סימן ז
(לסימן קט׳׳ו משו״ע יו״ד)
שמנת מחלב שחלבו גוי;
איסור גבינה וחמאה מחלב שחלבו גוי
לכבוד הרב הגאון החו"ב מוה"ר מאיר חנוך בן – ישי יצ"ו.
בדיק לן כת"ר בש"ח בדין שמנת שנעשה מחלב שחלבו גוי ותשובתו בצדה כיד ה' הטובה עליו, ומענותנותיה דמר פנה אל האזוב ובקשני לחות דעתי הקטנה בשאלה זו, ולעשות רצונו חפצתי והנני כותב מה שעלתה מצודתי לפי קוצר השגתי בעזרת צור חמדתי.
שאלה: שמנת חלב שהיא נעשית מחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו והיא משקה חלב נוזל עבה מאד שכאשר בוחשים בה זמן ידוע נבדלים ממנו נסיובי דחלבא בערך 25 אחוז והמותר נקפא ונעשה חמאה. האם מותרת היא שמנת זו לאוכלה בעינה כמו שהיא או שאסורה באכילה מדין חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו?
תשובה: מדינא דגמרא נראה לאסור באכילה שמנת זו אפילו אחרי הסרת נסיובי דחלבא שבה והעמדתה בצורת חמאה. ואפילו לנוהגין היתר באכילת חמאה מטעם שנבאר להלן. דהנה גרסינן: אלו דברים של גוי אסורים ואין אסורן אסור הנאה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ובגמ' בארו טעם אסור זה ואמרו: חלב למאי ניחוש לה אי דקא בעי לגבינה הכי נמי הכא במאי עסקינן דקבעי לה לכמכא וכו' וכיון דבטהור איכא נסיובי דחלבא ליכא למיקם עלה דמילתא ואי בעית אימא אפילו תימא דבעי ליה לגבינא איכא דקאי בני איטפי (ע"ז לד), דון מינה בשמנת שנסיובי דחלבא מעורבים בו, שהרי היא בצורת משקה עב נוזל אפילו אם עשאה חמאה נשארה באסורה וכמ"ש רמ"א ז"ל סימן קט"ו סעיף א' ומסתברא לומר שאפילו לדעת הסוברים להתיר חמאת גוי מודים לאסור השמנת. שלא התירו חמאה אלא משום שהוא עומד כעיסה מגובשת לפנינו ויש מקום לומר שאם היה בו תערבות חלב טמא במדה מרובה החלב הטמא שבו היה מונע התגבשותו או שחלב הטמא הנמצא בהחמאה הוא בטל ואבד במעוטו (עין רמב"ם ה' מאכ"א פ"ג הט"ו) משא"כ שמנת דנדון דידן שהוא במצב נוזל עבה ואין חלב הטמא שבו בטל בששים הרי חשד תערובת חלב טמא עודנו עומד בתקפו ובודאי הגמור שמאמר רז"ל חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו לא נאמר רק על חלב עומד בעינו אלא אפילו על חלב שהשתנה צורתו לשמנת וכדומה דכל שהוא במצב נוזל נקרא חלב לענין זה והוא בכלל כמכא שנאמר בתלמודין. ומזה למדנו שכל חלב שלא נשתנה לעיסה עבה כעין גבינה או לעיסה רכה כעין חמאה עומד בספק תערובת חלב טמא. ואין צריך לומר בשמנת זו שהיא עשויה בצורת משקה נוזל ודאי שאינו יוצא מספק זה. ואל תשיבני ממה שפסק מרן ז"ל (סי' קי"ב סעיף י"ד) כותח של גוי מותר ואין חוששים לפת עכו"ם שבו ע"כ, שהרי הט"ז (שם סק"ט) פירש דברי מרן ז"ל דמיירי שנעשה בהכשר שישראל רואהו אלא שהגוי נותן פת שלו שאין בזה אלא משום אסור פת של גוי ע"כ. וממקומו הוא מוכרע לומר כן שאל"כ לא הוה משתמיט מרן להזכיר דין זה גם בדין אסור חלב וגבינות לקמן בסי' קט"ז או שנאמר כפירוש הרש"ל שכותח הוא פרורי החלב שנשאר אחרי שמוציאים ממנו הגבינה והוא אמנם מתגבש אלא שלא נשארו בו צחצוחי חלב כדוגמת הגבינה שמי חלב נשארים בו בתוך הגומות או כדוגמת החמאה שמי חלב מעורבים בו והלכך כיון שניכר האסור אינו מתבטל ברוב אבל כותח שאין בו לחלוחית מי חלב אלא שנסיובי חלב מעורבים בו באופן שא"א להבדילו ע"י סחיטה בטל במעוטו.
איברא שהט"ז הקשה על פירוש רש"ל זה מדאמרינן (פ' אין מעמידים ל"ה) הכא במאי עסיקינן דקא בעי ליה לכמכא אלמא שכמכא שהוא כותח אסור משום חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. אבל לע"ד נראה לקיים דברי הרש"ל ולומר דכמכא הנאמר בענין זה אינו כותח שנעשה מנסיובי דחלבא תדע שהרי בגמרא מקשי ונשקול מיניה קלי ונקום? ואם נאמר שכמכא הוא כותח (וכמ"ש התשב"ץ ח"א סי' מ"ח) שכמכא הוא כותח שנעשה מפת ומלחם) טפי הו"ל להקשות דלישתרי חלב זה כשעושה אותו כמכא שאם היה בו חלב טמא לא היה עומד. ולכן נראה שפירוש כמכא הוא חלב עבה שעשוי לאכילה וכמו שפירש"י (פ' אין מעמידין שם) ובכלל זה יש שני מינים א. חלב קרוש ועב בצורת שמנת: ב. כותח העשוי מנסיובי חלב שהם הפרורים הקטנים שנשארים אחר הוצאת הגבינה והחמאה מהחלב. וכפירש"י (פסחים ע"ו) כמכא כותח ואית בה נסיובי דחלבא. ולפי"ז אין סתירה לדברי מהרש"ל ממ"ש (פא"מ שם) הב"ע דבעו ליה לכמכא דכמכא הנאמר במקום זה הוא חלב עב שאינו עומד אבל הוא נגר ועשוי לאכילה וכותח הנאמר בדברי מרן הוא עשוי מנסיובי חלב. ומה שהקשה עוד הט"ז ממ"ש (פסחים מ"ב) כותח מטמטם את הלב משום נסיובי דחלבא שבו אין זה תמיה לע"ד דקושטא הוא שנסיובי חלב שמהוים את הכותח אינם בטלים בתערובת הפת והמלח שבו אלא הם רוב גדול לגבי הפת והמלח אבל נסיובי חלב הטמא שבהם הוא דקאמר הרש"ל שבטלים בנסיובי חלב הטהור. אולם עדין לא אפרקו מחולשיהו דברי הרש"ל שהרי הרמב"ן והרשב"א ודעמיהו סוברים בחלב שחלבו גוי אין הולכים בהם אחר נתינת טעם שחכמים ראו להרחיק מאכליהם ולא אמרו שיהיה חשש זה דוקא בנותן טעם (עי' במ"מ ה' מ"א פ"ג ד' יג). וסוגית הגמ' אזלה כותיהו שהרי אמרו ואיבעית אימא אפילו תימא דבעי ליה לגבינה איכא דקאי ביני אטפי ע"כ.
וקשה דמה בכך הרי מעוט זה דקאי ביני אטפי מתבטל ברוב. וכן סבר רש"י ז"ל שהרי במ"ש בגמ' (שם ל"ה) בטעם אסור הגבינה לפי שאי אפשר לגבינה בלא צחצוחי חלב פרש"י בין גומא של גבינה נשאר מן החלב שחלבו גוי אלמא מעוט חלב הטמא אינו מתבטל ברוב.
ולפי"ז יוצא שדברי הרש"ל אינם מתקימים אלא לדעת הרמב"ם ומרן שסוברים טעם אסור הגבינה משום שמעמידים אותה בעור קיבת נבלה ולא חיישי לביני אטפי או לדעת הגאונים שאסרו החמאה מפני צחצוחי חלב שבה שאינם מתבטלים (עי' ברמב"ם ה' מ"א פ"ג ה' ט"ו) אבל לדעת הרשב"א והרמב"ן נאסרה גם הכותח משום שאין דין בטול בנ"ט נוהג באסור חלב שחלבו גוי, ולא עוד אלא שלע"ד נראה לאסור הכותח לכל הדעות שהרי כל עיקר טעם היתר החמאה הוא משום דחלב טמא אינו עומד ובכותח שהוא מעורב עם פת ומלח יש סברא גדולה לומר שחלב הטמא המעורב נבלע בתוך פרורי הלחם והוא סבת העמדת הכותח וכיון שאי אפשר לדעת כמות חלב הטמא המעורב נאסר כולו. ולכן נראה עיקר כמ"ש הפ"ח (סי' קי"ב סעיף כ"ד) בטעם היתר כותח של גוי הואיל והוא נעשה מנסיובי חלב הנשארים אחר שעושים הגבינה אין לחוש בו לתערובת חלב טמא דבמה שעושה הגוי גבינה לצרכו ליכא למיחש לתערובת חלב כיון שאינו עומד (ועיין תוס' פא"ה דל"ה ד"ה לפי ושם בע"ב ד"ה לגבינה) וא"כ בידוע שנסיובי דחלבא שמערבין בכותח הוי מחלב טהור והכותח לא נכנס תחת גזירת גבינה של גוי ע"כ. תבנא לדיננא לדעת הטו"ז ודאי שאין ללמוד מדין כותח להתיר השמנת שהרי גם כותח עצמו לא הותר אלא כשנעשה מחלב שחלבו גוי וישראל רואהו ולטעמו דרש"ל נמי אין להתיר השמנת דלא עדיף הוא מחמאה שהמעוט שבו אינו מתבטל ברוב.
ולטעמו של הפר"ח נמי מסתברא דלא אמרו התוס' להתיר אלא בחמאה וגבינה שעשאו הגוי לעצמו הואיל שהוא מפסיד כל החלב הטמא המעורב בו, אבל בשמנת שהוא בצורת נוזל ויש מקום לומר בו שהחלב הטמא מעורב בו שהרי לא נעשה עיסה כצורת החמאה או הגבינה שפיר מערב בו הגוי ועוד דבשמנת דנדון דידן שהגוי עושה אותה למכירה ולא לצרכו הוא גם התוספות מודים שיש לחוש לתערובת חלב טמא. וחזיתיה לכת"ר יצ"ו שפלפל בחכמה בחריפות וסברא ישרה דבר דבור על אופניו ואסיק להלכה שחלב שחלבו גוי נאסר רק מטעם חשש תערובת חלב טמא ולא מגזירת חכמים שנאסרה במנין כאסור גבינות, ועל יסוד הנחה זו אסיק להתיר השמנת דנדון דידן שאף שיש בה הרבה נסיובי דחלבא מותרת באכילה ולא חיישינן שמא הנסיובין הם מחלב טמא.
ולע"ד נראה שהנחתו היסודית היא נכונה מאד וקושטא היא שחלב שחלבו גוי אסור מדינא משום חשש תערובת שבה ומגופה דמתני' מוכח כן שהרי בגבינות הגוי תנו סתם המורייס וגבינות בית אונייקי אסורין ואיסורן אסור הנאה דברי ר"מ וחכ"א אין אסורן אסור הנאה ע"כ (פא"מ כט) ומדלא תני גבינות העכו"ם שנעשו בחלב שחלבו גוי או שהעמידו בקיבת עור נבלה משמע שאיסור הגבינות הוא החלטי מדין גזירת חכמים וכמ"ש בגמ' ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה (שם ל"ה א) ולא נחלקו האמוראים אלא לפרש עיקר הטעם שבגללו הוצרכו חכמים לגזור גזירה זו. ולכו"ע גבינות נאסרו במנין ואין לה היתר לעולם אלא לריב"ל שסובר בטעמו משום גלוי הוא שכתבו התוס' כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שנחשים מצויים (שם ד"ה חדא) לפי שבמקום שאין נחשים מצויים בטל מציאות חשש האיסור מעיקרו, אבל לטעמם של ר"ח שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב וכן לטעמו של שמואל שמעמידים אותה בעור קיבת נבלה, נאסרה הגבינה בהחלט גם במקום שיבשה הגבינה או שנתבשלה ויצאו ממנה צחצוחי חלב או שנדע לנו בברור שהעמידוה בעשבים, משום שאלה הם מקרים העשויים להשתנות ואם נתיר גבינות אלה יבואו להתיר כל סתם גבינה וזהו באסור גבינות אבל באסור חלב תני במתני' תנאי בצדו: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, להורות שלא נאסר החלב אלא בתנאי זה ולא בהחלט כגבינות, ואפילו להסוברים שחלב נאסר במנין כגבינות מודו בהכרח שלא נאסר אלא בתנאי שאין ישראל רואהו, זאת אומרת: שאין הוכחה ברורה שמבטלת חשש תערובת אבל כל שאפשר לברר בטול ספק זה כגון שעשה הגוי גבינות לעצמו לדעת ר"ת נשאר החלב בהיתרו שהואיל והגוי העמיד החלב ועשאו גבינה או חמאה נעקר ספק תערובת מעיקרו ותו לא מחזקינן אסורא לומר שצחצוחי חלב שבחמאה היא מחלב הטמא. אולם אין הדברים הללו אלא כשבא החלב לפנינו מגובש בצורת עיסה כגון חמאה לדעת הגאונים שמתירים בחמאה אבל כשבא החלב לפנינו בצורת משקה עב כדוגמת השמנת שהוא נוזל אפילו להסוברים להתיר החמאה מודים לאסור שמנת זו הואיל ועמידתו בצורת משקה עב אין בה כדי לבטל חשש תערובת חלב טמא. ולדעת האוסרים חמאת גוי משום שהואיל ויש בה לחלוחית יותר מהגבינה, חשודה יותר בתערובת חלב טמא והיא אינה מתבטלת ברוב שהרי לא אבד המיעוט בתערובתו שאפשר לסחטו ולהבדילו, ודאי שגם בשמנת אוסרים מטעם זה עצמו שחשודה בתערובת מרובה יותר מחמאה ואין התערובת בטלה הואיל ואפשר להבדילה ע"י סחיטה או בכף הבוחשת.
תו חזיתיה לכת"ר שהסתיע להתיר שמנת דנדון דידן מפסק מרן ז"ל בדין כותח של גוי וכתב עוד והנה מצאנו לפוסקים אחרונים כי כותח זה הוא מה שאנו קוראים לו שמנת ואם כדבריהם הרי זו שומן החלב שאנו דנים עליו ולדבריהם חוא קיל יותר מחמאה עבה שפשט התירה בכל ישראל. לע"ד נראה ברור שכותח הנזכר בתלמודין ובדברי מרן הוא נעשה מנסיובי חלב אחר שמוציאים ממנו הגבינה או החמאה וטעות היא בידי האומרים שכותח היינו שמנת. ובעיקר דין כותח שפסק מרן כבר כתבתי לעיל מה שנלע"ד. מהאמור יוצא לע"ד, שאין יסוד מספיק להתיר שמנת דנדון דידן מדין היתר חמאה או כותח: כי שמנת זו גרועה משתיהם וראוי לאסור אפילו לדעת המתירים ובמקום הנוהגים היתר בחמאה וכדאמרן. אולם מוצא אני צד היתר לשמנת דנדון דידן מטעם זה: שהואיל ועיקר אסור חלב שחלבו גוי הוא משום ספק תערובת חלב טמא ולא מגזירת חכמים כדין אסור הגבינות הלכך כל שמתברר בהוכחה ואומדנא ברורה שאין בו תערובת חלב טמא מותר. ולכן בזמננו שחלב הטמא מעולה בדמים הרבה והוא יקר במחירו הרבה מאד יותר מחלב הטהור בכגון זה קימת סברת ר"ת לומר שאין הגוי שוטה לערב חלב טמא המעולה בדמיו בחלב טהור אפילו כשעושהו למכירה, דלמה יפסיד כל כך דמים בתערובת זו.
וכן כתב מרן הפר"ח ז"ל (יור"ד סי' קי"ט סעיף ז') וז"ל: בעיר שלא נמצא שם חלב טמא או שהוא ביוקר יותר מחלב טהור מותר לקנות מהגוי חלב שחלבו בלא ראיית ישראל כלל. וכן מצאתי המנהג פשוט פה אמשטרדם. וכן נהגתי אני גם כן. וסברא זו תמך בה גם מרן הפר"ח ז"ל (שם סק"ב) וכתב: לענין דינא במקומותינו נראה דשרי לקנות מגוי חלב הגם שלא ראהו ישראל ולא עמד בעדרו דהא חלב בהמה טמאה נמכר בדמים יקרים לשרים וגדוליהם וכמעט שוה על חד ארבע מהחלב טהורה. ובודאי לא מערבי ליה. אבל דרך מתנה אסור דהגוי חפץ הוא לרצות אהובו וכו' עי"ש. וסברא זו היא סברא אלימתא לסמוך עליה בשמנת אחרי שעושים אותה חמאה שיש בה עוד הוכחה שהיא עומדת. אולם אעפ"י שאני מצדד להיתר מטעם זה בכל זאת אני אומר: המחמיר תבוא עליו ברכה.