סימן ח
(לאו"ח סי' קמ"ב).
טעות בנקוד או בטעמי הנגינה
(אייר תש"ז)
שאלה.
יורנו רבנו בענין העולה לתורה בשבת ברביעי ולא קרא את הטעמים בדקדוק, דהיינו ג' או ד' פעמים לא הבדיל בין פשטא לאזלא או בין זרקא לפשטא והנה זה שעלה אחריו בחמישי התחיל לחזור את רביעי מתחלתו באמרו שיש בזה דין נשתתק. ורק אחרי שהפצירו בו מחשובי הקהל חזר בו וקרא מתחילת חמישי, אבל בעגמת נפש ממש.
ולכן האם אין בזה ע"י החזרה משם בושה וכלימה לזה שקרא את רביעי, ויוהרא לזה שעלה לחמישי ורצה לקרוא את רביעי מתחילתו? האם אין בזה הוראת הלכה שלא במקומה? אנו מחכים למעכ"ת שיפקח עינינו בהוראתו ויתן לנו לשתות לרויה מזרם מימיו הכבירים הטהורים.
ויה"ר שה' יאיר את עינינו במאור תורתו ויאריך ימים על משמרתו. בברכת התורה והמצוה.
חתומים. שלום פנחס גלוסקא, שלום כהן הרמתי.
תשובה.
הלכה פסוקה היא: אם טעה בנגינת הטעם או בנקוד, אין מחזירין אותו אבל גוערין בו. (או"ח ס' קמב, בהגה) והיא נובעת מדברי הבית יוסף: כתוב בכתב מהר"ר ישראל סימן קפ"א. ראיתי כמה פעמים לפני רבותי ושאר גדולים. שטעו הקוראים בדקדוקי טעמים וגם בפתח סגול וצירי ואעפ"י שגערו בהם קצת מ"מ לא החזירום (בית יוסף שם).
והנה לדקדוק הקריאה, כתב הרמב"ם ז"ל: קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירים אותו. והמג"א כתב: ובנקוד נמי כשמשתנה הענין כגון יעשה בפתח יעשה בצירי. בחלב בפתח בחלב בצירי, בזה ודאי מחזירין אותו. (מג"א שם סק"א). אבל בנגינת הטעם לכל הדעות אין מחזירין אותו אלא גוערין בו קצת. וכיון שאין מחזירין אותו ממילא יוצא שאין אחר חוזר וקורא מה שקרא הראשון, כדי שלא לבייש את מי שקרא לפניו. צא ולמד ממ"ש הבית יוסף בשם המנהיג: אם טעה הקורא או החזן המקרא אותו, טוב שלא להגיה על שגגתו ברבים. דאע"ג דטעה יצא בה ידי קריאה דאיתא במדרש, שאם קרא לאהרן הרן יצא וכ"כ התוספות. (ע"ז כב ב ד"ה רגלא בחבריה). וכתב הבית יוסף: פירוש שלא קרא האלף (בית יוסף שם).
הא למדת שגם בחיסור אות בקריאה הואיל ואין הענין משתנה אין מגיהין על שגגתו ברבים. והיינו כדי שלא לביישו. מכאן אנו למדין לנדון דידן, שהיתה הטעות רק בנגינת הטעמים שאין לחזור ולקרוא מה שהוא קרא כדי שלא לביישו, וטעות היתה בידו של זה שבא אחריו לדמות זה לדין נשתתק. דבנשתתק אעפ"י שהצבור יצאו ידי קריאה באותם הפסוקים שקרא לפני שהשתתק, צריך מי שבא אחריו לחזור ולקרוא אותם הפסוקים עצמם, כדי שתהינה ברכות התורה לפניה ולאחריה על כל הפסוקים שקראו שניהם. (עין או"ח ס' קמ א, וטו"ז ס"ק א'), מה שאין כן בנדון דידן שהראשון קרא וברך לפניה ולאחריה ויצא הוא והצבור ידי חובת קריאה, אין צריך לחזור ולקרוא מה שקרא העולה שלפניו.
קושטא היא שמותר לעולים בתורה לקרוא מה שקראו לפניהם, וכמו שפסק מרן ז"ל: מותר לקרוא עולים הרבה אעפ"י שקרא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך ואין בכך כלום.
ואף למ"ש רמ"א בהגה ויש אוסרים (או"ח ס: רפב סעיף ב'). אין זה אלא בהוספת עולים, ואפילו בקריאה אחרת שלא קראו אותה לפניו, אבל כשאינו מוסיף עולים והשני חוזר וקורא מה שקרא העולה שלפניו ומוסיף וקורא פסוקים אחרים אין בכך כלום. (עין או"ח ס' קל"ז סעיף ו). ולכן אם היה עולה זה עושה זאת כדי להרבות פסוקים בקריאתו אין למחות בידו, אבל מכיון שעושה זאת משום שהוא פוסל ומבטל קריאת העולה שלפניו, יש בזה משום בושת חברו, לכן טוב ויפה עשו חשובי הקהל שהפצירו בו לחזור בו ולהתחיל קריאתו מתחלת החמישי.
ועתה חלה עלינו חובת ביאור אם צריך העולה חמישי לברך שוב ברכה ראשונה על מה שהוא קורא מתחלת חמישי, הואיל מתחלה בירך על קריאת רביעי, ואם כן מוטב היה להמשיך קריאתו ממקום שהתחיל בה מלקרוא ממקום שפסק העולה שלפניו, דכיון שצריך לברך שוב ברכה ראשונה נראים הדברים כאלו היתה הברכה הראשונה לבטלה. ובכל אופן משום בושת חברו לאו שפיר הוא להצריך ברכה נוספת דכבוד שמים גדול מכבוד הבריות.
והנה מרן ז"ל כתב: העולה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרות ובירך על התורה והתחיל, או לא התחיל, והזכירוהו שפרשה אחרת צריך לקרוא יגולל הס"ת למקום שצריך לקרות בו, יש אומרים שאינו צריך לברך ויש אומרים שצריך לברך. (או"ח ס' ק"מ סעיף ד).
והנה נמוקם של האומרים צריך לברך הוא א) מדין הפסק. דס"ל שגם שתיקה הויא הפסק ב) משום שלא היתה דעתו לכך. והבית יוסף דחה טעם הראשון מהלכה. ועל הטעם השני כתב: והפוסקים פסקו כההיא דהדין דנסיב תורמוסא לחומרא וכמו שיתבאר בס' ר"ו בס"ד, ולפי דבריהם בההוא עובדא דס"ת צריך לחזור ולברך. (בית יוסף שם).
מכאן משמע דגם אם הראוהו לקרות באותה פרשה, שהיא חובת היום למעלה ואח"כ נזכר או נמלך ורוצה לקרות למטה צריך לברך, שהרי כתב הבית יוסף: מכל מקום למדנו מירושלמי זה. שאם היו לפניו פירות ודעתו לאוכלם ונטל אחד מהם ובירך עליו ונפל מידו ונאבד, צריך לברך ברכה אחרת על הפירות שיאכל. (בית יוסף או"ח ס' ר"ו).
ואין זה דומה לאמת המים. שכיון שאמת המים היא שוטפת והולכת הרי שהיה דעתו מתחלה על המים שהוא שותה אותם, אבל בתורמוס או כל פרי שנפל מידו אעפ"י שכיוון מתחלה על כל הפירות שלפניו, מכל מקום עיקר דעתו בברכתו הוא על זה שלקח בידו לאכול ראשונה.
דון מינה לקורא בתורה, כוונת ברכתו היא על הפסוקים, שיקרא ראשונה ולכך אם נמלך לקרות פרשה אחרת הסמוכה לה לפניה או לאחריה צריך לברך שוב ברכה ראשונה לדעת האומרים שצריך לברך.
והנה הטו"ז כתב: אבל בבית יוסף הכריע, דצריך לברך כמ"ש בס' ר"ו וכו', אלא דיש עדיין לחלק דדווקא אם הטעות שהראו לו פרשה אחרת לגמרי כההיא דאבודרהם שהיה צריך לקרות פרשת ר"ח והראו לו בשל חנוכה והוצרך לגלול הס"ת בשביל זה, אז צריך לברך שנית, אבל אם הטעות בפרשה זאת ויש מן האפשר שיקראו לו גם פרשה השייכה לו באמת ואין צריך לגללה ממקום זה אל מקום הראוי לו, אין צריך לברך שנית, כיון שהס"ת מגולה לפניו דעתיה על כל מה שמגולה לפניו. (טו"ז שם ס"ק ד).
ולע"ד לא ירדתי לסוף דעתו, שהרי גם בפירות שהיו מגולים לפניו בשעת הברכה חוזר ומברך משום שעיקר כוונתו היתה על הפרי שבידו, והוא הדין לס"ת אעפ"י שהוא מגולה לפניו צריך לברך.
והנה רמ"א ז"ל כתב רק שלא היה דעתו עליו לאכלו (שם ס' ר"ו). ולפי זה בקורא בתורה שדעתו על כל מה שלפניו, אין צריך לברך. אבל מרן ז"ל סבר דאפילו אם היתה דעתו לאכול מהפירות שלפניו צריך לברך שנית (עיין טו"ז שם ס"ק ח'), ולפי זה הוא הדין לקורא בתורה אם נמלך לקרוא פסוקים אחרים צריך לברך. הפר"ח כתב דדין תורמוס שבירושלמי הוא דוקא כשלא היה בדעתו לאכול אלא אותו תורמוס וכמ"ש לקמן בהגה. (פר"ח ס' ק"מ ד"ה עוד הביאו). ותמיהני טובא, שהרי מדברי הבית יוסף וסתם דברי השו"ע, מוכח דמרן סבר, שאפילו אם היה דעתו לאכול מכל הפירות צריך לברך שנית לדעת היש אומרים בתרא דפסק כמותם. (עין ברכי יוסף או"ח ס' ק"מ).
והמג"א כתב בשם המבי"ט: דבס"ת כיון שלכתחילה יכול לקרות מה שקראו כבר, אם כן דעתו על הכל וכן אם הראוהו למטה דמי לסל מלא תפוחים ובירך על אחת ואח"כ ראה אחרת טוב ולקחה שאין צריך לברך. אבל אם הראוהו בפרשה שאינה חובת היום, צריך לחזור ולברך וכו'. וגם דעת הרב"י משמע כן, דהכא כתב שתי דעות וגבי פרי (ס' ר"ו ס' ו') כתב דצריך לברך, משמע דאמרינן מסתמא דעתו על כל התורה דכולן שוין לטובה. (מג"א שם ס"ק ז').
והנה מ"ש המג"א בדעת מרן אין זה מכרח דמרן ז"ל (בס' ר"ו) סתם כדעת היש אומרים בתרא דצריך לברך.
וכן כתב מרן החיד"א ז"ל משם הרב אליה רבא ותשובות כת"י מהרב מהר"ר יעקב פראג'.
ושוב כתב משם שו"ת שאלת יעב"ץ (ס' סו) דהעלה שאין צריך לברך ובפרט כשאין צריך לגלול. (ברכי יוסף או"ח ס' קס ס"ק ב'). מכלל הדברים למדנו שדין זה שנוי במחלוקת ודעת מרן ז"ל היא שגם בקריאת התורה ובפרשה שהיא חובת היום צריך לברך.
אולם בספר ארץ החיים כתב דמרן החיד"א בספרו לדוד אמת פסק שאם הוא בפרשה של חובת היום, אין צריך לחזור ולברך דבענין ברכות שב ואל תעשה עדיף. דבכל פלוגתא דרבוואתה בברכות נקטינן להקל (ארץ החיים או"ח שם).
שבתי וראיתי בגנת ורדים שכתב משם הרדב"ז, דבקריאת התורה, כיון דכל קריאה באיזה מקום שיהיה איכא מצוה אם כן שפיר מקרי ברכת המצוה ואין צריך לחזור ולברך. (גינת ורדים או"ח כלל א' ס' כ').
מכל האמור ומדובר הלכה יוצאה בשאלה דנדון דידן שלא טוב עשה העולה חמישי לחזור ולקרוא את אותם הפסוקים שקרא הרביעי שלפניו בכוונה גלויה שקריאתו של העולה שלפניו היא בטלה ולא יצאו בה ידי חובת קריאה. שבאמת טעות בנגינת הטעמים אינה פוסלת הקריאה, וכיון שכן יש בזה משום בושתו של הקורא שלפניו.
ויפה עשו אלה מחשובי הקהל שהפצירו בעולה החמישי לקרוא ממקום שפסק העולה שלפניו, הואיל ולהלכה אין צריך לברך ברכה ראשונה שוב. והנלענ"ד כתבתי.
תם ונשלם בעזרת ה' אלקי עולם ספר משפטי עזיאל המדורא תניינא חלק או"ח ביום כה לחדש אייר הוא חדש זיו ה' לסדר "ונתתי שלום בארץ" שנת בעת ישועה עזרתיך.
ואני תפלה לפני ה' נורא עלילה שיזכני בחסדו להוציא לאור עד גמירא את התשובות על חלקי השו"ע יו"ד אה"ע וחו"מ. ואת יתר ספרי אשר אתי בכתובים, ויזכני להיות שוקד באהלה של תורה ולעומקה של הלכה, והנני אומר כדברי נעים זמירות ישראל:
טוב עשית עם עבדך ה' כדבריך, טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי, אשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי ואשיחה בחקיך.