שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן ז
מצות שקלים בזמן הזה
ב"ה, י"ד תמוז תרצ"ז.
למעלת כבוד ידידי הרב הגאון מוהר"ר אליעזר וולדינברג שליט"א בנתניה.
בין פרק לפרק לקחתי לי מועד לעיין במכתבו הנכבד בענין בני העיר ששלחו את שקליהם. והנני להשיג לפי קוצר השגתי. הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות (שקלים פ"ב) וכן בהלכותיו פסק: בני העיר ששלחו את שקליהם ביד שומר חנם ונגנבו או שאבדו חייבים לשלוח שקליהם שוב על כל פנים אפילו אם נאבדו אחר שנתרמה תרומת השקלים לפי שהם פשעו בהם לשולחם ע"י שומר חנם, והשומר נשבע לבעלים עכ"פ (רמב"ם ה' שקלים פ"ב ה"ח).
הלכה זו היא תמוהה מאד. שהרי מריהטא דסוגין (ב"מ נ"א) מוכח, שאם אבדו אחרי שנתרמה תרומה פטורין בני העיר אפילו כששלחו שקליהם על ידי שומר חנם. והכ"מ תירץ דהרמב"ם מפרש דמ"ש בסיפא דמתניתין: ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהם, קאי גם ארישא. אולם מריהטא דסוגין לא משמע כן, שהרי לרבי יוחנן דאוקי מתניתין זו בשומר חנם וכר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן נשבעים עליהם, מקשה בגמ' התינח עד שלא נתרמה תרומה משנתרמה התרומה קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו? ואם איתא כדברי הרמב"ם והכ"מ הרי גם בנתרמה התרומה עדיין חייב באחריותן? ובר מן דין קשה טובא לשיטה זו דא"כ גזברין מאי עבידתיהו, ונשבעין לבני העיר מבעי ליה? ואין לתרץ ולומר נשבעין לבני העיר במעמד הגזברין כי היכי דלא נחשדינהו, או דלא ליקרי להו פושעים, דהואיל והגזברין גובין את השקלים מבני העיר מה איכפת להם בדין ודברים שבין בני העיר ושלוחם. וכמו שהקשה מעכ"ת, וכבר קדמו בזה בשירי קרבן, ובאמת כי זו תמיהה אלימתא טובא על שני המאורות הגדולים הרמב"ם ומרן הכ"מ ז"ל.
אולם אחרי עיון בדברי הירושלמי נמצא שדברי הר"מ צדקו מאד. דהנה בירושלמי (שם) אוקים רבי אלעזר למתניתין אליבא דר"ש דאמר קדשים שהבעלים חייבים באחריותן הרי הם כנכסיו של המקדיש ונשבעים עליהם, ומקשה ע"ז בגמ' לרבי לעזר, נשבעים לבעלים הדא היא דרבי שמעון. אבל נשבעים לגזברים מאי עבידיתיהו, הואיל והבעלים חייבים בכל אופן גם אחרי שנתרמה תרומת השקלים, נמצא שהשומר הוא אחראי נגדם ולא נגד הגזברים ולמה ישבע לגזברים? ומתרץ: נשבעים לבני העיר במעמד גזברים, כי היכי דלא נחשידינהו, אי נמי דלא נשוו להו פושעים, אעפ"י שקבלו בני העיר לשלם אין ההקדש יוצא בלא שבועה, ע"כ. תירוץ זה אינו מובן לכאורה, אם הדין הוא שאחרי שנתרמה תרומה פטורים הבעלים מהפריש שקליהם, אכתי קשה לאידך גיסא, בעלים מאי עבידיתהו? ובפירוש קרבן העדה מפרש: נשבעין לבני העיר ליטול שכרן. ומאמר אעפ"י שקבלו וכו' חוזר אדברי רבי יוחנן דאוקי מתניתין לדברי הכל ומשום שבועת תקנה. אבל לדעתי פירוש זה אינו הולם דברי הירושלמי, שהרי ר' לעזר דאוקי מתניתין כר"ש, מפרש לה בשומר חנם, ולא בנושא שכר, ואם כן שבועה זו של שומר שהיא באה לפטור עצמו בשבועה שלא פשע שייכה לגזברים, ולא לאנשי העיר שהם נפטרו משנתרמה תרומת השקלים. ולפי ריהטא דסוגין מאמר הירושלמי "אף על פי שקבלו" הוא סיום התירוץ.
ולכן נלע"ד דשיעור דברי הירושלמי כך הוא: דלעולם אנשי העיר חייבים בתשלומי שקליהם אפילו אחר שנתרמה תרומת השקלים, דנהי שתורמין על האבוד כדי לזכות אלה שאבדו שקליהם בתמידי ומוספי הצבור, אבל אין זה פוטר אותם למלאות את חובתם בהכנסת שקליהם אל אוצר המקדש, ולפיכך השומר אחראי תמיד כלפי אנשי העיר, אלא שאחרי שתרמה תרומת השקלים נשבעים לפני הגזברים כדי שלא יחשדו אותם כגזלנים או פושעים, אבל בלא נתרמה תרומת השקלים אין להגזברים שום שייכות בדבר הואיל ולא תרמו עליהם ולפיכך נשבעים רק לבני העיר. וליותר באור מסיים המתרץ ואומר: אעפ"י שקבלו בני העיר לשלם אין ההקדש יוצא בלא שבועה. כלומר לכך נשבעין לפני הגזברים דאעפ"י שאינם מפסידים כלום שהרי הבעלים משלמים שקליהם, אבל כיון שתרמו עליהם והשקלים שישלמו אנשי העיר יפלו לתקלין עתיקין נמצא שיד הקדש בהם הלכך אין הקדש יוצא בלא שבועה. ולפי זה עלו דברי מרן הכ"מ כהוגן. ומזה יתברר שמחלקת שמואל ור' יוחנן בתלמודין בפירוש מתניתין הוא זה דשמואל דמוקי לה בנושא שכר, ומאמר: ובני העיר שוקלים תחתיהם, קאי רק אסיפא, אבל ר' יוחנן דאוקי למתניתין ובשומר חנם וכר"ש מפרש סיפא דמתניתין ובני העיר שולחים שקליהם גם ארישא. ובזה נתישבו דברי מרן הכ"מ. אולם עדין לא נתישבו דברי הרמב"ם ז"ל שאם הוא פוסק כר"א היה לו להזכיר חלוק זה אחרי שנתרמה נשבעים לבני העיר בפני הגזברים.
והכ"מ (שם ה' ט') הקשה כעין זה על דברי הרמב"ם. במה שכתב בדין שלחו את שקליהם ביד שומר שכר ואבדו ממנו באונס וכו'. רואין אם אחר שנתרמה התרומה נאנס, נשבע השליח לגזברים. וע"ז תמה מרן הכ"מ למה השמיט הרמב"ם בדבריו שנשבעים לבעלים במעמד הגזברין? ותירץ שמאחר שאמר ר"א שבועה זו תקנת חכמים היא וכו' לא צריכין לההוא תרוצא.
ולפע"ד לא זכיתי להבין דבריו, דמ"ש בגמ': שומר שכר נשבע לאנשי העיר במעמד גזברין, היינו כדי לטול שכרם. ואילו בדברי הרמב"ם לא נזכר ענין נטילת שכר אלא דנשבעין לגזברים שנאנסו השקלים מידם, כדי לפטר מתשלומיהם, ושבועה זו שייכא רק לגזברים ולא לבני העיר שהרי בני העיר הם פטורים מלשלוח שוב את שקליהם. אבל קושטא הוא שאם השליח בא לתבוע שכרו מאנשי העיר צריך להשבע בפניהם במעמד הגזברים. אף למסקנת הגמ' דשבועה זו היא תקנת חכמים דנהי שלגבי הגזברים היא מתקנת חכמים משום שאין נשבעין על ההקדשות. אבל לגבי אנשי העיר ולענין תשלום שכר השליח השבועה היא מדאורייתא.
ובאמת צריך היה הרמב"ם להזכיר זאת, אלא דהכא לא איירי אלא בהלכות שקלים אם חייבים או פטורים אנשי העיר מלשלוח שקליהם, ולא בדיני שומרים וקבלת שכר שמירתם. ולכן אני אומר לקוצר השגתי שקושית ותירוץ מרן הכ"מ זו אינה במקומה. אבל השגתנו במקומה עומדת שבש"ח שנאבדו שקלי שמירתו אחר שנתרמה תרומת שקלים צריך שישבע בפני הגזרים לאוקימתא דר"א בירוש' וכדאמרן, והרמב"ם לא הזכיר זה אלא כתב דאם ש"ח הוא נשבע לשולחיו ונפטר כדין כל שומר חנם. ולכן נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם ולומר שהוא פוסק כמאן דאמר: ששבועה זו שנשבע השליח לגזברים היא מתקנת חכמים (או תקנת שבועה לסגנון הירושלמי) וסובר הרמב"ם ז"ל שלא תקנו חכמים שבועה זו אלא במקום שאין השליח חייב תרומה לבעלים. הלכך בשומר חנם שבכל אופן חייבים הבעלים לשלוח שוב את שקליהם אינו נשבע לגזברין ולא לפניהם. ומתניתין דקתני: אם משנתרמה תרומה, נשבע לגזברים מתוקמא רק בשומר שכר שנאנסו ממנו שקליו, דכיון שהבעלים פטורים משקלים נשבע השליח לגזברים מדין תקנת חכמים ואם קודם שנתרמה נשבעים לבעלים מדינא. והוכרח הרמב"ם לומר כן משום שאם לא כן קשיא דרבי יוחנן אדידיה, דהא ר' יוחנן בירושלמי אוקי משנתנו לדברי הכל ושבועת הגזברין היא מתקנת שבועה. ואם תאמר שלאוקימתא זו מתניתין מיירי בשומר חנם. הרי אתה מוכרח לומר שנפטרו הבעלים במסירת שקליהם ליד שומר חנם ואלו רבי יוחנן גופיה סבר: שאין המפריש שקלו נפטר מאחריותו עד שימסרנו ליד גזבר (ירושלמי שם). וכן פסק הרמב"ם: מי שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר (ה' שקלים שם), ולכן מפרש הרמב"ם דלאוקימתא דרבי יוחנן דשבועה דמתניתין היא מתקנת חכמים, לא מתוקמא מתניתין אלא בשומר שכר שנאנסו ממנו שקליו ונתרמה תרומה. ובזה מפטר התורם ונשבע השליח לגזברים אבל בשומר חנם לעולם לחייב הבעלים באחריותם והשליח נשבע לבעלים ולא לגזבר.
ועדין נשאר מקום עיון בהלכה זו, שמדקדוק דברי רבי יוחנן שאמר הפריש שקלו ואבד חייב באחריותו עד שימסרנו ליד הגזבר, מוכח שאפילו אם נאבד ממנו באונס חייב, משום שאין ההפרשה מוציאה ידי חובת הרמת השקל אלא במסירתו ליד גזבר הוא מקיים מצוה זו ולפי זה כשמסרו ליד שומר שכר לחייב אפילו אם נאבד מידי השומר באונס, שאין השליח עדיף מהמשלח עצמו.
וחזיתיה לכת"ר שעמד בזה וכתב דבמסירתו ליד שומר שכר נעשה כאלו מסרו ליד הגזבר, ונסתייע בזה ממה שכתב הרמב"ן וקצוה"ח (סי' רכ"ט סק"א) דשומר אבידה כיון שהוא שומר שכר של בעל האבידה נעשה כאלו היא בידו דיד שומר כיד בעל האבידה ולא מהני תו יאוש. אבל לע"ד אין הנדון דומה לראיה ואין ללמוד משומר אבידה שהוא שומר שכר של בעל האבידה אלא לומר שהשליח הוא כידו של המשלח שהוא תורם השקלים. אבל מנין לנו לומר שהוא כידו של הגזבר שלא עשאו שליח: וזהו מחלוקתם של ר"י ור"ל, דר"ל סובר דהפרשה עושה הקדש וכל מי שנמצא בידו הקדש זה נעשה שומר ההקדש. דהקדש ברשות הגבוה בכל מקום אבל ר' יוחנן סובר דעד מסירתו ליד הגזבר עומד ברשות בעליו והמוצאו הוא שליח התורם ולא שליח ההקדש. ואחת היא אם הוא שומר חנם או שומר שכר של המשלח, סוף סוף אינו שומר ההקדש. ולהסביר זאת נלע"ד לומר שהואיל ואין כל ישראל יכולים לעלות ירושלימה למסור את שקליהם ומוכרחים לקיים מצות נתינה על ידי שלוחיהם, נעשה כאלו פטרה התורה את המשלח מכל אבידת אונס שעל ידי שלוחו ולב בית דין מתנה בשעה שהם תורמים על האבוד שכל שומרי שכר שהם נושאים השקלים להביאם אל אוצר הקדש הרי הם שלוחיהם, אבל כל זמן שלא תרמו תרומת השקלים אינם נעשים שלוחי ההקדש אפילו אם הם שומרי שכר. ושומרי חנם אינם נעשים שלוחי הגזברים, שאין הגזברים תורמים אלא על האבוד באונס ולא על האבוד מידי התורם עצמו ולא על האבוד על ידי שליחו שהוא שומר חנם. ובזה נתבארו דברי רבנו הרמב"ם אלה כהוגן. והנלע"ד כתבתי.