סימן ח

(לסי׳ קכ״ב מיו״ד)

דבר חריף שנתבשל בקדרה בת יומא

לכבוד ידידי הרב הגאון חו"ב סוע"ה כמוהר"ר ישראל יהושע הרצברג יצ"ו.

ידידי הרה"ג:

מכתבו היקר קבלתי במועדו, קראתי את דבריו היקרים בעיון וענג רב וראיתי שצלל במים אדירים בבקיאות רבה ועמוקה. רוצה הייתי לעמוד על כל דבריו ולהשתעשע אתו במו"מ של תורה  בעומקה של הלכה זו, אבל מעכ"ת יודע כי שעות הפנאי שלי הן מצומצמות ומוגבלות ובהן אני שקוע בלמודי הקבועים או בתשובות להלכה שאינן סובלות דחוי.

ואבא היום בקצרה במ"ש בסוף ע"ד הש"ך (יו"ד סי' קכ"ב ס"ק ב') שכתב: אם בשל דבר חריף בקדרה של בשר בת יומה בתוך מעת לעת שנתבשל בו הבשר, אעפ"י שאינו מעת – לעת משנתבשל בה  הדבר חריף והיה בן – יומו כשנתבשל בו הדבר חריף מותר ע"כ. וכת"ר הקשה על זה ממה שכתבו התוס' (ע"ז ס"ז) בתירוצם השני שגם ר"ש מודה דקדירה בת יומה פגמא פורתא אלא דבמעת לעת הוי  פגם רבה. ולפי זה כשבשל בה בתוך מעת לעת דבר חריף, חזר ונעשה כאלו לא נפגם כלל וצריך יהיה למנות מעת – לעת מזמן שבשלו בה דבר חריף ומעכ"ת מפרק לה לתיובתיה דמה שכתבו חורפיה  משוי ליה לשבח אין הכוונה שישוב הדבר לכמו שהיה מקודם אלא שנחלש פגמו עכת"ד.

והנה בעיקר הדבר שהבלוע בקדירה הולך ונפגם במשך זמן מעת – לעת, היא סברא נכונה שהיא מאומתת גם בחוש הטעם, ואי אפשר לחלוק על זה. ומה שכתבו התוס' בתירוצם קמא שר"ש סובר  דקדרה בה יומא לא פגמה כלל, היינו כשנתערב פגמה בדבר אחר שאינו פגום, שכיון שלא הגיע לפגם גדול של מעת – לעת אינו פוגם תערובתו, אלא להיפך פגמה מתבטל בתערובת דבר השני  שמתגבר עליו ועושהו לשבח והלכך אסור, אבל פגם גדול של מעל"ע פוגם את תערובתו ונתן בו טעם לפגם ורבנן סברי טעם הפגום גם כשהוא קלוש נותן טעם לפגם ומדאסרה תורה קדרה בת יומא  אעפ"י שהוא פגום קצת, הוא הדין לפגום הרבה כגון מעת – לעת אסרתו תורה והוא הדין פגם רבה, ולתירוצם בתרא סברי התוס' דלכולי עלמא קדירה בת יומא פגמא פורתא ואין פגמה מתבטל  בתערובת ומחלוקת התנאים הוא אי ילפינן פגמא רבה מפגמא פורתא דר"ש סובר לא ילפינן מגעולי גוים שהוא פגם פורתא לקדירה שאינה בת יומא שפגמה מרובה, ולפי זה יוצא שלכל הדעות כל  דבר שנעקר ממקום גדולו וכל תבשיל מאכל שגמר בשולו הולך הוא ונפסד פורתא, עד ששוהה מעת – לעת ואז מגיע לנקודת פגם כזה שכל המתערב בו נפגם בטעמו, ומה שהשיג מעכ"ת על דברי  הש"ך. זו היא באמת השגת הנקודות הכסף שכתב משא"כ הכא דבשול שני הוי דבר חריף ומשנה למה שבתוך הכלי כאלו נתבשל השתא. והסברא נותנת כן שכל דבר חריף נותן טעמו בדבר שהוא  מתערב בו ומשביחו, ומתוך זה אינה ברורה לי סברת כת"ר לומר שחריפות מחלישה את הפגם ולא מחזיר אותו לקדמותו ויפה כתב מעכ"ת שיש פנים לכאן ולכאן והשגת נקודת הכסף איפוא היא  תקיפה ואלימתא. ומה שנלע"ד לומר בהלכה זו כך הוא כל דבר החריף עושה מה שנבלע בתוכו לשבח אף על פי שהוא פגום מצד עצמו, אבל פליטתו של דבר החריף לדבר אחר שאינו חריף אינו  משנה את פגמו של דבר הבלוע ממנו, וזה מדויק בדברי רמ"א (יורה דעה שם) אם בישל בקדרת איסור שאינו בן יומו מאכל חריף וכו' אסור, (משום שדבר החריף בולע בתוכו את האסור שבקדרה  ומשביחו) אבל אם היה האסור דבר חריף ואח"כ שהה הקדירה מעת – לעת ובשלו בו היתר שאינו חריף מותר דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח ע"כ, דהואיל דהחריפות הראשון אינו בעין  אלא טעמו הוא שבלוע בקדרה נעשה פגום במעת – לעת למרות חריפותו. הא למדת שדבר חריף משנה את מה שנבלע לתוכו לשבח, אבל פליטתו שנבלע בדבר אחר פגום אינו משנה אותו לשבח,  ומזה למד הש"ך שאם בשל דבר חריף בקדרה של אסור בן יומא (כצ"ל, עיין נקוה"כ) ואח"כ שהה מעת – לעת משנתבטל בו הדבר החריף מותר ע"כ, זאת אומרת שאין תערובת פליטת דבר החריף  מונע את הדבר הבלוע ממנו שלא יפגם אחר מעת לעת. והוסיף וכתב, וכן אם בישל דבר חריף בקדרה של בשר בת יומא אם בשלו אחר מעת – לעת משנתבשל בו הבשר מותר ע"כ, והיינו משום  דפליטת דבר החריף אינו משנה טבעו של הבשר הבלוע בקדרה. במה דברים אמורים כשהדבר החריף לא היה אסור מצד עצמו אבל אם נתבשל דבר שהוא אסור מצד עצמו בקדרה בת יומא מונים  מעת – לעת מהבישול השני אפילו אם אינו דבר חריף משום פליטת אסור השני שנבלע בקדרה בשעה שלא היתה נותנת טעם לפגם ומתערב הבלוע שבקדרה שהוא פגום פורתא עם הבלוע השני  שאינו פגום כלל ומשביחו ובזה מתורצת לע"ד השגת נקוה"כ. אולם עיקר דין זה צריך עיון והוא נסתר ממה ששנינו (תרומות פרק י' משנה י') כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסית וכו' ירק  של חולין עם חסית של תרומה אסור, ע"כ. הרי שפליטת דבר חריף שהוא חסית של תרומה אוסר את הירק מתוך חריפותו. וזו היא באמת השגת הגר"א על דין זה של האו"ה (ועיין באור הגר"א סימן  קכ"ב סק"י) והנה הגר"א שם צדד לחלק בין דבר שהוא בעין לבלוע ושוב דחה זה ממה שכתב רמ"א (סימן ק"ח סעיף א') ואם האסור הוא דבר חריף וכל שכן אם ההיתר דבר חריף ריחא מילתא היא  הרי שגם באסור בלוע גוברת פליטת החריף לאוסרו והוא הדין לאסור הבלוע בקדרה מפליטת דבר חריף. ולע"ד נראה לומר קושטא הוא שפליטת דבר החריף אוסר את הבלוע ממנו גם במקום  שדבר אינו חריף אינו אוסרו בכל זאת לענין נותן טעם לפגם אין החריף יכול לשנות את הפגום לשבח בכח פליטתו גרידא, שגדול כח הפגום שאינו משתבח אלא בהתמזגותו בגוף בריא אחר. אבל  אינו משתנה לשבח בכח קלוש של בליעת פליטה אחרת אפילו אם תהיה זו מגוף חריף ובריא. והנלע"ד כתבתי.