סימן ח
אם מותר להעלות את האשכים אצל העגלים, ולקשור את שקית האשכים למטה, כי זה יביא לידי נוון כח התולדה ובסופו לידי עקרות
(לאה"ע סי' ה)
יט אלול תש"א
לידידי האהובים תושבי טירת-צבי יצ"ו
שאלתם ממני לחוות דעתי ע"ד העגלים שאתם רוצים לגדלם במושבכם לפטום, אם מותר להעלות את האשכים ולקשור את שקית האשכים למטה, שזה מביא לידי נוון כח התולדה ובסופו מביא לידי עקרות, או שיש בזה משום אסור סירוס, מדכתיב: "ובארצכם לא תעשו" [ויקרא כב,כד].
והנה חזה הוית תשובתו החכמה של ידידי 1הרב הגאון רבי יוחנן זרחי יצ"ו, רב ראשי בעיה"ק טבריא תו"ב שנשא ונתן בהלכה זאת בבקיאות רחבה ומעמיקה כיד ה' הטובה עליו, והעלה להלכה שאם אתם יודעים שאין חשש שעל ידי קשירה יעשה חתך בגידין, הואיל ואין בזה סירוס בידים, אלא שסופו לבוא לידי עקרות, אין להחמיר בבעלי חים.
והואיל והרה"ג הנ"ל מענותנותו הרבה יעץ אתכם לפנות אלי בשאלה זאת, הנני נמצא לבקשתכם החביבה עלי ולחות דעתי לפי קוצר השגתי בעזרת צור חמדתי.
א. אסור סרוס בבע"ח ובאדם
תנינא בספרא: "ומעוך וכתות וגו' לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" [ויקרא כב,כד] – אין לי אלא שלא יקריב, מנין שלא יעשו? ת"ל "לא תעשו" וכו', אין לי אלא בארץ, בחו"ל מנין? ת"ל "לא תעשו", מנין אף באדם? ת"ל "ובכם" (תו"כ פ' אמור על הפסוק).
מכאן שאסור סירוס אינו מוגבל רק בפעולה שבאברי המין, אלא כל המביא לידי סרוס ועקרות, אסור בבהמה וחיה ובאדם. וכן כתבו התוס' ז"ל: ומיהו סיפיה דקרא ד"בארצכם לא תעשו" איירי אפילו בביצים, בכל מקום שמסתרס, אפילו על ידי שתית כוס עיקרין (בכורות לט,ב תד"ה כולן).
ובנמוקו של דין זה נחלקו רבותינו הקדמונים ז"ל, דהנה רבנו אחאי גאון כתב: שדוקא בשבת דכתיב ביה "מלאכת מחשבת" [שמות לה,לג], קי"ל כר"ש שבדבר שאין מתכוין מותר, אבל בכל התורה כולה, ובכללם אסור סירוס, קי"ל כרבי יהודה, דאפילו דבר שאינו מתכוין, כגון שותה כוס עיקרין לרפואה אסור. והתוס' חלקו עליו ואמרו שבכל התורה קי"ל כרבי שמעון, דדבר שאינו מתכוין מותר, ומה שאסרו בסירוס אפילו בדבר שאינו מתכוין, הוא משום דהוי כפסיק רישיה ולא ימות, דודאי יסתרס בשתית כוס עיקרין (שבת קי,ב תד"ה תלמוד לומר), והר"ן והרא"ש הוסיפו וכתבו: ואפילו לדברי רבי נתן בעל הערוך ז"ל, דפסיק רישיה דלא ניחא ליה לא מודה ר"ש, איכא למימר דהיינו דוקא לענין שבת, דכתיב ביה "מלאכת מחשבת", אבל בשאר איסורין כל היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה, מודה ר"ש וכו', ומשום הכי מקשינן בגמרא הכא להדיא (אמאי דאמרינן לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר), ומי שרא? דכה"ג אפילו לר"ש אסור (הרי"ף והרא"ש שם).
אבל רש"י ז"ל פירש: קרי ביה לא תיעשו. כלומר מה שאסרו בסירוס אדם אפילו בלא מתכוין, היינו משום דדרשינן אזהרה "דלא תעשו" בהוראת בנין נפעל, להורות שלא יהיו נעשים, הלכך גם בלא מתכוין אסור. ולדעתו צ"ל שלמוד זה הוא בין בבהמה וחיה ובין באדם, דהרי גרסינן התם: הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו ומסתרס מאליו, ואמר רב אשי רמות רוחא הוא נקיטא ליה לתרנגול, פירש"י: וכשניטל הודו הוא מתאבל ואינו משמש, אבל בסירוס אפילו ממילא אסור (שבת שם).
הרי לך מפורש, דגם בבע"ח אסור לגרום סירוס אפילו שיבוא מאליו, והיינו כדאמרן דדרשינן "לא תעשו", שלא יהיה נעשה ענין הסירוס אפילו בדבר הגורם שהסירוס יבוא מאליו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל: וענין הכתוב לא יעשה זאת בישראל, בין בגופן בין בגוף אחרים, וכל המסרס לוקה מן התורה (ה' איסורי ביאה פט"ז ה"י). והמשקה עיקרין לאדם או לשאר מינין כדי לסרסו, הרי זה אסור, ואין לוקין עליו (שם הי"ב).
הא למדת שהרמב"ם ז"ל מפרש כרש"י, דמקרא דלא תעשו למדנו שלא יעשו כן בישראל, בין בגופן בין בגוף אחרים, ואפילו על ידי כוס עיקרים.
אולם דברי הרמב"ם צריכים עיון, דהנה בגמרא מוכח דגרם סירוס דינו כסירוס ממש, אי משום שדבר שאין מתכוין אסור בכל התורה, חוץ משבת, שהוא בגדר פסיק רישיה ולא ימות, ואפילו דלא ניחא, ליה וכמ"ש השאלתות והתוס' והר"י והרא"ש, או משום דדרשינן לא תיעשו כרש"י והרמב"ם. והנה המ"מ כתב מהסוגיא מתבאר דכל היכא דלא נגע באברים ממש, לא מחייב, ושם מבואר דאסור הוא וכו', ובתוספתא פ"ח [ה"ד] מיבמות: האיש אינו רשאי לשתות כוס עיקרין שלא יוליד (שם). ולע"ד נראה דסוגין דגמרא מוכחא דגרם סירוס אסור כסירוס עצמו, מדכתיב: "ובארצכם לא תעשו" לתוס' והרי"ף מכינוי שבארצכם, שהרי כאלו כתוב בכם, ולרש"י משום דקרי ביה לא תעשו, וכן תמה במנחת חנוך מצוה רצ"א.
ולע"ד נראה שבאמת מסרס על ידי כוס עיקרין נמי אסור מן התורה, אלא שאינו לוקה, משום שהוא דבר שאינו מפורש בתורה, אלא נלמד מדרשה, וכמו שכן פסק: המגדף עבודת כוכבים וכו' עובר בלא תעשה, ואעפ"י כן אינו לוקה על אחת מהן, לפי שאינן בפירוש (ה' עכו"ם פ"ג ה"ו ועיין מ"ש בסה"ק משפטי עזיאל כרך ד' כללים סימן ט"ז ד' עדר).
הלכך במסרס ממש לוקה, שזה הוא מפורש בכתוב, לא תעשו לאחרים, או לכם בעצמכם, אבל במשקה כוס עיקרין שנלמד מדרש דלא תיעשו אינו לוקה.
אבל דברי הרמב"ם תמוהים לי מצד אחר, דכתב [הלכות איסורי ביאה פט"ז הי"ב]: המשקה עיקרים לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו, הרי זה אסור, ואין לוקין עליו. משמע דאם משקהו לרפואה, הואיל ואינו מכוין לסרסו אינו אסור. ובגמ' מוכח דאפילו במתכוין לרפואה אסור, וכמ"ש הוא עצמו ענין הכתוב לא יעשה זאת בישראל, בהוראת בנין נפעל, משמעותו הוא אפילו בלא כונה ורצון הפועל.
וכן תמה אני על מרן ז"ל דפסק בשולחנו לשון הרמב"ם, ובאמת הטור ז"ל כתב: אסור לשתות כוס של עיקרין אפילו אינו מכוין אלא לרפואה, וכן אסור להשקות לבהמה (אה"ע סי' ה'), ולמה נקט מרן לשון הרמב"ם ושבק לשון הטור, וכן ראיתי במנחת חנוך שתמה ע"ד הרמב"ם אלו (מנחת חנוך מצוה רצ"א).
מהאמור ומדובר למדנו, שאסור לגרום סריסות או עקרות לאדם או לבהמה, אפילו אם אינו עושה כל פעולה באיברי המין, ואפילו אם אינו מתכוין לסרוס ועקרות, ולא הותר אלא כגון חותך כרבולת התרנגול, והיינו משום דאינו נעשה סריס על ידי כך, אלא שבטלה ממנו תאות הרביעה.
דון מינה בשאלה דנדון דידן, דפעולת העלאת הביצים למעלה וקשירת שקית האשכים, הואיל והיא גורמת לסירוס ועקרות, הרי היא בכלל אסור "ובארצכם לא תעשו", ועדיפא מינה מצאנו מחלוקת הפוסקים בבהמה בחולי מסוכן, ואין לה תקנה אלא להשקותה כוס עיקרין, שהבית יהודה אוסר להשקותה על ידי ישראל (פתחי תשובה אה"ע סי' ה' ס"ק י'), ומינה נלמוד לנדון דידן שעושים פעולה ממשית באברי המין כדי להביאם לידי התנוונות ועקרות – ודאי אסור לכל הדעות.
ועתה נהדר אנפין לעיין בדברי ידידי הרב הגאון רב אחאי גאון כמוהר"י זרחי יצ"ו, ורוצה הייתי להתבשם בדבריו בפלפולא דאוריתא שכתב בתשובתו זאת, אלא שאין שעתי פנויה לכך, לכן אצטמצם לעיין בדבריו הנוגעים לענין הלכה. והנה הרה"ג הפוסק צדד להתיר ממ"ש: הני תורי דגנבין להו ארמאי ומגנחין יתהו, מהו, שלח להון הערמה אתעביד בהו, אערימו עליה ויזדבנון. ופרשו רא"ג בשאלתות דקושרין דינר בכיס של בהמה בחיקה והנכרי גונב הדינר ותולש הכיס ומסרסו (במ"צ). ולעומת זאת לענין הטלת מום בבכור תנינא: "מום לא יהיה בו" [ויקרא כב, כא], אין לי אלא שלא יתן בו מום, מנין שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבוא כלב ויאכלנה – תלמוד לומר "כל מום" (בכורות לג,ב).
מכאן למד שדוקא בבכור הוא דאסרינן אפילו גרם מום, אבל בסרוס אינו אסור בגרמא, והסתיע לזה ממ"ש בגמרא: "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן" [דברים יב,ג-ד], עשיה הוא דאסור גרמא שרי וכו' [שבת קכ,ב], מכאן שכל מקום שנאמר לשון עשיה, אינו נאמר בגרמא, והוא הדין באסור סרוס דכתיב "לא תעשו" [אין] גרמא אסור, ואין זה דומה לשותה כוס של עיקרין שמביא תיכף לידי חולשה ומסתרס.
לעומת זאת הביא ראיה לסתור ממ"ש: הרי שכפה את האדם ושיסה בו כלב עד שעשאו כרות שפכה, או שהושיבו במים ושלג עד שבטל ממנו אברי תשמיש, אינו לוקה עד שיסרס בידו, וראוי להכותו מכת מרדות (אה"ע סי' ה' סעיף י"ג), הרי שגרמא בסירוס אסורה, ולזה הביא דברי המנחת חנוך, שדין זה נאמר רק באדם, אבל בבעלי חיים אחרים לא נאסר אלא סרוס שבמעשה ולא סרוס הבא על ידי גרמא.
ומזה דן להתיר בשאלה דנדון דידן, שאם ברור הדבר שאין הקשירה עושה חתך בגידין, הואיל ואין בזה סרוס בידים, אלא שסופו לבוא לידי עקרות משום גרמא זאת, אין להחמיר, את"ד.
ולע"ד נראה שאין לחלק בין אדם לבהמה בדין סרוס, הואיל ושניהם למדנו מכתוב אחד, שנאמר: "בארצכם לא תעשו", דתניא אין לי אלא שלא יקריבו, מנין שלא יעשו, ת"ל "לא תעשו", אין לי אלא תמימים, בע"מ מנין, ת"ל "לא תעשו", אין לי אלא בהמה, חיה ועוף מנין, ת"ל "בארצכם", אין לי אלא בארץ, בחו"ל מנין, ת"ל "לא תעשו" בכל מקום, מנין אף באדם ת"ל "ובכם" (תו"כ פ' אמור).
וכן גרסינן בגמרא: מהו לסרוסי כלבא, אמר להם "ובארצכם לא תעשו", כל שבארצכם לא תעשו (חגיגה יד,ב), הרי שבהמה וחיה ואדם נלמדו מדכתיב "בארצכם", וכמ"ש התוס' (שבת קי,ב, ד"ה תלמוד לומר), ומהיכא תיתי לחלק ביניהם, אלא דינם שוה, ובאמת שגם המנחת חנוך לא אמר כן אלא בדרך אפשר, ובסו"ד כתב: ואם יש איזו ראיה לענין אסור סירוס (לחייב גם בגרמא) א"כ אין חילוק בין אדם לשאר מינים, ובודאי יצא להרמב"ם מאיזה מקום דגם בסירוס אסור בגרמא, ודוקא באדם ואנו לא נדע (מנחת חינוך מצוה רצ"א).
וכיון שלא מצאנו מקום ולא טעם לחלק בין אדם לבהמה באסור זה, מסתברא יותר שאדם שנקט הרמב"ם לאו דוקא, אלא הוא הדין לכל שאר מינים, וסמך על מה שכתב בסמוך: אסור להפסיד אברי הזרע, בין באדם בין בבהמה וכו'.
ולעיקר תמיהת המנחת חינוך דמנא לן לאסור גרמא בסירוס, נ"ל דזה מפורש בדברי הרמב"ם שכתב: וענין הכתוב שלא יעשה זאת בישראל. והיינו כרש"י דכתב קרי ביה לא תיעשו, מזה למד שגם בגרמא כגון כפאו ושסה בו כלב, כיון שהוא כפות והכלב לפניו, הרי זה כעושה בידים, דשסוי הכלב בכפות הוא מעשה לענין זה, והושיבו במים או שלג נמי חייב מטעם זה, דלא שנא לענין סירוס בין עושה הסירוס בגופו או על ידי גורם אחר הבא מסיבתו, דכולהו בכלל לא תיעשו הוא, ולכן אסרו גם באינו מתכוין לסירוס, ובפסיק רישיה דלא ניחא ליה, וכדכתב הר"ן.
ואין להביא ראיה לסתור מעובדא דהלין תורי דגנבין להו ארמאי [בבא מציעא צ,ב], וכפירוש השאלתות שהיו קושרין להם דינר בכיס של בהמה בחזקה, והנכרי גונב הדינר ותולש הכיס ומסרס. דשאני התם דאין הנכרי לפנינו בשעה שהוא קושר את הדינר, אלא שאח"כ באים וגונבים שלא מדעתו, והרי זה דומה למ"ש: סוף חמה לבוא, סוף צנה לבוא, פטור (סנהדרין עז,א), ואם כך הוה בדיני רציחה דרבתה תורה מצמצם בסוף חמה וסוף צנה לבוא פטור, הוא הדין לענין סרוס, אע"ג דאסרה תורה לא תיעשו, בסוף סירוס לבוא מותר.
ולא דמי לבכור, דאפילו אם נעשה המום על ידי הנחת דבילה ובצק על האזן פסול (בכורות לג), דלענין פסול בעל מום, הואיל וכתיב "כל מום לא יהיה" היה ס"ד לפרש לא יהיה על ידי נתינת מום, כלומר שלא יהיה המום, ורבה קרא כל מום, לומר שבכל ענין שנעשה המום נפסל לקרבן, אבל באסור שתלוי במעשה הסירוס, כל שאין פעולת הסירוס לפנינו, אלא שסופו לבוא באפס מעשה אדם, אין זה בכלל לא תיעשו.
כתבתי זאת לדעת רא"ג בשאלתות דמפרש עובדא דהלין תורי דגנבין וכו', שהיו קושרין הבעלים דינר זהב בכיס ביצי הבהמה, אבל התוס' חלקו עליו וכתבו: ולשון גנבין להו לא משמע הכי וכו' [בבא מציעא צ,א]. וכן פירש רש"י ז"ל [שם עמוד ב']: ומאהבת ישראל גונבו הנכרי שהוא מכירו, ומסרסו כדי שיהיה יפה לחרישה, ונראה דס"ל דאף בכה"ג חשיב סירוס בידים, ואסור משום לא תיעשו.
שאם אמנם התוס' מפרשים ילפותא דאסור הסירוס באדם מ"בכם" דבארצכם, מודו דלענין גרמא ילפינן מהדרש לא תיעשו, תדע שהרי בשאלתות דרב אחאי כתב: אסור לשתות סמא דמעלי לגופא ומעקר, משום דכתיב "ובארצכם לא תעשו" קרי ביה לא תיעשו (הרא"ש שבת פי"ד סימן ט'), אלא שבכל זאת קשיא ליה משום דבר שאינו מתכוין לר"ש שהוא מותר, ותירץ דלא קי"ל כותיה אלא בשבתות, אבל בכל התורה קי"ל כרבי יהודה, שדבר שאינו מתכוין אסור. ולהתוס' אף בסירוס דבר שאינו מתכוין מותר, ושותה סמא דעיקרין אסור משום שודאי יסתרס, אבל במתכוין לכך אפילו אם עושה על ידי גרמא אסור, מדכתיב "לא תעשו" וקרינן ביה לא תיעשו, ודרוש זה שהוא מקובל מהגאונים מפי רא"ג בשאלתות, מוסכם לדברי הכל.
ועל פי זה מצאנו מקור מוסמך לפסק הרמב"ם בדין כפה את האדם ושסה בו כלב, או שהושיבו במים וכו' מסוגיא דגמרא, ומה שאינו לוקה הוא משום דלא עשה מעשה, וכמ"ש המ"מ (הא"ב הי"ב), ואין אנו צריכים למ"ש בהגהה (שם), ובאמת אין ללמוד מדין רציחה לסרוס, וכמ"ש המנחת חנוך, אלא מגופה דקרא דסרוס נלמד גם דין גרמא זה שהוא מעשה סירוס בעקיפין, והוא בכלל לא תיעשו בארצכם וכדאמרן.
אמירה לנכרי בענין סירוס
הסירוס הנעשה על ידי לא יהודי ובלא כל שתוף פעולה של ישראל, אעפ"י שאין בזה עבירה של מעשה סרוס, בכל זאת אסור משום אמירה לגוי שבות, שהיא אסורה בכל מצות לא תעשה שבתורה, וזה נוהג גם כשנעשה בדעתם של בעל הבהמה, אעפ"י שלא אמרו להם לעשות זאת, וכן מוכח להדיא ממ"ש אבוה דשמואל בעובדא דהלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון שלח להו הערמה איתעביד בהו, ויזדבנון כדי שלא יהנה ישראל בעברה. הוא עשה כדי שיהיה יפה לחרוש, לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש (רש"י), וכן כתבו התוס': שלא מדעתם היו מסרסין אותם, ומכל מקום היו מחליפין שמא לא יאמינו העולם שהיה שלא מדעתם, או משום שלא יאמרו אחרים לנכרי לעשות כן, ויאמרו שלא מדעתנו עשו (ב"מ צ,ב תד"ה מחלף).
מכלל הדברים למדנו, דכל שהגוי עושה מדעתו של ישראל, אף על פי שהוא עושה בלא ידיעתו, כגון אלה דגנבי תורי דישראל ומגנחין, אסור משום אמירה לגוי שבות, ולזה מכוונים דברי הרמב"ם והשו"ע שכתבו: אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו, ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה מותר, ואם הערים ישראל בדבר זה קונסין אותו (הא"ב שם אה"ע שם סעיף י"ד), הרי שדייקו לומר לקחה מעצמו, להוציא אם לקחה מדעת ישראל, וגם בזה אם הערים כדי שיגנבה הגוי ויסרס שלא בידיעתו – אסור, וקונסין אותו כדי שלא יהנה בעבירה.
ומזה למד מרן החיד"א, שאם האינו יהודי עושה מעצמו בפני ישראל אסור (פתחי תשובה שם ס"ק י"ב).
מכל האמור ומדובר אינני מוצא צד היתר בשאלה דנדון דידן שיש בה מעשה כסירוס בידים בהעלאת האשכים וקשירת הכיס, שבה מתחילה פעולת הסירוס והולכת ונמשכת עד התנונות גמורה של כח ההולדה, וזה חמור מגורם סירוס, לפי שהוא מעשה סירוס ממושך, והוא בכלל לא תעשו בארצכם כפשוטו וכדרושו, לא תיעשו שלא יעשה ענין זה בישראל אפילו בבהמה. וכך נאה ויאה לישראל עם קדוש לקיים מצות ה' אלקינו, כדי שנזכה לברכתו בכל מעשה ידינו והפרחת ישובנו.
והנלע"ד כתבתי