סימן ח'- בענין קטן שהגדיל, אם חייב לקיים המצוה שקיים בקטנותו

ושוב הקשה מעכ״ת ע״ד מהרי״ק מדכתבו התוס׳ ד״שה לבית אבות״ [שמות יב,ג] לאו דאורייתא, וכן כתב הר״ן ז״ל (נדרים לו,א) עכת״ד.

ולא דק בשמעתיה הפעם, שהרי התוס׳ והר״ן פירשו אין הקטנים צריכים להמנות על הפסח, אלא אוכלים ממנו אעפ״י שלא נמנו עליו. הא למדת דאכילת פסח רבינהו רחמנא שהם מותרים לאכול, מדכתיב ״שה לבית אבות״, אלא שמדאורייתא אינן צריכים להמנות עליו.

והנה התוס׳ במכילתין [פסחים פח,א] כתבו: ״שה לבית אבות״ מכל מקום ־ פירוש, משום דשה לבית לאו דאורייתא… וא״ת היאך מאכיל שלא למנויו וכו׳, אבל כה״ג דאיכא חינוך מצוה שרי״. ודבריהם צ״ע, שהם סותרים למ״ש בנדרים (עיין חכמת שלמה). מ״מ מדבריהם למדנו דמשום חינוך מצוה שרי להו לקטנים לאכול מן הפסח, אעפ״י שלא נמנו עליו. ולפי״ז שפיר כתב מהרי״ק דרחמנא רבייה לקטן שישחטו עליו וממנים אותו, וזהו כמ״ש התוס׳ והר״ן בנדרים דרבייה רחמנא לקטן באכילת הפסח.

הדרן לדיננא בחדושו של הטורי אבן ז״ל, דקטן שהגדיל חייב לקיים המצוה שקיים בקטנותו,

מדברי התוס׳ והר״ן בנדרים מוכח כוותיה דהטורי־אבן, שהרי לא פטרנו את הקטן ששחטו עליו בפסח ראשון אלא מדרבייה רחמנא לאכילה, דון מינה בכל שאר המצות – מעשה קטן לאו כלום הוא. אבל לפי מ״ש התוס׳ בפסחים, דמשום מצות חנוך שרו הקטנים לאכול מן הפסח, אעפ״י שלא התמנו עליו – מינה נלמד לכל המצות כולן, דכיון שהקטן חייב בהם משהגיע לחנוך ומצוה על האב לחנכו, לכן נפטר הקטן בכל מצוה שעשה בילדותו.

ולי נראה לומר, דהתוס׳ בפסחים ונדרים לא נחלקו אלא על טעם היתר הקטן באכילת פסח, דהתוס׳

והר״ן סברי שזה הוא מרבוי הכתוב, ולא משום מצות חנוך, אבל לדינא מסכימים לדברי התוס׳ דפסחים דמשום מצות חנוך מותר להאכיל הקטן מקרבן הפסח, אעפ״י שלא התמנה עליו, וכיון שכן, פטור מפסח שני, וכדפסק הרמב״ם ז״ל וה״ה לכל המצות.

ואל תשיבני מדין חציו עבד וחציו בן-חורין – דשאני התם דצד חציו עבד אינו חייב כלל, אפילו משום מצות חינוך, אבל בקטן הואיל ויש בו משום מצות חינוך, יש לומר דמעשיו קיים, הלכך נפטר הוא ממצוה זאת ואינו חייב לשוב ולקיימה כשיגדיל,