שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן ח
(לחושן משפט סימן י"ד).
בי דינא בתר בי דינא לא דייקי
שאלה בראובן שטען טענת קדושין על לאה, והביא עדים בבית דין שבעיר פלונית והם קבלו העדות ודנו על פיהם להכיר את האשה הנ"ל למקודשת, ושוב הלכה האשה ואביה לבית דין אחר שבעיר אלמונית, והם נזדקקו להם וגבו עדות מעדים אלו ומאחרים, ובטל הבית דין השני עדות הראשונה, מהו הדין?
א. אין כח ביד בית דין לבטל דברי בית דין חברו
שנינו (במס' מכות ד' ו' ע"א): מי שנגמר דינו וברח ובא לפני בית דין אחר אין סותרין את דינו, כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, הרי זה יהרג. משנה זו הלכה פסוקה היא, ופסקה הרמב"ם (בפי"ג מה' סנהדרין ה' ו') יעו"ש. ומעתה ק"ו: אם בדיני נפשות דכתיב ביה "והצילו העדה" אין סותרין פסק דין המחייבין, כל שכן לדבר שבערוה החמורה ואיסור אשת איש שאין כח ביד בית דין אחר לסתור את דינה ולהתירה לאשה זו לעלמא בלא גט.
ועדיפא מינה גרסינן במס' ב"ב (ד' ק"ל ע"ב): אמר ליה רבה לרב פפא ולרב הונא בריה דרבי יהושע: כי אתי פסקא דדינא לקמיכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא הדרנא בי. לאחר מיתה לא מקרע תקרעוניה, ומגמר נמי לא תגמרו מיניה וכו' עי"ש, הרי להדיא דאפילו אם מצאו פירכא בדין הפוסק הראשון אינם יכולים לבטל דבריו עד דאתו לקמיה דההוא פוסק ולא ימצא מה להשיב כדי לחזק דבריו, ויחזור בו, אבל בלא זה אינם רשאים לבטל את דבריו, ואם זה נאמר בפסק דין מפורש אשר נתברר טעם הפסק וחזו ביה פירכא, כל שכן בקידושין, בדין התלוי במציאות הדבר, איך היה גופא דעובדא, בזה ודאי לית דין ולית דיין שיאמר, כי יש כח ביד בית דין אחר לבטל דברי בית דין הראשון, בפרט היכא שהדבר הוא להיתר, ובאיסור אשת איש, ודאי דלבית דין טועים לא חיישינן ואין לסתור את דבריהם.
והדבר מפורש להדיא בתלמודין: חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חברו רשאי להתיר. עיין חולין (ד' מ"ד ע"ב, ע"ז ד' ז' ע"א) ועיין שם בתוס' דכתבו להדיא דאינו יכול להתיר אא"כ טעה בדבר משנה או בשיקול הדעת, וסוגיא דעלמא אזלה כחד מינייהו ויכול להחזירו, וכ"כ הרא"ש שם להדיא: ילך ויתוכח עמו, ואם יוכל להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירהו; וע"כ צ"ל כן, דהא מדברי רבה שהזכרנו לעיל משמע להדיא, שצריך שיבואו לפניו להתוכח עמו, ואם ימצא שטעה הדבר ביה.
והנה בטעם דבר זה נחלקו אבות העולם, דהראב"ד והרשב"א ז"ל סבירא להו דטעמא דמלתא הוי משום דשויא הראשון חתיכא דאיסורא, והילכך אפילו האוסר בעצמו אינו יכול לחזור בו, והסכמתו לא מהני כל היכא שאין בידינו להכריע הדבר בטעות מכח משנה או גמרא. והר"ן ז"ל סובר דטעמא דמילתא היינו משום כבודו של ראשון, ומשום שלא תהיה התורה כשתי תורות. והילכך בהסכמת הראשון, או אפילו בלי הסכמתו אלא שהשני גדול ממנו בחכמה ובמנין, מהניא הכרעת השני להחזיר את הראשון מדעתו ולהתיר. זה הוא דעת הר"ן להלכה ולא למעשה, כמו שכתב הוא ז"ל, והרא"ש ז"ל מסכים לדעת הרשב"א והראב"ד ז"ל דטעמא הוי משום דשויא חתיכה דאיסורא כמו שכן מבואר בדבריו להדיא, שכתב: אלא יאמר לו וכו' אבל איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאסור ושויתיה חתיכה דאיסורא ואין בידי להחזירך מתוך משנה או גמרא. (הרא"ש ע"ז שם). משמע דס"ל ג"כ דמתרי טעמי הוא דאינו רשאי להתיר: טעמו של הראב"ד וטעמו של הר"ן. ועיין עוד שם בהר"ן דכתב להדיא דלאו דוקא דאינו רשאי, אלא אפילו אם עשה אין במעשיו כלום, וגם הרא"ש ע"כ לומר דס"ל הכי, דהא טעמא דשויא חתיכה דאיסורא מוכרח לומר דאין בהיתרו של השני לבטל איסור, דהא בהא תליא.
ב. חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר
עיין בשו"ע יו"ד (סימן רמ"ב בהג"ה) דפסק ג"כ דין זה, וז"ל: חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר משקול הדעת, אבל אם יש לו קבלה (מרבותיו) שטעה, או שטעה בדבר משנה, יוכל להתיר, ובש"ך הביא תשובת הריב"ש שמסכים גם הוא דאפילו התיר אינו מותר, ועיין עוד שם (בס"ק נ"ח) שכתב: אבל אם אינו יכול להתברר שטעה בשיקול הדעת, אעפ"י שהוא נושא ונותן עם המורה עד שהוא חוזר אינו יכול להתיר, עי"ש. ובפ"ת (שם ס"ק י"ח) הביא משם המשכנות יעקב: דאפילו אם יש לו קבלה (שלדעת רמ"ה יוכל לסתור דברי הפוסק מכח קבלתו) אפ"ה אם גם האחר שנודע לו קבלת רבותיו יחלוק גם על רבותיו דרב גובריה ודאי שאין רשאי להתיר עי"ש.
מכל האמור תורה יוצאה דכל מקום שגם המתירים אין אתם היכלת לברר הדבר מכח הלכה פסוקה ובית דין האוסרים במקומם הם עומדים וצוחים ככרוכיא לאסור, אין כח ביד בית דין אחר להתיר, אי משום כבודו של חכם ואי משום שלא תהיה התורה כשתי תורות, ומכ"ש לדעת הסוברים דטעמא הוי משום דשויא חתיכה דאסורא, אחרי שנאסרה אשה זו, שוב אי אפשר למצוא לה שום צד היתר עד שימצא הדבר מפורש לפנינו להתירא בהלכה פסוקה, או דסוגיא דעלמא אזלא כחד מינייהו, ובלי זה הרי האשה הזאת בחזקת אשת איש גמורה וההיתר הרי הוא כמאן דליתיה.
ודע שאין הדברים הללו אמורים, אלא היכא שנתברר להדיא טעמו ונמוקו של הפוסק הראשון ונתברר מקום טעותו, אבל אם לא נתגלה לפנינו פסק דין של הפוסק הראשון ולא ידעינן טעמו, ובאנו לחוש בגופא דעובדא היכי הוה, ויש בידינו לצדד ולומר שלא דקדקו בית דין בדבר לעשותו עפ"י הדין, ואולי לא כך היה המעשה, ונמצא א"כ שטעו בית דין בהוראה. ע"ז מצאנו מפורש (ב"ב ד' קל"ח ע"ב) דלא חיישינן לבית דין טועים, ובית דין בתר בית דין לא דייקי, ופסקו הרמב"ם בפ"ו מה' עדות, ועיין בזה לרבינו הרא"ש בתשובתו סימן ה' וז"ל: ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר על דין שכבר פסקו אנשים גדולים ונכבדים, אמנם אם יש בו סתום שצריך פירוש, או הוסיפו טענות אחרות מה שלא טענו לפני הדיינים, שלח לי פסק הדיינים והחזירו הטענות ואברר הדין ככל הצורך. מבואר מדבריו להדיא דדוקא בדבר שצריך פירוש או בנתחדשו טענות הוא שמותר לדון אחריהם.
ג. קם דינא
וכן ראיתי להגאון חת"ס בח"ו סימן נ', דכתב וז"ל: תחלה אני אומר, דאני תמה מאי וכו' ומי ומה הכניסו ליכנס בעובי הקורה להרהר אחרי רב דלמא שלא כדין עשה, והביא עוד מאי דאמרינן במסכת ר"ה במעשה דרבן גמליאל ורבי יהושע: אם באנו לדון אחר בית דין של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה עד עכשיו, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה. ושוב הביא מימרא דרבה (בב"ב) כי אתי האי פיסקא דדינא לקמן וכו' דמוכח מהתם דרשאי להרהר אחר הפסק, דמילתיה דרבה מיירי, שראינו את הפסק וטעם הוראתו ומצאנו בו פירכא ולכן סתרינן ליה לדיניה, אבל אם לא ראינו טעמו ולא מקום טעותו של הפוסק הראשון אעפ"י שהמעשה כשהוא לפנינו איננו מסכים להלכה, אין לנו להרהר אחריהם ואמרינן כדין עשה, ומזה יצא לידון בנ"ד דאין לנו להפוך בזכות האשה וכו' ולמצא גנאי לת"ח. ועיין עוד למרן הגאון החק"ל זצוק"ל בחושן משפט (סימן פ"ה) דכתב, דאפילו אי איתרמי ונראה להם הדין היפך הפוסק שיש מחלוקת בדבר, אמרינן קם דינא כהפוסק הראשון, ונסתייע מדברי מרן החבי"ב בכלל ה' דקי"ל דאפילו היכא דרובא דרבוותא סברי דלא כמו שפסק הדיין הראשון אפ"ה קם דינא, והביא ראיה לזה ממאי דאמרינן בשבועות פרק כל הנשבעין עי"ש, ואם הדברים הללו נאמרו בדבר שבממון ק"ו מעתה בדבר איסור ולהתיר אשת איש החמורה דודאי אין כח ביד בית דין אחר להתיר ואם התירו אין בדבריהם כלום.
איברא שמרן החק"ל חלק בזה (בסימן פ"ו) ואמר דהאי כללא איננו מוסכם כמו שכתב הטור חושן משפט (סימן מ"ה) בשם הרמ"ה, אבל לפי מאי דאסיק בדבריו שם נלמוד דמאי דחיישינן לבית דין טועים היינו במילי דלא שכיחי, ואפשר דטעו בו, וכמו שביאר בנדונו, אבל בנ"ד הרי הוא מילתא דשכיחא תמיד ולא עבידי דטעו, ואע"ג דכתב בסמוך דאי ידעינן שטעו מהדרינן לדיניה ונסתייע מדברי המבי"ט והמשפט צדק, המעיין בדבריו יראה דהיינו דוקא היכא שנתברר שטעו, וכנ"ד שטעם פסק דין כתוב במעשה בית דין, אבל אין לומר מדעתנו שטעו, וכמו שהכריח הגאון החת"ס הנ"ל. ועד אחרון עי' בס' בני בנימין (ח"ב סימן ט') דהביא דברי הרב בית יעקב בכגון זה דכתב דהיה לו להרב הפוסק למנוע עצמו מזה כדי לקיים מצות ולפני עור, וכתב עוד דאחרי שהחזיקו הבית דין הראשון ביד האחד אפילו כי הדרי הם עצמם ואומרים שטעו לאו כל כמינייהו.
תו אייתי לן ס' הרשב"א וסיעתיה דס"ל דבזמן הזה חיישינן לבית דין טועים, ולבסוף הביא דברי הכנה"ג דאסף ס' כמה מהפוסקים דס"ל דאף בזמן הזה לא חיישינן גם על ההיא דתשובת הרדב"ז בחדשות (חלק א' סימן רע"ד) פקח עינינו והכריח דלא אמרה הרדב"ז למילתא אלא בידוע הפסק דין וטעמו, וידוע לנו שטעו, ואין לחלק ולומר דבית דין יותר גדול רשאים לפקפק כמו שכבר ביאר את זה הרב הפוסק ז"ל בחק"ל סימן פ"ה, וגם מרן החק"ל (בסימן פ"ו) לא חלק עליו אלא מכח ס' מהרימ"ט דס"ל דהיכא דאפשר לטעות סמכינן על היותר בקי אבל מילתא דשכיחא ואי אפשר לתלות בטעות לכל הדעות קם דינו של הפוסק הראשון.
דבר הלמד מכל האמור: א) החכם שאסר אין חברו רשאי להתיר אם לא שיכול השני לברר טעותו שטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת, וסוגיא דעלמא אזלא כחד מינייהו. ב) דאם התיר אינו מותר משום דשויא חתיכה דאיסורא. ג) היכא שלא נתברר טעם פסק הראשון ולא נתברר טעמו ונמוקו ומקום טעותו, לא חיישינן לבית דין טועים, ובית דין בתר בי דינא לא דייקי, והמתיר הרי הוא עובר על לאו דלפני עור ופורץ גדר של חכמים, והיתירו אינו היתר ואפילו באופן שבית דין המתיר גדול ממנו בחכמה ובמנין. והנלע"ד כתבתי.