* מבאר שאין לזוז מפסק השו"ע שאין לצרף קטן למנין לדברים שבקדושה *
* מבאר מתי יש לפסוק הלכה כדברי שו"ת "מן השמים", ומתי אין לפסוק כדבריו ו"לא בשמים היא" *
ב' מרחשון תש"ח
לכבוד הרב הנכבד דעסיק באורייתא תדירא
כמוהר"ר דוד לאניאדו יצ"ו
שלום וברכה.
בתשובה לשאלתו בדין צירוף קטן לעשרה לכל דבר שבקדושה, הנני משיב ואומר: אנו אין לנו אלא דברי מר"ן ז"ל [שכתב]: יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן, שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין, ולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקים (או"ח סימן נה סעיף ד).
דברים אלה ברור מללו שדעת מרן היא לדחות דעת היש מתירין מהלכה, וכמו שכן הביא בבית יוסף דברי הרא"ש שכתב: המחוור שבכולן אין עושין קטן סניף לעשרה לברכת המזון ולתפלה עד שיביא שתי שערות, וממילא משמע דס"ל דלא מהני נתינת חומש או ספר תורה בידו. וכן מוכח עוד ממ"ש: והוא הדין דעבד ואשה אין מצטרפין, וכתב בבית יוסף: וכיון דר"ת לא רצה לעשות מעשה מי יקל בדבר, וכן נהגו העולם שלא לצרף אשה כלל (בית יוסף ושו"ע שם). מכאן אתה דן לקטן, דחד דינא וחד טעמא הוא.
אמנם רמ"א ז"ל כתב: מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק. אבל יפה ונכון כתב במחצית השקל להוכיח ממ"ש רמ"א לענין זימון: ויש אומרים דאין מצטרפים עד שיהיה בן י"ג, ואין לשנות (או"ח סימן קצט סעיף י). מכאן מוכח בדעת רמ"א דתפלה וברכת המזון שוין, ובשניהם אין הקטן מצטרף לעשרה. ודברי רמ"א לענין קדיש ותפלה לא נאמרו אלא לאותם הנוהגים כן (מחצית השקל סימן נה).
וכן פסקו להלכה כל גדולי הפוסקים הלא בספרתם, וכן קבלתי מרבותי שלא התירו בשום אופן לומר דבר שבקדושה אלא בפני עשרה גדולים. והנה בעינא דשפיר חזי ראה מעכ"ת בספר יין הטוב הנד"מ לידידינו הרב הגאון כמהר"ר יצחק נסים, שצדד להתיר צרוף קטן לעשרה לכל דבר שבקדושה, וסמך על זה שכתב מרן ז"ל בה' תפלין: ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירין (או"ח סימן לג סעיף ה), ואין הנדון דומה לראיה. חדא דהתם שאני, וכדכתב מרן ז"ל מילתא בטעמא: וכדי שלא יתבטל ממצות תפלין, ועוד דהכא כתב: ולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקים. הרי לך מפורש דמרן דחה דעה זאת מהלכה, ולא כתב דעת היש מתירין אלא כדי לדחות אותם מהלכה שלא יטעו אחריהם. ועיין עדיות פ"א מ"ו ופירוש הרמב"ם (והראב"ד) [והרע"ב].
עוד כתב הרה"ג יין הטוב יצ"ו לסמוך על שאלות ותשובות מן השמים [למהר"י ממרויש סימן נב], שבתשובות הרדב"ז (ח"ה סי' מ"ח) וזה לשונה: שאלתי אם מותר לעשות שני סניפין מאותן שהגיעו לחינוך, כגון אותם בן י' או בן י"א שנים, אחרי שהם בני חינוך מדרבנן, או אם אסור לעשות כן אפילו שאין שם מנין, והשיבו: הקטנים עם הגדולים יוסף ה' עליכם.
וכתב ע"ז הרה"ג המחבר, משמע דפסקו לו כהמתירים, ואם כן יש לנו לנקוט כן אפילו שהוא נגד מרן, שיש לומר דאלו היה ידוע ליה למרן דמן השמים הסכימו להקל, גם הוא היה פוסק כן, וכמ"ש הגאון חיד"א בברכי יוסף (סימן תרנד אות ב) בדין הנשים בברכת לולב (יין הטוב או"ח סימן כח).
והנה בשבלי הלקט ענין תפילה (סימן ט) שפירש שאלה זאת, כי היא סתומה וחתומה מאד, לעניין צרוף קטן לתפילה. ולע"ד נראה שהדברים ככתבן מוכיחים שהשאלה אינה לצרוף למנין, שהרי כתב בסוף דבריו: או אם אסור לעשות כן אפילו, כי אין שם מנין, ואם כן לא מובנת כלל, דבמקום שיש מנין, למה צריכים הסניפים, והלא שאלת צירוף קטן אינה אלא במקום שאין מנין, ואף בזה לא נחלקו הפוסקים אלא בצרוף קטן אחד עם חומש בידו, או בלא חומש. אבל שנים קטנים, לדברי הכל אינן משלימים מנין עשרה לכל דבר שבקדושה.
לכן נראה לי כי שאלה זאת לענין ברכת המזון מתניא, דהקטנים מזמנין לעצמם (או"ח סימן קצט סעיף ו), ועל זה באה השאלה, אם יש חבורה של קטנים מבני עשר ומבני אחד עשרה, אם מותר לעשותם שני סניפים, כלומר להתחלק לשתי חבורות, אחת מבני עשר, והשנית בני אחת עשרה, הואיל ובני עשר אינם בני חנוך מדרבנן כבני אחד עשרה שהם מחוייבים במצות מדרבנן (עיין או"ח סימן תרטז סעיף ב), הלכך אין חיובם שוה, ולפיכך מותר להתחלק אפילו אם לא ישאר זמון לכל החבורה, או שמא אסור להתחלק אפילו אם אין שם עשרה שמצותם לזמן בשם נברך 'אלקינו' (עיין או"ח סימן קצג סעיף א), וע"ז באה התשובה: הקטנים עם הגדולים יוסף ה' עליכם, כלומר בני י' ובני י"א מזמנים לעצמם אם הם עשרה בהוספת ה', כלומר נברך אלקינו, ולפיכך אינם רשאים להתחלק אפילו לחבורות שיש בהן זימון של שלושה, זה נראה לי פירושה הנכון של שאלה ותשובה זאת.
ולפי זה אין ללמוד מתשובה זאת היתר צירוף קטן לעשרה לכל דבר שבקדושה. ובר מן דין, גם אם נניח ששאלה זאת היתה על צרוף קטן לדבר שבקדושה, בכל זאת אין ללמוד ממנה הלכה להכריע במקום מחלוקת, וכל שכן נגד הלכה מקובלת, וכדאמרינן: 'לא בשמים היא' [בבא מציעא נט,ב] ואין משגיחין בבת קול [ברכות נב,א ועוד]. וכתבו התוס': משמע דבשום מקום אין משגיחין בבת קול (יבמות יד,א ד"ה רבי יהושע וב"מ נט,א ד"ה לא בשמים היא), והיינו אפילו אם בת קול מכריע כדעת הרוב, אין משגיחין בה, ומכאן סתירה למ"ש מרן החיד"א דלהכרעת המחלוקת שומעין לבת קול (שם הגדולים מערכת י"ז), והא מסוגיא דיבמות מוכח דאפילו במקום הכרעה כדעת הרוב אין משגיחין בבת קול, ולפיכך בית שמאי עשו כדבריהם.
ועל כל פנים מרן החיד"א אסיק וכתב: ומיהו אי גברא רבה נראה בעיניו מתוך התלמוד וכללי ההלכות להיפך, יכול לחלוק, דלא בשמים היא, וכמו שהרמב"ן חלק על דברי הראב"ד (שם הגדולים שם).
לפי זה, אחרי שמרן ז"ל כתב: ולא נראים דבריהם לגדולי הפוסקים, תשובה מן השמים שנאמרה בלי כל נמוק, אלא כהלכה למשה, אין בכחה להכריע כהלכה דחויה מדברי הפוסקים. ומה שכתב מרן החיד"א לענין ברכת לולב, אינו אלא לקיים המנהג שנהגו בירושלים לברך, וכמו שכן כתב: נהגתי לומר אנשים שיברכו, וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בירושלים תו"ב. ובמקום שהדין שנוי במחלוקת, שיש לו אסמכתא בדברי הפוסקים אהניא לו סיעתא דשמיא לפסוק כמותן. ובאמת שגם התשובה מן השמים לא היתה אלא לקיים המנהג. וכמ"ש [ברכי יוסף תרנד,ב]: וכי אכשורי דרי, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ואתם שובו לאהליכם וברכו את ה' אלקיכם.
ודברים אלו ברור מללו, שהתשובה היתה לקיים המנהג, וזהו שכתב [ברכי יוסף שם]: וכי אכשור דרי, כלומר אכשיר דרי לבטל מנהג קדום. ועוד בה שיש טעם בדבר, וכמ"ש: ופירשו לי שמאחר שהיו באותו הנס חייבות ומברכות, ובלולב נמי מצינו סמך לדבר שאין לו אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ובשופר נמי אמרינן שאמר הקב"ה: אמרו לפני מלכיות וכו' זכרונות וכו', והנשים נמי צריכות שיבא זכרונם לטובה, לפיכך אם באו לברך, הרשות בידן.
והרי זה דומה למ"ש [ברכות כ,א-ב במשנה]: נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ומן התפלין, וחייבים בתפלה ובמזוזה. פשיטא, מהו דתימא שהואיל ואיתקש לתלמוד תורה, קמ"ל פירש"י: קמ"ל דנשים חייבות, דכתיב: 'למען ירבו ימיכם' [דברים יא,כא] גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי ובתמיה (ברכות כ,ב). ודומה לזה הוא בלולב ושופר, הלכך כיון דיש נמוק חדש ומסתבר, יש לומר דאילו שמיע ליה למרן היה פוסק כמותו. אבל בכל מקום שאין נמוקה של ההלכה עמה, ולא עוד אלא שנהגו שלא כמותה, אין כח בידי התשובה מן השמים בחלום לשנות ההלכה שנתקבלה למנהגם של ישראל. לכן נלע"ד לקיים מנהגם של ישראל, שהוא סמוך על פסק מרן ז"ל, שלא לומר כל דבר שבקדושה אלא בעשרה גדולים.
והנלע"ד כתבתי.
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון, הרב הראשי לישראל