סימן ז

(לאו"ח סי' קכ"ד).

המתנת הש"ץ למי שהוא מן הצבור לחזרת התפלה

 

י"ט חשון תש"ב.

לכבוד החכם הנכבד דגמיר וסביר ומוקיר ודחיל רבנן כמוה"ר ישעיהו שאלתיאל הלוי יצ"ו. שלום וברכה.

 

נמצאתי לאשר בקשני לחות דעתי בשאלה שעמדה לפניו אם מותר לש"ץ להמתין בחזרת התפלה למי שהוא מן הצבור או אפילו אדם חשוב עד שיגמור תפלתו, או שאסור לו להמתין משום טרחא  דצבורא.

 

והנה מעכ"ת בעינא דשפיר חזי, ראה מ"ש בד"מ משם בנימין זאב, ופסקו להלכה: אם יש יחידים בקהל מאריכין בתפלתן, אין לש"ץ להמתין עליהם אפילו אם היו חשובי העיר, וכן אם היה מנין  בביהכ"נ אין להמתין על אדם חשוב (או"ח סי' קכ"ד).

 

ועוד אייתי לן מ"ש במחצית השקל ללמוד ממ"ש בגמ': כך היה מנהגו של ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה, וכתב תר"י שלא היה מרבה ומאריך בתחנונים שהיה אומר וגם לא היה  מאריך באמירת המלות מפני טורח צבור (שם סק"ז).

 

מזה למד מעכ"ת לפסוק בסכינא חריפא כהלכה פשוטה וברורה שאין הש"ץ רשאי להמתין בחזרת התפלה אפילו לאדם חשוב משום טורח צבור.

 

ולע"ד נראה שלא נאמרו דברי רמ"א אלא לענין מי שמאריכים בתפלתם בתחנונים שמעין הברכות או בהוספות מלות בכל ברכה, וכמ"ש במחצית השקל משם תר"י: והיינו משום שזה לוקח זמן רב  ויש בו משום טורח צבור, אבל אם מאריכין בתפלתם יותר מכל הצבור מפני שמדקדקים לכוין מה שאומרים בשפתם, מצוה להמתין עד שיגמרו כדי שלא יפסידו מלענות קדושה עם הצבור, והכי  מסתברא דאטו מפני שאנו ממהרים בתפלתנו בקריאה ואמירה רהוטה מחוסרת כוונה ואמירה שלמה כתקנה נפסיד גם את אלה שהם רוצים להתפלל כראוי במדת האפשרות.

 

ודברים אלה לא מעצמי אני אומרם אלא שכן מצאתי בהגה"מ: כתב מורי רבינו בתשובות דאפילו אם התחיל אחד מן העשרה להתפלל כבר ביחיד ואין יכול לענות עמהן ואין כאן תשעה שיכולין  לענות כיון שהוא בבית הכנסת עמהן מן האגף ולפנים מצטרף עמהם, ונקדשתי בתוך בני ישראל קרינן ביה, דאכל בי עשרה שכינתא שריא וכו' אמנם טוב והגון להמתין לו עד שיגמור תפלתו כדי  שיזכה גם הוא ויענה עמהן, ואפילו אם יש עשרה בלא הוא טוב להמתין לו אם יש שהות ביום להתפלל, (הגה"מ ה' תפלה פ"ח אות ט), ודברים אלו הביאם מרן ז"ל בלי שום חולק (בית יוסף או"ח סי'  נ"ה).

 

וברור הוא שאין כאן מחלוקת אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהבנימין זאב איירי באלה שמאריכין בתפלה בהוספת תחנונים או אפילו מלים בכל ברכה, והגה"מ איירי בזה שהוא  אומר תפלתו בלא שום תוספת ואפילו שהוא גרם לעצמו להפסיד הקדושה בזה. שהתחיל תפלתו קודם הצבור, ממתינין לו כדי שלא יפסיד קדושה, דון מינה במי שהוא מתאחר בגמר תפלתו מפני  שהוא מדקדק באמירת הדברים כתקנן ובשלמותם ובכוונתן הפשוטה ודאי שטוב והגון הוא להמתין עד שיגמור תפלתו.

 

וגם המחצית שהשקל ממנו הסתייע כ"ת כתב: וא"כ המאריך יותר מדי עושה שלא כדין שמטריח כ"כ הצבור ולכן אין להמתין עליו, הרי לך מפורש שלא נאמרו אלא במאריך יותר מדי. וכן כתב  בפירוש המג"א: ועכשיו נהגו להמתין על האב"ד ונ"ל הטעם שרוב האנשים מתפללין במרוצה, ואם יחידים יתפללו מלה במלה לא יוכלו לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינין, ולכן נ"ל דאף אם אין  אב"ד בעיר יש להמתין עליו כמ"ש על ר"ע: כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה (מג"א או"ח סי' קכ"ה סעיף ג').

 

ולפי זה לא נשאר עוד מקום לחוש לטרחא דצבורא, דהואיל ונהגו בכך, כל הבא לבית הכנסת על דעת המנהג הוא בא, והרי זה כאלו פרשו שמחלו את כבודם וטרחתם, ואין לשנות מנהג שקבלו ונהגו  בו הצבור, וכל המשנה מנהגם של ישראל אין רוח חכמים נוחה הימנו, ועל כגון זה נאמר: מנהגם של ישראל תורה היא.

 

ומכל מקום מצוה על כל איש מישראל ואפילו אדם חשוב שלא להאריך בתפלתו הרבה ולגרום על ידי כך טורח צבור, או שיצאו אפילו אחדים מהצבור מבית הכנסת בגלל זה.

 

וחלילה חלילה להתיהר בזה ולומר שאני הנני מהמתפללים בכונה ובאמירה ברורה ושלמה, אלא יתאמץ לגמור תפלתו עם רוב הצבור, וכן ראיתי ולמדתי מרבותי שבהגיעם לסוף ברכת הודאה  הפכו פניהם כלפי שליח צבור לרמוז לו שלא ימתין לו עד גמר תפלתו, הואיל ועד שיגיע ש"ץ לקדושה יגמור הוא את תפלתו ונמצא שלא יפסיד אמירת קדושה עם הצבור.

 

וכן ראוי להורות ולעשות למעט בטורח צבור כמה שיותר אפשר.

 

ולעומת זאת ראוי והגון לצבור לכבד את זקניו ורבותיו ולהמתין שיגמרו תפלתם כדי שלא יפסידו קדושה עם הצבור, ועליהם תבוא ברכת טוב.