סימן טו

תשובת הרב הגאון הראש״ל ר׳ חיים משה אלישר ז״ל בענין קטניות.

 

ב׳׳ה יום ו׳ י״ח ניסן התרע׳׳ה.

שלום וברכה לכבוד האח נפשי הרה״ג בן מגדול כקש״ת בן־ציון מאיר חי עזיאל שליט״א.

 

רב נהוראי! אחרי השלום באה״ר, קבלתי מכתבו היקר מיום ג׳ ניסן. ארי נעשה שואל, אודות הקטניות כמו עדשים ואפונין, שבזה פלפל כבודו והסכים לאסור ובקש מאתי לחוות דעתי בזה והנני בא להשיב:

ראיתי שפלפל כבודו לפי רוב חכמתו וחילק את הדבר לכמה סעיפים, הדין הראשון הוא דאין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו אא״כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, והביא דברי הרמז״ל וכו'; תמהתי מאד כי לא הזכיר כת״ר שיחל״א משנה ערוכה במס׳ מעשר שני פ׳׳ה, נטע רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד וכו׳ ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה, ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזרו הדבר לכמות שהיה ופי׳ הרע״ב שאימתי שירצו אם יתמעטו הפירות, והרב תיו״ט כ׳ שם וכן כתבו הרמב״ם והר״ש ז״ל ולא סגי בביטול טעם האיסור, והטעם שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ופירש׳׳י אפי׳ אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר וכו׳ אפילו הכי אסור דחששו המתקנים שמא אותו המנין שיבוא אחריהם לא יהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין ותנן בעדיות אין ב׳׳ד יכול לבטל דברי בי״ד חברו וכו', וסובר אני שמ׳׳ש הרמז״ל בפ״ב מה׳ ממרים אפי׳ בטל הטעם שבשבילו גזרו הראשונים או התקינו, אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו המבטלים גדולים מהם, דממשנה זו למד כן, מדהוצרכו לתנאי ש״מ שצריך שיהיו המבטלים גדולים מהמתקנים אפי׳ אם נתבטל הטעם וכו׳ ועש״ב. הרי להדיא דאף אם נשתנה המצב, כמו התם שנתמעטו הפירות אפילו הכי הוצרכו להתנות שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמו שהיה, דאם לא היו עושים תנאי לא היו יכולים לבטל את התקנה אא״כ יהיו גדולים מן המתקנים.

ובסעיף האחר, – שהמנהג הזה קבלו אבותינו עליהם לאסור אכילת קטניות בפסח משום סייג וגדר לאיסור תורה ואין בידינו לבטלו, ולזה הביא מש״כ מרן ביו״ד סי׳ רי״ד ובסי׳ רנ״ח וגם הביא מאי דאיתא בפסחים דבני בישן וכו', דאפי׳ דנשתנה המצב, אי אפשר להם להקל חומרת אבותיהם וכו', וכתב כבודו ומשמע נמי מתוך סוגיא זו דלא מהני התרה, דבנים לא נאסרו מטעם נדר אלא משום אל תטוש, ובזה לא מהני התרה וכו׳.

יסלח נא כבודו בזה. דהדבר הזה איננו מוסכם והוא מחלוקת גדולה בין הפוסקים ז״ל והנני מציין לכת״ר דוקא ראשי דברים בקיצור, כי אין הפנאי מסכים עמי להאריך ולהעתיק כל דבריהם, וכת״ר שיחל״א ישום עיניו בהם: הרא״ש ז״ל כתב על הסוגיא הנז׳ וז״ל: והכי איתא בהדיא בירושלמי אבל החכם יכול להתיר להם בחרטה וכו׳ ודברי הרא״ש הללו הביאם הרב״י ז״ל התם בסי׳ רי״ד דגם באיסור שנהגו בו אבותיו לסייג ופרישות יכול החכם להתיר על ידי פתח וחרטה כמו שאר דברים וכו', אמנם הרשב״א ז״ל, הבי״ד הרב ב״י ז״ל התם, כתב וז״ל: כל מי שנוהג איסור בדבר המותר בנדר אפשר שהוא חמור מן הנדר והשבועה וכו׳. שאין להם היתר לעולם וכו׳, ומרן הב״י ז״ל נטה דעתו לסברת הרא״ש ז״ל שכ׳ וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו, כלומר אין החכם אומר לו מותר אתה ממילא, אלא צריך לפתוח לו בחרטה ולהתירו וכו', דההיא דבני בישן דאיתא התם אי אתה רשאי להתירן להם ממילא, בלי התרת נדר, מיהו על ידי שאלת חכם ופתח וחרטה מתירין להם כשאר דברים וכו׳ יעש״ב. מדבריו הללו נשמע להדיא דסובר כדעת הרא״ש ז״ל.

ברם מהרשד״ם ו״ל בחיו״ד סי׳ מ׳ פליג עליו וכתב: עוד אני אומר שמה שאמרו שיש לו התרה על ידי שאלה לחכם אינו אלא בדבר שאסרו להם על עצמם מחדש שלא קבלו אבותיו, אבל בדבר שקבלו אבותיו לא אפשר להתיר להם על ידי חרטה כיון שהיו אומרים שהיו עומדים בדוחק ושלא היה אפשר להם, אלא ודאי שאי אפשר להתיר להם מה שנהגו האבות איסור, וכתבתי זה לפי שמדברי מהרי״ק ביו״ד סי׳ קי״ד נראה להיפך, ולא ידעתי מאין לו שהרי לא ראיתי כן בדברי הפוסקים, עכ״ל. וכן הרב מוהריק״ו ז״ל שורש קמ״ד כתב כן על מנהג הלועזים וכו', מכל מקום מאחר שאבותיהם נהגו כן משום סייג והרחקה גם הם חייבים לנהוג ואי אפשר להם לשאול וכו׳ כדאיתא בפ׳ מקום שנהגו וכו׳ עכ״ל. והרב משא מלך ז״ל בדף נ״ה חקר חקירה ראשונה אם מנהג שנהגו משום סייג ופרישות יש לו התרה והביא להרמב״ן ז״ל שנראה מדבריו דבמנהג הזה אין מתירין לו, והביא כל דברי הפוסקים הנז׳׳ל, וכתב: שמעינן מהכא דבמנהג דסייג אין מתירין לבניהם, והרב פר״ח ז״ל באו״ח סי׳ תצ״ו האריך בזה והסכים לדעת מרן הב״י ז״ל שסובר כדעת הרא״ש ז״ל. ומהרח״ש ז״ל בתשו׳ שנדפסה בתשו׳ רבינו ברוך אנגיל האריך בזה וכתב שדעתו נוטה לדעת מהרשד״ם, ועי׳ להרב מטה אשר בחידושיו על רבעו ירוחם בדף קל״ג שהאריך גם הוא בזה, ובסוף דבריו כתב וז״ל: נמצא דהרא״ש והרב ב״י ז״ל ס״ל דאף במנהג אבותיהם מהני התרה והרב משא מלך ז״ל ס״ל הכי. והפר״ח והרב משפט צדק פסקו כן וכו׳ אבל מהרח״ש פסק כמהרשד״ם, וכן נראה מדברי מהר״מ אלקלעי שם, והרב מהר״ש בן חסון בס׳ בית שלמה והכנה״ג בהגהטו׳ יו״ר סי׳ קי״ד כתב שכן כתב מהר׳׳י קפסילי והרב מהרימ״ט והרב מהר״ש בן מאיור ז״ל. נמצא דכל הני רבוואתאי ס״ל כמהרשד״ם ז״ל, דבמנהג שנהגו אבותיהם אין לו התרה אפילו להרא״ש ז״ל עכ״ל, נמצא דאין לנו לבטל את המנהג שנהגו אבותינו ז״ל, אפילו שנשתנה המצב, ואפילו על ידי פתח וחרטה.

וראיתי שכ״ת הביא דברי הרב שד״ח ז״ל שכתב ואף שכתבו הפוסקים דיש חומרא בבנים, במנהג שנהגו אבותיהם יותר מהאבות עצמם, הוא לענין חרטה וכו', אבל לענין אונס לא חמירי מאבותיהם וכו׳ וע״ז העיר עליו כת״ר מש״ס דפסחים הנ״ל. וע״ז כבר הבאתי את דברי הרב ב״י ז״ל שכתב בפירוש הסוגיא דהתם דאי אתה רשאי להתירן היינו בלי פתח וחרטה אבל החכם יכול להתיר להם על ידי פתח וחרטה כנז״ל, והאמת שהוא דוחק גדול לפרש דברי ר׳ יוחנן שאמר להם כבר קבלו אבותיכם וכו׳ והיה יכול להתיר להם על ידי פתח וחרטה כמו שכתב מהרשד״ם ז״ל.

איך שיהיה לענין דינא יפה הורה כ״ת שיחל״א לקיים המנהג ולא להתיר, שבאמת ליכא תועלת בהיתרא, כיון שאין עושים מהם עיסה, ואינם מסוגלים אלא לתבשיל דוקא ללפת בהם את הפת, ואין אוכלין אותם דרך אכילה, כמו האורז או תפוחי אדמה שאוכלים אותם במקום מצה, וכבר נמצאים מיני ירקות בזול, ובכן גם אנכי מסכים לדברי כת״ר שיחל״א, גם דברתי עם מע״כ הראב״ד כמוהר״מ ישראל והוא אמר שכבר הסכים עם בית דינו לאסור ולא לשנות המנהג. והאל ברחמיו יצילנו משגיאות וידריכנו בתורתו הקדושה ללמוד ולהורות הלכה לדורות, ובשמחה יחוג את חג הפסח הקדוש הבעל״ט.

ד׳ חיים משה אלישר.

וזאת תשובתי: ראשית דבר תמה עלי כת״ר על שלא הזכרתי בדברי משנה מפורשת במס׳ מע״ש פ״ה מ״ב דמשם למד התיו״ט דאפילו בנשתנה המצב אין בי״ד אחר יכול להתירו, לזאת אשיב: בעת למודי ראיתי שהפוסקים מסתייעים ממשנה זו, אלא שאני לע״ד דנתי שאין ללמוד ממשנה זו, כי מה שהוצרכו לתנאי באותה מתני׳ לא היה כדי שיוכלו בית דין שלאחריהם להשיב הדבר לקדמותו אלא תנאי הכרחי הוא, שהטילו החכמים על הבאים אחריהם להשיב הדבר לקדמותו כשיצטרכו בו לכך, ולולא תנאי זה היה בי״ד רשאי לבטלו, ואהני לו תנאה כדי שגם בלא בטולם של בי״ד שלאחריהם, בהשתנות המצב, חוזרת תקנת שוקי ירושלים לקדמותה בהכרח.

איברא שמדברי התיו״ט לא משמע כן, אבל לע״ד פשט דברי המשנה משתמעת לי כמ״ש, וע״כ לפרש כן, דהא לפי מה שהוכחנו בדברות ראשונות מסוגיא דמו״ק מוכרח דאפילו אם לא ידענו שהתנו בפירוש אמדינן דעתייהו לומר שכך התנו לבטל תקנתם לעת הצורך. ועי׳ עוד בתוס׳ (ב״ק דף פ״ב: ד״ה אתא) דתירצו כן אליבא דר״י וא״כ קשה דהוה היפך מתני׳ דמע״ש, אם לא שנאמר בפירוש דמתניתין הנ״ל כמ״ש. ומגופה דמתני׳ עצמה מוכח כן: דהא קתני בסיפא, ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה, ומעתה גם הרישא מתפרשת הכי, ולישנא דאם ירצו ע״כ הכי קאמרי: אם יצטרכו לכך. את זה דנתי מסברא דנפשאי אלא שלא רציתי לסמוך אדעתי בזה בדבר שלא מצאתי מפורש, ולכן לא הזכרתי בדברי המשנה הזאת.

שוב השיג כת׳׳ר עמ״ש דלגבי הבנים לא מהני התרה, שדין זה אינו מוסכם וכו', ואנא דאמרי אם אמנם רוב ספרי דבי רב שהביא כת״ר אינם נמצאים אצלי, מ״מ בעיקר דינא ראיתי דברי הפוס׳ הראשונים שחולקים בזה, אלא דכיון שאף המתירים לא התירו אלא על ידי פתח וחרטה והיתר נדרא, לכן סמכתי ע״ד החת״ס שהבאתי שם בסמוך דמדבריו למדנו שכדי להתיר דבר כזה בעינן שיתקבצו רוב חכמי המדינה וכו׳ מה שזה הוא דבר שאי אפשר לעשותו כעת, לכן כתבתי דאי אפשר להתירו אליבא דכו״ע, ורק לפי שהיה מקום לומר דבמקום אונס נעקר הנדר מאליו, ואינו צריך התרה, לזה כתבתי דהסוגיא דפסחים לא משמע הכי.