סימן ז
מי שנסתרס או נעקר על ידי אדם להתרפאות מחליו, אם נאסר לבוא בקהל
(לאה"ע סי' ה)
ל ניסן תש"ג
איש שנסתרס או נעקר על ידי אדם להתרפאות מחוליו, אם נאסר ע"י כך לבוא בקהל, מדין "לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'" [דברים כג,ב].
בשאלה זאת כתבתי בעניותי (משפטי עזיאל ח"ב אהע"ז סי' טז) והעליתי שרוב ככל הפוסקים סוברים כדעת הרמב"ם ודעמיה, באיש שנסתרס על ידי אדם מסיבת חולי, דינו כסריס בידי שמים, שמותר לבוא בקהל. ולכאורה מסתברא שדין זה נאמר גם בחולה שאין בו סכנה, שאע"ג שאסור לסרס, אסורא דעבד עבד, ולא משום שעשה אסור לאונסו יאסר לבוא בקהל, משום שאסור זה הוא עונש שהטילה התורה על המסרס את עצמו על ידו או על ידי אחרים, וכל שלא כיון לכך אין הוא נענש לבוא בקהל.
והדבר מוכרע מעצמו, שאם לא כן, לא היו הרמב"ם ודעמיה סותמים דבריהם וכותבים [הלכות איסורי ביאה פט"ז ה"ט]: או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו, או שנולד בהם שחין והמסה אותם או כרתם. אולם לאידך גיסא יש לומר, דכיון שאסור לעשות זאת על ידי אדם, כיון שהוא חולה שאין בו סכנה, אין זה בגדר סריס בידי שמים, שהרי אפשר היה שלא לעשות מעשה סירוס זה, ומ"ש הרמב"ם: או שנולד בהם שחין, הרי זה כמפרש שהוא חולי שיש בו סכנה, דשחין שנולד באברי המין עושה את האדם לחולה שיש בו סכנה, וזה דומה ממש למה שאמרו: האי אישתא צמירתא – חולי שיש בו סכנה הוא (פסחים כה,ב).
ועל כל פנים, דין זה תלוי בספק, וצריך ברור ועיון בדברי הפוסקים ממקורם כדי לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בסיעתא דשמיא.
סריס בידי שמים
גרסינן בגמרא: אמר רב יהודה אמר שמואל: פצוע דכא בידי שמים כשר, אמר רבא היינו דקרינן "פצוע" ולא קרינן הפצוע, במתניתא תנא: נאמר "לא יבוא פצוע" ונאמר "לא יבא ממזר" [דברים כג,ג], מה להלן בידי אדם, אף כאן בידי אדם. ופירש רש"י: בידי שמים על ידי רעמים וברד, או ממעי אמו (יבמות עה,ב).
והנה הרא"ש ז"ל למד מדברי רש"י אלו, דאם אירע בו חולי ונסתרס – פסול, וכן משמע בירושלמי דלקוי שעל ידי חולי חשוב בידי אדם (יבמות פ"ח סי' ב').
והתפארת שמואל כתב: ותימה גדולה, מנין לרא"ש לומר דדוקא על ידי רעמים קאמר, אבל לא על ידי חולי, דילמא לאו דוקא קאמר, ועוד, הלא רש"י גופיה פירש לעיל (ע"ה) בסוגיא דסריס חמה בידי שמים הוא ומחמת חולי וכו', ועוד לעיל (כ') פירשו סריס אדם שסרסו אדם ולא מחמת חולי שנסתרס מאליו, משמע להדיא דעל ידי חולי לא חשוב בידי אדם.
והנה בקרבן נתנאל תירץ דברי הרא"ש שלמד זה מהירושלמי דגרסינן התם [יבמות פ"ח ה"ב]: הרי שעלתה חטטין מי מחכך בה או מי מסיית, והרי הוא בידי אדם, כמי שהוא בידי שמים. מכאן מוכח להדיא, הא דקתני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול, איירי כגוונא דא, ובזה נסתלקה תמיהתו של התפארת שמואל (שם אות ח').
ולא זכיתי להבין דבריו, שאף אם נקבל דברי הירושלמי כהלכה פסוקה, אין זה מתרץ דברי רש"י עצמו שכתב מפורש, שנסתרס מאליו על ידי חולי הוא כסריס בידי שמים, ומזה מוכח דמ"ש סריס בידי שמים על ידי רעמים וברד לא דוקא, אלא כוונתו לומר שלא נגעה בו ידי אדם, והוא הדין נסתרס מאליו מחמת חולי, ולא כמ"ש הרא"ש בדעת רש"י, שאם אירע ונסתרס פסול. אולם גם אם נאמר כדברי התפארת שמואל, דמ"ש רש"י רעמים וברד, לאו דוקא, עדיין לא מתישבים דברי רש"י, שהרי בההוא עובדא דאסתתים גובתא דשכבת זרע, פירש: קנה שראוי להוציא בו שכבת זרע נסתם, ואסיקנא לפוסלו משום דשלא במקומה לא מבשלה (יבמות עה,ב), וסתם לשון "איסתתים" או נסתם כמ"ש רש"י היינו מאליו מחמת חולי, וכן כתב הרא"ש, ועל ידי חולי ולקוי בא ולא ממילא, דלא גרע מכרות שפכה בידי שמים דאינו מוליד וכשר. מכאן אתה למד דסריס או עקרות שעל ידי חולי, אעפ"י שלא נגעו בו ידי אדם, הוי כסריס אדם.
ודברי הקרבן נתנאל תמוהים בעיני דכתב: פירוש דאסתתם בידי אדם על ידי אדם (שם אות כ'). ודברי הרא"ש אינם הולמים פירוש זה, שהרי כתב על ידי חולי ולקוי בא, ולשון זה אין לפרשו כלל שהוא על ידי מכה בידי אדם. ועוד דריהטא דלישנא דהרא"ש משמע שדבריו אלה קשורים ארישא דמילתא דאמר, אם אירע חולי ואסתתם פסול, ולכן כתב בסוף דבריו: שעובדא שנסתם גובתא דשכבת זרע הוא על ידי חולי ולקוי הוא, מכאן שהרא"ש סובר דסריס שעל ידי חולי חשוב כסריס אדם. אולם דברי הרא"ש בפסקיו ותשובותיו נראים סתראי, וכבר כתבתי דהרא"ש בפסקיו לסיועו לרש"י הוא דקאמר, ולהלכה סובר דנסתרס מחמת חולי הוי סריס בידי שמים, ולפיכך כתב בתשובותיו דעובדא דאיסתתים גובתא בשכבת זרע הויא על ידי אדם, והיינו על ידי מכה בידי אדם (משפטי עזיאל שם), ועוד נשוב לכתוב בדבר זה בע"ה.
ומעתה אפשר לתרץ גם דברי רש"י, דנסתם דקאמר היינו על ידי מכה הלכך פסול, אבל איסתתים על ידי חולי ולקוי בגופו, הוי כסריס בידי שמים. ומ"ש סריס אדם על ידי רעמים וברד, לאו דוקא, אלא הוא הדין על ידי חולי ונסתרס מאליו חשוב כסריס בידי שמים, דחד דינא וחד טעמא הוא. ועל כל פנים מדברי רש"י למדנו, שאם נסתרס על ידי אדם, אפילו אם זה לאונסו להתרפא מחוליו באברי הולדה, או בכל גופו, הרי זה כסריס אדם, וכמו שדקדק וכתב: על ידי חולי ונסתרס מאליו. וכן כתבו התוס' ז"ל בדעת רש"י דאפילו נסתרס על ידי ששתה כוס של עיקרין, אסור לקיים נשואין עם אשתו (סוטה כו,א תד"ה אשת סריס).
מכאן נלמד במכל שכן דאם הסתרס על ידי אדם בפעולה שבאברי ההולדה, אע"ג שעשה זאת כדי להתרפא, חשוב כסריס בידי אדם ופוסלו לבא בקהל. והכי דייקי דברי רש"י שכתב: ובסריס חמה קאמר דמותר לקיימה ולא בסריס אדם, וסתם סריס אדם כולל כל נגיעה באברי ההולדה או אפילו בכל גופו, כגון שותה כוס עיקרין, ולא נקרא סריס בידי שמים, אלא סריס חמה, שלא היתה לו שעת הכושר.
מכל האמור ומדובר למדנו לדעת רש"י, דאין סריס בידי שמים, אלא מי שהוא סריס חמה מלידה או שנסתרס על ידי ברד ורעמים, והוא הדין לנסתרס מחמת חולי מאליו. אבל כל סריס שעל ידי אדם בנגיעה באברי ההולדה, או בשותה כוס עיקרין, דינו כסריס אדם ופסול לבא בקהל, ואפילו אם זה נעשה כדי להרפא מחולי שיש בו סכנה, דאע"ג דאין בו אסור, מכל מקום נעשה בידי אדם הוא.
והרא"ש סובר בדעת רש"י, דכל סריס מחמת חולי, אפילו נסתרס מאליו בלא כל שתוף שעל ידי אדם, חשוב כסריס אדם ואסור לבוא בקהל.
והתוס' סוברים נסתרס על ידי ששתה כוס עיקרין כשר לבוא בקהל, וכתבו [סוטה כו,א ד"ה אשת סריס]: ולא ידעינן מנא לן דסריס אדם כגון ששתה כוס עיקרין אסור לקיימה, אי משום האי ברייתא: פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן אסור לקיימה, הא קתני נמי זקן, וכי זקן אסור לקיים, אלא על כרחיך אפצוע דכא וכרות שפכה קאי וכו'.
ופירוש דבריהם במאי דתנא מתני' פצוע דכא וכרות שפכה וכו', היינו שנעשה על ידי אדם, וכדרשינן מדכתיב 'פצוע' ולא הפצוע, וסריס אדם דתני אחריהם היינו סריס אדם שאינו פוסל לבוא בקהל, כגון שותה כוס עיקרין, ומתניתא סברו לא זו אף זו מתניא והכי קאמרי, לא זו פצוע דכא וכרות שפכה שעל ידי אדם שאסור לקיימה, אלא אף זו שמותר לקיימה, כגון שותה כוס עיקרין, חולצין או מיבמין, כלומר שאם בעו קנו (יבמות כ,ב), עיין פרש"י והגהות הגר"א, מכאן שסריס אדם על ידי כוס עיקרין מותר לקיים.
מכאן למדנו: שלדעת התוס' סריס על ידי כוס עיקרין דהוא מעשה אסור, משום פסיק רישיה ולא ימות (וכדכתבו התוס' שבת קי,ב ד"ה תלמוד לומר), מכל מקום אינו נאסר משום כך לבוא בקהל, הואיל ועיקר סיבת הסרוס היתה על ידי חולי שהוא כבידי שמים.
ולפי זה בנגיעה באברי ההולדה לרפוי מחמת חולי שאין בו סכנה, וכל שכן חולי שיש בו סכנה, אינו נפסל לבא בקהל, הואיל ועיקר החולי הוא בידי שמים.
ולזה נוטים דברי הרמב"ם ז"ל שכתב: "כל פסול שאמרנו בענין זה, כשלא היו בידי שמים, כגון שכרתו אדם או כלב, או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו, או שנולד בהם שחין והמסה אותם או כרתם, הרי זה כשר לבוא בקהל" (ה' אסורי ביאה פט"ז ה"ט).
וכבר כתבתי לע"ד שדברי הרמב"ם אלה אינם מתפרשים אלא שכרתם אדם בידו, או המסה אותם על ידי השקאת כוס עיקרין, או משיחה (משפטי עזיאל ח"ב אה"ע סי' ט"ז, ד' ל"ג).
וכן מתפרשים דבריו: "ואשת סריס חמה או סריס אדם המותרות לבעליהן, הרי הן ככל הנשים ושותות" (ה' סוטה פ"ב ה"ו), ואין ספק שמ"ש: המותרות לבעליהן הוא מכוון למ"ש בה' איסורי ביאה שכרתן או המסן מותרים לבא בקהל, ומ"ש הכ"מ: ורבנו שכתב או סריס אדם המותרות, צ"ל דמיירי בששתה כוס של עיקרין (שם) לאו דוקא, אלא לשון התוס' דעסיק ביה נקיט, ואפשר עוד לכלול בדברי רבינו הרמב"ם, גם סריס שנשא גיורת או משוחררת, וכמ"ש המל"מ (שם), אבל אין להוציא מכלל זה סריס שנעשה על ידי אדם כגון שנעשה מסיבת חולי שנפל בגופו או באברי ההולדה, שדינו כדין סריס שעל ידי שמים, וכמ"ש התוס'.
ודברי הרא"ש בתשובתו מוכיחין כן, שהרי כתב: הא דאמרינן בפרק הערל, ההוא עובדא ואיסתתים גובתא דשכבת זרע וכו', איכא לפרש דאיסתתם בידי אדם על ידי מכה (תשובות הרא"ש כלל לג סימן ד').
דוק ותשכח שלא כתב דאיסתתם על ידי חולי, אלא על ידי מכה, דסברת הרא"ש שדוקא על ידי מכה הוא כסריס אדם, אבל על ידי חולי חשוב כסריס בידי שמים, אעפ"י שנגעו בו ידי אדם לסתום גובתא דשכבת זרע לרפאותו, וכ"כ הב"ח ואסיק דלא כהרא"ש בפסקיו, דסברתו יחידאה היא.
ומרן בשו"ע פסק כדברי הרמב"ם, והוסיף וכתב: אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בידי שמים אלא על ידי רעמים וברד או ממעי אמו, אבל על ידי חולי חשוב כבידי אדם ופסול (אה"ע ס' ה' סעיף י), והבית שמואל כתב: ובסוגין משמע כמ"ש רש"י (ביבמות כ') ועל ידי חולי חשוב סריס בידי שמים, והסמ"ג כתב כמו הרמב"ם וכן פסק הב"ח (שם ס' קי"ב).
והרמב"ן ז"ל בחדושיו הביא דברי הרמב"ם אלה וכתב: וכן נמי בהלכות גדולות בה' מיאון (חדושי הרמב"ן, וכ"כ הרשב"א בחדושיו יבמות עה,ב).
והנמוקי יוסף הוסיף: וכתב הריטב"א ז"ל כן כתבו רבותי ז"ל, נמצא שיטה הזו של בה"ג והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרמ"ה והריטב"א ז"ל (יבמות שם).
והנה רב נהוראי הרה"ג הפוסק יצ"ו הביא דברי הרב עין יצחק, ורמי דברי הרמב"ם אהדדי ממ"ש: ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים (ה' דעות פ"ד הט"ו).
לפי זה רוב החלאים הם בידי אדם, וזה סותר למה שפסק שסרוס שבא על ידי חולי דינו כסריס בידי שמים, ותירץ דסובר הרמב"ם דלא נקרא סירוס על ידי אדם אלא כשהוא נעשה על ידי מעשה אדם, ואוכל מאכלים רעים או אכילה גסה אינו אלא גרמא, ולהכי אסיק וכתב לסמוך על דעת הרמב"ם ודעמיה, וכפירוש הרש"ל שגם אם כרתם חשוב כסריס בידי שמים (עין יצחק אה"ע סי' ט' ענף א').
ומע"כ הרה"ג הפוסק יצ"ו תירץ דמ"ש הרמב"ם שעל ידי חולי חשוב כסריס בידי שמים, הוא חולי שבא על ידי אכילה גסה, אבל באוכל מאכלים רעים שהם מזיקים תיכף את הגוף, מודה הרמב"ם דזה חשוב כסריס אדם.
ולע"ד קושיא מעיקרא ליתא, שודאי הרמב"ם ז"ל אינו חולק על מאמר מוסכם ומקובל מדברי רז"ל: הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים (כתובות ל,א), ולאידך גיסא אין מי שיחלוק על זה, שיש מאכלים ארסיים שהאוכלם מרעיל את דמו, וגם שרוב מאכל מביא לידי חולאים רעים ומסוכנים, וזהו דבר שהתאמת בנסיון ולא תפול עליו מחלוקת. אבל כל זה אינו מוכרח, כי יש שאוכלים יותר מכדי שבעם, ובכל זאת הם בריאים, או שאם חלו מתרפאים על ידי רופא, ויש שחולים לאין מרפא, ומקרא מלא דבר הכתוב: "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך" [שמות כג,כה], ולעומת זאת "ובאו עליך" [דברים כח,טו] וכו' וחלאים רעים ונאמנים [שם נט], ומבחינה זאת הוא שאמרו: הכל בידי שמים, ולא אשכחנא חולי שבא על ידי פשיעה אלא צינים פחים (ב"ב קמד,ב). ועוד, שאם אמרו רוב החלאים באים על ידי מאכלים מרובים או מרעילים, אין זה קשור כלל עם מחלת אברי המין שיש להם אורגנים מיוחדים, ויש שהם נפגעים ממאכלים או משקים שאין כל הגוף נפגע מהם, אלא אדרבה מתרפא על ידם, כגון כוס עיקרין (שבת קט,ב), ויש שנפגע כל הגוף ולא אברי המין, ושפיר סובר הרמב"ם דסרוס שעל ידי חולי נקרא כסריס בידי שמים, כיון שבידי שמים מתהוים החולאים ונרפאים בגלגולי סבות טבעיות שמתהוות מאליהן, או על ידי סמי רפואה שעל פי רופא (עיין ע"ז נה,א) או עוברות על ידי ההשגחה העליונה שביחיד ובצבור. וסובר הרמב"ם דכל שלא נעשה דבר הגורם ישר לסירוס, הרי הוא כסריס בידי שמים, והדברים פשוטים וברורים לע"ד.
שבתי וראיתי כי שאלה זאת נפתחה בגדולים, מרנן ורבנן מרייהו דארעא דישראל, דהנה האדמת קודש נשאל: במי שחלה חולי כבד שהיה בו סכנה, ולא היתה לו תרופה אחרת אלא בשתית סם הידוע אצלנו עפ"י הרפואה, אלא שהשותה סם זה אינו מוליד. וכן היה שלא נרפא מאותו חולי מסוכן כי אם דוקא עפ"י אותו סם. והשיב: ואכתי פש גבן לברורי אם בחור זה שנסתרס באותו סם, אי דנינן ליה כנסתרס על ידי אדם ופסול לבא בקהל, או דנינן ליה כנסתרס בידי שמים ומותר לבא בקהל, ואין ספק אצלי דדינינן ליה כנסתרס על ידי אדם. ראיה לדבר ממה שכתב הרמב"ם: דלא מיקרי בידי שמים אלא כשנולד פצוע דכא וכו', משמע חוץ מאלו שמנה הוא נקרא בידי אדם ופסול, ועוד זאת יתירה ראיה ברורה ממ"ש אח"כ: המשקה עיקרין לאדם כדי לסרסו, אסור ואין לוקין עליו [איסורי ביאה פט"ז הי"ב], ואם איתא דבידי שמים מיקרי, למה אסור, הא בידי שמים הוא נעקר, ולמה חייבו מכת מרדות (אדמת קדש אה"ע סי' כ"ג ד' נ"ז ע"ב).
ולע"ד דבריו תמוהים מאד, שהרי במ"ש הרמב"ם או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו, ובזה כולל כל סוגי מחלות שבגוף שגורמים סירוס, שכיון שעיקרם בידי שמים, אפילו שרפואתם וסירוס הנמשך ממנו נעשה על ידי אדם, אינו מוציאו מכלל סירוס בידי שמים, ונקט: נולד בהם שחין והמסה אותם או כרתן, ללמד שאע"ג שנעשה בידי אדם שנגעו באברי ההולדה עצמם, וכל שכן כשנעשה על ידי השקאת כוס עיקרין ובמחלה שבגופו שגרמה לכך.
הראיה השנית מדברי הרמב"ם גם היא אינה ראיה כלל, שהרי כתב הרמב"ם: כדי לסרסו, והיינו שלא היה חולה, אבל אם היה חולה שיש בו סכנה, אין בו איסור כלל ומותר לבא בקהל, משום שעיקר בא על ידי חולי, ולכן אפילו ששלטו בו ידי אדם, אינו יוצא מגדר סריס בידי שמים. ועוד כתב הרב אדמת קדש להקשות על הרמב"ם, דלא הזכיר בדבריו הכא ששמע קול רעם, או זיקין, או שאגת אריה וכו', כמו שהזכיר בדין חרותה בידי שמים, ומאי שנא בין לשון בידי שמים דהכא ולשון בידי שמים דהתם בדין חרותה (שם [ראה הלכות שחיטה פ"ח ה"ט]).
וגם דבריו אלה לא זכיתי להבינם, דכיון דכתב הרמב"ם: או שחלה מחמת גופו, הרי זה כולל גם זה, דכל פחד של רעמים או שאגת אריה, פועלת בגופו או בו בהריאה, וממנה נמשכה לאברי התולדה.
ובאמת מצאנו שכל חולאים שבאדם נקראים בידי שמים, וכמ"ש: הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים (כתובות ל,א).
מכל האמור ומדובר למדנו להלכה, שרוב ככל הפוסקים הראשונים פסקו והורו הלכה למעשה בסריס מחמת חולי, אפילו ששלטו בו ידי אדם לרפאותו, להתירו לבא בקהל, ואין צריך לומר שמותר להמשיך נשואיו עם אשתו, וכך שורת הדין והאמת נותנת ש"דרכיה דרכי נועם" כתיב [משלי ג,יז].
וראיתי אחרי רואי בספר עבודת השם (להרה"ג שמואל מטאלון זצ"ל מרבני סלוניקי) שהוכיח מדברי רש"י ז"ל בשותה כוס עיקרין לרפואה דכשר לבוא בקהל ישראל, ממה שפירש מאי דתנן: איילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד, ששתו כוס עיקרין לרפואה ואסורות לקיימה, למי שאין לו בנים, שהרי נצטוו ישראל על פריה ורביה (סוטה כד,א).
מכאן אתה למד, שאין האשה נאסרת לבא בקהל משום שהסתרסה על ידי שתית כוס עיקרין, ומזה נלמד גם לאיש, שהרי אע"ג דלענין סירוס לא נצטוית האשה, הואיל דלא מפקדה אפריה ורביה, אבל לענין אסור לבוא בקהל, האיש והאשה שוים בדינם, שדוקא בעמוני ומואבי הוא דלא נאסרו הנשים, מדכתיב: "אשר לא קדמו אתכם" [דברים כג,ה], ואין דרכה של האשה לקדם בלחם ומים (יבמות עו,ב). אבל פצו"ד וכרות שפכה דינו כממזר, שאחד האנשים ואחד הנשים אסורים לבוא בקהל, הלכך מדכתב רש"י: אשה ששתתה כוס עיקרין מותר לקיימה, הוא הדין לאיש. ושוב נשא ונתן בהלכה זאת לסתור דברי החנוך שכתב: שאסור זה נוהג בזכרים ולא בנקבות, ושהיא סברא יחידאה, ולפי"ז לרש"י דמותר לקיים אשה ששתתה כוס עיקרין, הוא הדין לאיש ששתה כוס עיקרין מותר לבוא בקהל, אלא שעמדו לפניו דברי התוס' שכתבו בדעת רש"י לאסור את מי ששתה כוס עיקרין לבוא בקהל (סוטה כו,א תד"ה אשה סריס), ונדחק לתרץ דברי רש"י אהדדי (עבודת השם אה"ע סי' ג').
ולע"ד נראה שאין אנו צריכים ללמוד זה מדברי רש"י, שהרי סוגיא ערוכה דגמרא מוכחה כן דגרסינן התם: דביתהו דרבי חייא הוה ליה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה דרבי חייא, אמרה, איתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא, אזלא אישתייא סמא דעקרתא וכו' (יבמות סה,ב), ולא מצאנו בגמ' שגרשה רבי חייא, אלא שהתרעם עליה ואמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתי.
וגם אם נאמר שמה דלא מפקדא היינו היכא דיש לה צער לידה (עיין ברכי יוסף אה"ע סי' ה' ס"ק י"ד, ופתחי תשובה ס"ק י"א), והלכך לא נאסרת לבוא בקהל, מכל מקום נלמד גם לאיש שהוא חולה ואיש מכאובות, שהוא חשוב כסריס בידי שמים ומותר לבוא בקהל. ולסתירת דברי רש"י אהדדי כבר כתבתי שבלאו הכי דברי רש"י מוכיחים כמ"ש התוס', ממ"ש ביבמות כ,ב ד"ה סריס אדם שכתב: שסירסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו, אולם דבריו הוו סתראי ממ"ש סריס חמה בידי שמים הוא מחמת חולי (יבמות עה,א), וסתם דבריו אלה משמע שאפילו אם נתעקר על ידי בני אדם נמי דינו כסריס בידי שמים.
ולעומת זאת דבריו האחרונים: בידי שמים על ידי רעמים וברד או ממעי אמו, מוכיחים דמחמת חולי אפילו נסתרס מאליו חשוב כסריס בידי אדם, ולא מצאתי תירוץ מישב את הדעת לישב דברי רש"י אלו, ולכן צריך לומר דמ"ש דאשה ששתתה כוס עיקרין מותר לקיימה, היינו למאי דכתב דסריס בידי שמים הוא מחמת חולי.
אולם לע"ד הדברים מופרכים מעיקרם, שאסור "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'" אינו אלא בזכרים ששייך בהם פצוע דכא וכרות שפכה, ולא בנקבות, שאעפ"י שיש להם אברים מיוחדים לקליטת הזרע והריון, אבל אלה אינם בגדר פצוע דכא וכרות שפכה, ולכן לא נאסרו הנשים העקרות או מסורסות אפילו בידי אדם מלבוא בקהל, והרי זה כמו הקפת הפאות או מילת הזכרים שאין הנשים מצוות בהן, משום שאינם שייכות בהן, והוא הדין לפצוע דכא.
ואינו דומה לממזר שהוא שם התואר לכל הנולדים בעבירה, וכן הוא בעמוני ומואבי ומצרי שכולם הם שם היחס וכוללים אנשים ונשים הבאים מיחוס זה, ורק בעמונית ומואבית הותרו לבוא בקהל ולא מדכתיב "על אשר לא קדמו אתכם" [דברים כג,ה], שהרי בגמ' דחו דרש זה, דא"כ היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים, אלא מסקנא דגמ' הוא: כך מקובלני דינו של שמואל הרמתי: עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית (יבמות עז,א). ולפי זה אנו צריכים לדרשה דמום זר לרבויי ממזרות שאסורות לבוא בקהל ה', אלא מתוך שממזר הוא שם תואר לנולד באסור, כולל שני המינין, ובכל זאת אין ללמוד מזה לפצוע דכא וכרות שפכה שהם אברים המיוחדים לאברי ההזרעה של המין שאינם באשה, ולפיכך אשה עקורה או מסורסת אינה אסורה לבוא בקהל, ומותר למי שקיים פריה ורביה לישא אותה לכתחלה, ואין צריך לומר שמותר לקיימה, וכדמוכח מעובדא דדביתהו דרבי חייא, ומדברי רש"י בסוטה כ"ד כנ"ל.
אבל באיש שנאמר בו: "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה", והיינו שנעשה בידי אדם, יש לומר שאפילו אם נעשה זה על ידי שתית כוס עיקרין לרפואתו, נאסר לבוא בקהל, הלכך אסור לו להמשיך נשואיו עם אשתו ואסור לה לאשתו להמשיך נשואיה אתו, שגם היא אסורה מלאו ד"לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה" להנשא לסריס או עקור, וכמ"ש בתומת ישרים בתשובה סי' קפ"ה ומנחת חנוך סי' תקנ"ט, ובאמת שגם מהר"ד עראמא לא כתב אלא שאשה שהביאה עליה פצוע דכא וכרות שפכה לוקה (עיין ברכי יוסף אה"ע סי' ח' סקט"ו).
ובכל זאת לא מצאתי שום יסוד למ"ש בעבודת השם דאשה עקורה ומסורסת אסורה לבוא בקהל, וכיון שנפל היסוד נפל גם הבנין שעליו ללמוד ממ"ש רש"י שאשה ששתתה כוס עיקרין אסור לקיימה למי שאין לו בנים, מכלל דמי שיש לו בנים מותר לקיימה שאינה נאסרת לבוא בקהל, והוא הדין לאיש, אלא באמת לפי מ"ש רש"י דסריס בידי שמים הוא רק מי שנסתרס על ידי ברד או רעמים או ממעי אמו, הדין נותן דמי ששתה כוס עיקרין אסור לבוא בקהל.
אולם להלכה כבר כתבתי שרוב ככל הפוסקים הראשונים פסקו כהרמב"ם ודעמיה, שנסתרס על ידי חולי חשוב כסריס בידי שמים, וכן כתבתי בעניי לסמוך על הוראת הרמב"ם ומרן ז"ל (משפטי עזיאל שם), וכן הביא מע"כ הרב הגאון הפוסק יצ"ו דברי הפוסקים רוא"ח שהורו כן הלכה למעשה, וראוי לסמוך עליהם ולהורות כדבריהם הלכה למעשה.
מטעם זה הנני מסכים ומצטרף להרה"ג הפוסק יצ"ו באיש זה שנעשה לו נתוח בחוט הבצים, שהם חוטי הזרע להפסיק את שבילי הזרע כדי להצילו ממכאובים תמידיים, להתירו להמשיך את נשואיו עם אשתו.
והנלע"ד כתבתי