סימן ח
(לאו״ח סי׳ רח״ץ)
שאלה: אם מותר לברך ברכת הנר במוצ״ש ויוה״כ על אור חשמלי.
תשובה: גרסינן במסכת פסחים (נ״ד א׳) תניא רבי יוסי אומר שני דברים עלו במחשבה ליבראות בע"ש ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקב"ה דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור. ובירושלמי (ברכות פ״ח ה״ה) גרסינן אמר רבי לוי זימן לו הקב״ה שני רעפין והקישן זה לזה ויצא מהן האור הדא הוא דכתיב ולילה אור בעדני, וברך עליה בורא מאורי האש, שמואל אמר לפיכך מברכין על האש במוצאי שבת שהיא תחילת ברייתה ע״כ.
מכאן למדנו שאור האש אינו בריאה מיוחדת כאור השמש, ועצי פרי שנתנו ליהנות בהם בני אדם, אבל האש היסודי גלום בכל הבריאה כולה, והוא אחד מתנאיהם היסודיים של כל הנבראים, ויצירת האש בליל מוצש״ק הוא הזמנתו שני רעפים, והדיעה שנתן הקב״ה לאדם, להקישם זה בזה ולהביא על ידי כך לידי גלוי והארת האש היסודי האצור בתוכם. מזה יוצא שברכת מאורי האש בליל מוצאי שבת אינה מעין ברכת הנהנין מפני הנאת האורה, אלא הודאה על האורה הראשונה שנעשתה על ידי אדם בדיעה שחנן אותו יוצרו. וכן כתב הרא״ש (ברכות פרק ח׳ סי׳ ג׳) דברכת מאורי האש אינה אלא לזכר בעלמא דאי משום הנאה היה צריך לברך כל פעם כשנהנה מן האור.
והב״ח כתב: ואם תאמר היא גופא קשיא, למה לא תקנו לברך על האור בכל פעם שנהנה ממנו כמו שתקנו בשאר הנאות, משום דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה? תירצו בתוס׳ דלא חייבה תורה ברכות הנהנין אלא בדבר שיש בו הנאת הגוף אבל שאר הנאה לא, ואע״ג דמברכין על אור השמש היינו משום שמתחדש בכל יום (פסחים נ״ג תוד״ה אין). עכ״ד הב״ח או״ח סי׳ רח״ץ.
ולע״ד לא זכיתי להבין תרוצם של התוס׳ דהא חזינן דהאור אינו רק אמצעי הארה, אבל הוא דבר שנותן שמחה לנפש ובמקום חשך ואפלה אין אדם שרוי בשמחה אלא שרוי בעצבון וצרות הלב ומטעם זה תקנו מצות הדלקת הנר בשבת, שזה בכלל עונג שבת (הרמב״ם ה׳ שבת פ״ה ושו״ע או״ח סי׳ רס״ג), וכן אמרו בגמ׳ הדלקת נר בשבת חובה דאין שלום בית בלא נר דהנר מעורר שמחה שבאין נר בני ביתו מצטערין בחשך (שבת כ״ח: וטור וב״י ופרישה שם) ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא: מדוע לא חייבו לברך על האור בכל פעם שנהנה ממנו ככל ברכת הנהנין?
ולפי מה שכתבתי מתורץ דהואיל ואור האש אינו בריה בפני עצמה אלא כח אש חבוי בכל חלקי הבריאה שנתן לאדם לגלותו במעשיו לכן לא קבעו ברכה מיוחדת להנאתו בכל פעם שנהנה ממנו, וקבעו לו ברכה במוצאי שבת זכר לאור האש הראשון שהוציא אדם הראשון מרעפים שזימן לפניו יוצר העולם ובדעה שחנן אותו יוצר האדם בצלמו.
וזהו לדעתי מחלוקת ב״ש וב״ה בנוסח ברכה זו: דב״ש אומרים שברא מאור האש וב״ה אומרים בורא מאורי האש ומפרש בגמ׳ בברא ובורא דכו״ע לא פליגי דברא משמע כי פליגי במאור ומאורי, דב״ש סברי חדא נהורא איכא וב״ה סברי טובא נהורא איכא, תנ״ה אמרו להם ב״ה לב״ש הרבה מאורות יש באור. ופי׳ רש״י הרבה מאורות: שלהבת אדומה לבנה וירוקה (ברכות נ״ב ב׳), ולכאורה קשה טובא דאטו ב״ש אינם מודים דאיכא הרבה מאורות באור? ולאידך גיסא קשה לב״ה איזו הנאה יש לאדם בגווני המאורות? אלא מחלקותם היא לדעתי ב״ש סברי עיקר הברכה היא על מציאות האש היסודי שהוא מאיר את החשך, הלכך מברך שברא בששת ימי בראשית מאור האש שהוא אחד ביסודו, בליל מוצאי שבת, משום שבו בא לידי גלוי בפעם הראשונה וגלויו הוא בריאתו, וב״ה סברי ברכה זו היא לזכר הדיעה שחנן ה׳ את האדם להוציא את האש מהגופים הדוממים ולא לעצם האור שהרי האור אינו בריה בפני עצמה אלא טמון ואצור בכל חלקי הבריאה הדוממים ולכן אין לקבוע לו ברכה מיוחדת על האור היסודי, אלא על חלקי האור הנמצאים בתוך כל חלקי הבריאה, וזו היא כוונת אומרם הרבה מאורות יש באור, כלומר האור היסודי מתפשט בהרבה גופים הנבראים והתנגשותם בדרך הקשה או הסקה הם מביאים לידי גלוי האור הטמון, והלכה כב״ה לברך בורא מאורי האש.
אחרי שהוכחנו מהירושלמי והרא״ש שברכה זו היא לזכר גלוי האור הראשון שנעשה מהקשת אבנים או רעפים זה לזה, יוצא ודאי שמברכין ברכת מאורי האש במוצש״ק גם על אש היוצא מהאבנים, וכן פסק מרן ז״ל אור היוצא מעצים ומהאבנים מברכין עליו אבל במוצאי יוה״כ אין מברכים עליו (סי׳ רצ״ה סעיף ז׳).
והוא הדין לאור חשמל, שעיקרו הוא בא מהקשת מתכת זה לזה וכיון שאור זה נמצא תמיד בתוך הזרם החשמלי אלא שהיה אסור לנו להאחיזו בפתילה הרי זה בגדר נר ששבת ומברכין עליו גם במוצאי יוה״כ.
זה הוא מעיקר דינא, אבל למעשה מצוה מן המובחר להדר אחרי אבוקה של נר שעוה, וכמו שכתב המג״א (שם ס״ק ג׳) משם האר״י ז״ל דיש להבדיל על נר של שעוה, והגם שאין לנו עסק בנסתרות מסתברא שגם לפי תורת הנגלה עדיף טפי ליחד נר מיוחד לברך עליו ברכת מאורי האש שהוא מעורר כוונה מיוחדת וחבוב מצוה. והנלע״ד כתבתי.