שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
חו"מ סימן ז
(לחושן משפט סימן י"ב).
פשרה צריכה קנין
ב"ה ט"ז אדר תרצ"ו.
לכב' הרב הגאון חו"ב סוע"ה כש"ת מוהר"ר צבי מקובסקי יצ"ו, חבר בי"ד בתל – אביב. שוכט"ס
א. התחייבות בשטר לקיום הפשרה
בדיק לן מר בספקא דדינא, לפי מה שנהוג אצלנו שבעלי הדין חותמים לפני עמידתם לדין בלשון זה: "אנחנו הח"מ מצהירים בזה כי מוסרים אנו דבר ברור הסכסוכים שבינינו על סכום כך וכך לכבוד הרבנים, וכל פסק דין שיצא מידם, בלי הגבלת הזמן למתן פסק הדין, מחייב אותנו באופן חוקי למלא אותו בשלמות". ועל זה נסתפק מעכת"ר אם כתב זה מהני גם לענין פשרה שלא להצריך בה קנין. וזו הלכה העלה דכתב זה חשוב כקנין גמור, והסתייע ממה שפסק רמ"א ז"ל: ויש אומרים דקנין לאו דוקא אלא הוא הדין אם נתן שטר עליו או אחד מדרכי הקניה (חושן משפט סימן י"ב סעיף ז') וכתב הסמ"ע (שם ס"ק י"ח) דקמ"ל רמ"א דאפילו בעוד שאינו יודע הסך שיתפשרו עליו אם נתן שטר אנפשו בלשון חיוב אין יכול לחזור בו, והוא שיכתוב בשטר אפילו בלא עדים: הריני חייב לך עד סך כך וכך כפי מה שימצאו הפשרנים בינינו וכו' ע"כ. ומינה למד לספקו שהואיל וכתבו וחתמו בהצהרתם לקיים בשלמות כל פסק דין שיצא מידי הדיינים עד סכום כך וכך, הצהרה זו הויא שטר מעליא, שנחתם בפני בית דין, ושיש לה תוקף חוקי מדינא דמלכותא. ועוד, הואיל ושני הצדדים עמדו בדין מרצונם הטוב כדי להשרות שלום ביניהם הרי זה דומה לשטרי פסיקתא, דגמרו ומקנו אהדדי בדבריהם בלא שום קנין, עד כאן תוקף דבריו.
ואין דבריו מחוורים לע"ד, שהרי הרמ"א והסמ"ע ברור מללו שאין הפשרה מתקימת אלא בכותב הבעל דין שטר בלשון התחייבות "הריני חייב לך כך וכך" הלכך אעפ"י שתלה בדעת הדיינים סובר הסמ"ע שהוא מתחייב בזה מדין מחייב את עצמו בשטר, והצהרה זו שהיא נעשית רק לקבלת תוקף חקי להוציא פסק דין לפועל ע"י הממשלה, אינה התחייבות עצמית על סכום הפשרה, ולא תהא הצהרה זו עדיפא מנתינת משכון ביד הדיינים, ואמרו להם אם לא נשלם מה שתטילו בינינו זכו בהם למי משנינו שיעמוד על פשרתכם, אפילו הכי לא עשו כלום לפי שזו אסמכתא, ואסמכתא לא קניא אלא אם כן אמרו בפירוש דלא כאסמכתא (תשובת הרשב"א ב"י שם, ושו"ע סעיף י"ט) הרי שאעפ"י שמסרו חפץ מסוים בידי הדיינים ואמרו להם זכו בחפץ זה לאחד משנינו, לא נקנה החפץ לאחד מהם משום שכיון שהוא תולה בדעת הדיינים, הוי כאסמכתא דלא קניא. ומכל שכן בנדון דידן, שאינו מוסר שום דבר בידם, אלא הצהרה לקבל סמכותם בדין זה עד סכום ידוע, בודאי הגמור שאין כחו של שטר אסמכתא זה לחייב אחד הצדדים אפילו במחילה ואין צריך לומר להוציא מידו על ידי שטר זה. ואין כאן ענין דינא דמלכותא הואיל ואין המלכות מקפדת על איכות הדין, אלא זכות היא שנתנה לכל אדם לסדר את משפטיו לפני בית דין הרבנות בצורה של בוררות, ואין לנו לזוז מדין תורה, וכל בעלי הדין בעמדם לפני בית דין יודעים שעומדים לפני דין תורה ועל דעת זה חותמים הצהרתם. ואין בזה גם ענין לשטרי פסיקתא הואיל וגם שטרי פסיקתא אינם נקנים בדברים אלא בעמדו וקדשו. (אבן העזר סימן נ"א סעיף א') ועוד, הואיל ולא פרשו בדבריהם סכום שמתחייבים בו אינו יוצא מכלל אסמכתא.
ב. פשרה לפני טובי ונבחרי העיר
שוב ראיתי בדברי מעכ"ת שהוסיף עוד סמך לסמוך על הצהרה זו אף לענין פשרה ממה שכתב הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל (בהגהותיו על השו"ע) דאם נעשית הפשרה בפני טובי העיר אינה צריכה קנין, וכיון שבית דין ממונה מהקהל והם שלוחיו, מתקימת פסק דין לפשר ואינה צריכה קנין, וגם זה לא הונח לי, שהרי כתב הש"ך ודוקא ג' טובי העיר אבל ג' דיינים לא (ש"ך סימן כ"ב ס"ק י"ב). והכי מסתברא, שהרי עיקר הלכה זו היא ממה שכתב הב"ח היכא דהוי במעמד טובי העיר לא בעי קנין, ולאו מדינא אלא מנהג הוא, דכל מה שאדם מקבל עליו בפני ראשי הקהל שנבררו מדעת הקהל שאינו יכול לחזור בו, (וכמו שכתב מהרמ"י כדאיתא בתשובות מימוניות לספר שופטים ס"י. ועיין ב"ח סימן י"ב, וסמ"ע סימן כ"א ס"ק י"א) וכיון שמדין מנהג אתינן עלה, אין לך בו אלא מה שנהגו, דהיינו טובי העיר או אפילו שלשה מהם וכמו שכתב הש"ך (שם ס"ק י"ב) אבל בית דין אפילו כשהוא נברר מהקהל ומדעתו, הואיל ונברר רק לדיינות אינו נחשב לטובי העיר לענין זה ופשרתם צריכה קנין. ומזה נלמוד בשאלה דנדון דידן, הואיל והצהרה זו שחותמים עליה שני הצדדים נותנת לבית דין אופי של בוררים, בתור בית דין חוקי לפי דינא דמלכותא אין בהצהרה זו שום תקף לענין פשרה.
ג. פשרה בבית דין של בוררים
כתב מהרש"ל: אעפ"י שכתב הרמב"ם דאעפ"י שנתרצו בפשרה בבית דין יכולין לחזור ולתבוע את הדין אלא אם כן קנו מידם, ר"ל דהיינו דוקא בדנחתי מעיקרא לדין וכו' אבל היכא דתחלת הורדתם לפשרה אע"ג דלא קנו מידם יכולים לחזור (מהרש"ל בתשובותיו סימן ד'). מכאן למד המשאת משה (ח"א חושן משפט סימן ס"ב) שבעלי דין שעמדו לפני בית דין של בוררים בעלי בתים סתמא לא לדין תורה עומדים כיון דלא בקיאי בדין תורה אלא לפשר נחתי ואינם צריכים קנין.
אולם מרן החיד"א ז"ל סתר דין זה משום דאעיקרא דינו של מהרש"ל אינו מוסכם ורבים חולקים עליו. זה יצא ראשונה מרן ז"ל שכתב: אעפ"י שנתרצו הבעלי דין בפשרה בבית דין יכולין לחזור בהם, כל זמן שלא קנו מידם (חושן משפט סימן י"ב סעיף ט') ומדשינה מרן דבריו מלשון הרמב"ם ולא כתב כדברי הרמב"ם "יכולים לחזור ולתבוע את הדין" מוכח דס"ל דלא כמהרש"ל, אלא גם בדנחתי מעיקרא לדין פשר פשרה צריכה קנין. וכן הוכיח מדברי הלבוש שכתב: ואפילו נעשית בפני שלושה ובררו אותם לעשות כמו שיאמרו, הן למחול והן לשלם ולא קנו מידם קודם לכן אין כאן מחילה וכן הוכיח מדברי התומת ישרים ומדברי מהריב"ל (ח"ב סימן כ"ט) דכתב: נראה שאם בעלי הדין קבלו עליהם דיינים לדון דין תורה או דין פשרה ודנו דין פשרה צריך שיקנו מידם.
על יסוד זה פסק מרן החיד"א בדין של שני אנשים שנפלו דברי ריבות ביניהם ואחדים מנכבדי ארץ פשרו ביניהם ולא נטלו קנין ואחר הפשרה חזרו בהם בעלי הדין, הפשר בטל עיין שם בדבריו (ברכי יוסף חושן משפט סימן י"ב) מכאן אנו למדים שבית דין של בוררים אפילו שהם בעלי בתים אינם מיופי כח לדון בפשרה אלא אם קנו מידם.
ד. מנהג הסוחרים בפשרה
כתב הכנה"ג (חושן משפט סימן י"ב הגהט"ו סעיף י"ז משם מהרש"ך) אם נהגו הסוחרים שתהיה הפשרה קיימת בלא קנין, מנהגם מנהג ע"כ. וסמך גדול לזה מתשובת מהר"ם שהבאנו לעיל בסעיף א', ומינה יש ללמוד לשאלה דנדון דידן, הואיל ובחתימתם בהצהרה זו נותנים לבית דין אופי של בוררים, והואיל ובכל בית דין של בוררים נהוג שאין הפשרה צריכה קנין, ובכגון זה אפשר לצרף לסניף דעת הפוסקים דפשרה הנעשית בבית דין של שלשה אינה צריכה קנין (עיין פתחי תשובה שם ס"ק י"ב).
אין כל הדברים הללו אמורים אלא בפשרה שהיא נעשית לשם הבאת שלום בין בעלי הדין, אבל במקום שאין הדבר יכול להתברר, ואין הדיין יכול להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר, הואיל ורשאי הדיין לעשות דין כעין פשרה מטעם שודא דדייני (שו"ע וסמ"ע שם סעיף ח') הרי הפשרה עצמה היא דין ואינה צריכה קנין. והנלע"ד כתבתי.