ז שבט תש״י
לכבוד
הרה״ג כמוהר״ר דוד לניאדו יצ״ו
שלום וברכה,
הנני לאשר קבלת מכתבו מיום כ״ב טבת דנא, ובו שאלות בהלכה, ותשובתן בצידן:
שאלה
שאול שאל לנו האיש כי הוא עצמו לרגלי עסקיו מוכרח לנסוע תמיד ממקום למקום ומעיר לעיר,
ובדרך מסעיו הוא נזהר מאוד לבלתי התגאל במאכלים שלא ברור לו הכשרן, ולכן רוצה לדעת אי שרי לו לאכול מהחמאה שלהם, כי ראה שיש מהיראים נזהרים שלא לאכול מהחמאה שלהם, ויש שאינם נזהרים, ורוצה לדעת אם המחמירים מטעמי חסידות מחמירים, או שיש חשש בדבר וצריך להזהר.
ומעכ״ת נשא ונתן בהלכה זו כיד ה׳ הטובה עליו, ומענותנותיה בקשני לחוות דעתי, וזאת תשובתי בעזרת צור ישועתי.
תשובה
בהלכה זאת נשאו ונתנו הפוסקים רוא״ח, ומכל מקום הואיל ואתא לידן הנני לבאר אותה ממקורתיה הראשונים.
א. חמאה של גוים
המרדכי ז״ל כתב: ״בתשובות הגאונים בני בבל מתירים חמאה של עכו״ם, דאין לחוש בתערובת חלב טמא, דכשם שאין ראוי לגבינות, כך אינו עומד להקפות לחמאה, ובצרפת אוכלין אותו עפ״י הוראת ר״ת, וכתב ר״ת דודאי אם יודע שיש בחמאה נסיובי דחלבא ־ אסור, אבל מספק לא אסרינן, דספק דרבנן לקולא… ורוב ניהוגינו כבני בבל, ואנשי ארץ ישראל אוסרים אותה, משום חלב שחלבו גוי ומשום תערובת חלב טמא״ (מרדכי ע״ז סי׳ תתכ״ו).
מדבריו נראה לכאורה דמחלוקת בני בבל וארץ ישראל הוא בעיקר דין חלב טמא, שבני בבל סוברים דכשם שחלב טמא אינו נקפא לגבינה, כך אינו עומד להקפות לחמאה, ובני ארץ ישראל סוברים שכן הוא נקפה ונעשה חמאה, הלכך אוסרים את החמאה גם משום תערובת חלב טמא, מכאן אתה למד שגם חלב טמא, או לכל הפחות תערובת חלב טמא, נקפא ונעשה חמאה.
אבל אין זה מסתבר לומר שנחלקו במציאות, דהא אפשר לנסות ולעמוד על אמתתן של דברים, וכדאקשינן בגמרא: ונשקול מיניה קלי וניקום (ע״ז לה,ב). הלכך נראה לי לומר דבהא קמיפלגי, בני בבל סוברין דהחמאה עדיפא מגבינה, דכשנקפה ונעשה חמאה לא נשאר בה נסיובי רחלבא ולא ביני אטפי, הינו גומות שבתוך הגבינה, הלכך אין לחוש בחמאה לתערובת חלב טמא, ובני ארץ ישראל סוברים דאע״ג דבגבינה אין נסיובי חלבא, בחמאה שאינה קשה כגבינה יש בה תערובת נסיובי חלבא, והם המים היוצאים ממנה, הלכך אסורה החמאה גם משום תערובת חלב טמא.
|
וסוגין דגמרא מוכחא כבני בבל שהתירו חמאה של גוים, דגרסינן התם: חלב למאי ניחוש וכו׳ אי דקא בעי לגבינה הכי נמי, הכא במאי עסקינן, דקא בעי ליה לכמכא (פירש רש״י: מאכל, וכן פירש הר״ן: תבשיל של חלב), ונישקול מיניה קלי וכו׳ (שם) והשתא אם איתא דחמאה אסורה משום נסיובי דחלבא, לימא הב״ע רבעי ליה לחמאה, ולא היה מקום להקשות ונישקול מיניה וכו׳.
ולהלכה כתב הרמב״ם ז״ל: ״החמאה של עכו״ם, מקצת הגאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה וחלב הטמאה אינו עומד, ומקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה, שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו שמא עירבו בו חלב טמאה״ (הלכות מאכלות אסורות פ״ג ה׳ טו, ועין מ״מ וכ״מ). ולפי מה שכתבתי, מחלוקת הגאונים הוא כמחלוקת בני בבל וא״י בטעמם ונימוקם, והיא מחלוקתם של האשכנזים והצרפתים שנזכרו בתשובות מיימוניות להלכות מאכלות אסורות (סי׳ טו).
התשב״ץ ז״ל הוכיח מסוגיין דגמרא דלא גזרו חכמים אסור אלא בגבינה מכל הנהו טעמי שנזכרו בגמרא (ע״ז שם), אבל חמאה לא היתה בכלל הגזירה, ומחלוקתם של הגאונים היא שלדעת המתירים כיון שחלב טמא אינו נקפא, לא חיישינן שעירב הגוי חלב טמא, דכיון שיודע הוא שחלב טמא אינו עומד, למה יעדכנו עם חלב טהור שילך לאיבוד עם הנסובי, בזה אין לחוש כלל, והגאונים האחרונים אוסרים משום דחיישינן שמא עירב ונשארו נסיובי דחלב טמא מעורבים בחמאה. ולמעשה הכריע התשב״ץ כדעת המתירים, ואפילו אם בשלה הגוי אינה אסורה משום בשולי גויים, משום שהוא נותן טעם לפגם, ומטעם זה מותרת גם בפסח (תשב״ץ ח׳׳ג סי׳ י), וכן מתפרשים דברי הרמב״ם ז״ל.
מכל האמור ומדובר למדנו שלדברי הכל חלב טמא אינו נקפה לא לגבינה ולא לחמאה, הלכך כשאמרו חכמים את הגבינה, לא כללו באיסורם זה את החמאה, אלא שלדעת האוסרים אסורה החמאה מדין חלב שחלבו גוי, דחיישינן שמא עירב בה חלב טמא ונשארו מעורבים בחמאה בנסיובי החלב שבה, שאינן בטלים ברוב משום שהוא מיעוט דמנכר, וכמ״ש בכסף משנה.
ולפי״ז אם לקח חמאה מן הגוי ובשלה עד שהלכו להם צחצוח החלב, מותרת לדברי הכל, הואיל והחמאה לא היתה בכלל הגזירה, כל שנסתלק החשש של צחצוחי החלב הרי היא עומדת בהיתרה(רמב״ם ולח״מ שם), ולדעת הכ״מ מותר לבשל החמאה כדי להתירה, ואין בזה משום מבטל אסור לכתחילה, הואיל ואיכא ספיקי טובא, וגם משום שכל עיקר בשולה הוא לכלות ולהתיך האסור שבה (כ״מ שם וב״י יו׳׳ד סי׳ קטו). וה״ר פרץ התיר חמאת הגוי אף בלא בישול, דכיון שאין בה גומות כמו בגבינה, אין לחוש לצחצוחי חלב. לעומת זאת הרשב״א אסר אפילו אם בישלה, משום לא פלוג (ב״י שם).
ולהלכה פסק מרן ז״ל כרעת הרא״ש שדין זה תלוי במנהג המקומות, וכתב: ״החמאה של גוי אין מוחים לאנשי המקום שנוהגים בו היתר, ואם רוב אנשי המקום נוהגים איסור, אין לשנות, ובמקום שאין מנהג ־ אם בשלה עד שהלכו צחצוחי חלב, מותרת״ (יו״ד סי׳ קטו סעיף ג).
ואנן בני א״י שנהגנו היתר לאכול חמאה של גוים (עיין פר״ח שם ס״ק כ ו-כא ותשובות הלקט ח״א סי׳ א), אין מוחין בידי אלה הנוהגים היתר זה, ואפשר לומר שאסור למחות בידם, וכדכתב בתשובות מימוניות דאסור לאסור את המותר (וכ״כ הפר״ח שם).
ועיין עוד בשו״ת ״פרח מטה אהרן״ שנשא ונתן בהלכה זאת, ואסיפא דדינא אסיק וכתב: ״ומנהג מקומינו העיר שלנו, אותם נאדות של חמאה שמביאים פה, אם החמאה היא במקום שער הנאד, אוכלים אותה, ואם מקום שער הנאד מבחוץ, ומקום הכשר של הנאד הוא מבפנים במקום שהיא החמאה, אין אוכלים אותה, ואע״ג דבספר הזכרונות החמיר כדעת הרשב״א, מכל מקום אין לנו לזוז מהוראות מרן הבית יוסף (פר״ח מטה אהרן ח״ב סי׳ לג).
מכל האמור ומדובר תורה יוצאת מחוורת כשמלה, שרבים הם הסוברים שלא גזרו חכמים איסור על החמאה, דקיי״ל כבני בבל דהתירו החמאה לאוכלה כמו שהיא, דכיון שאין בה גומות כמו בגבינה, אין לחוש לצחצוחי חלב שהם נפלטים עם נסיובי דחלבא.
ב. חלב גמלים
עומדים נגדנו דברי הפרי תואר:
״ולא יכולתי להתאפק מהודיע את אשר שמעתי מפי הרואים כי בזמנים הללו חדשים מקרוב באו הגוים שבזמנינו התחכמו לעשות הרכבה באומנות שאליה התחכמו, ומערבין חלב גמל בחלב טהור, ועושים ממנו חמאה וכו׳, והוסיפו עוד לומר כי דבר זה לא דרך מקרה הוא אלא שקבעו עצמם הגוים על הדבר לצד כי באמצעות הרכבת חלב גמל עם חלב טהורה, מוציאים חמאה בהפלגה ומספקים לכל בני הישוב, ולפי עדות זאת נראה לי ברור לאסור החמאה וכו׳, מה דאמר בש״ס חלב טמא אינו נקפא, בפני עצמו הוא דנבחן. ולא על ידי תערובת וכו', אלא דאין לאסור אלא במקום שנמצאים גמלים דוקא, עוד אין לאסור אלא החמאה שהיא נוטה לירקון, כי עפ״י עדות המעידים אמרו כי החמאה הנעשית מהמורכב גוונה נהפך לירקון ולזה הלבנה מותרת. עוד נראה לי לאסור כל שיש חשש לתערוכת חלב(סגול סגול) במקום שהחמאה ביוקר והחלב (סגול סגול) בזול, ונחשדו לערב איסור, וכמו שהגידו עדים שראו חתיכת חלב (סגול סגול) מעורה תוך החמאה, וזה אינו גזרה אלא חשש איסור דאוריתא, ושומר נפשו ירחק ממנה״ (פרי תואר שם ס״ק ח).
מדברי הפר״ת למדנו: א. במקום שגמלים מצויים יש לאסור כל חמאה שנוטה לצבע ירוק, ולא הותרה אלא חמאה לבנה. ב. במקום שהחלב בזול והחמאה ביוקר, ונחשדין לערב, כגון שהגידו עדים שראו חלב (סגול סגול) מעורה בתוך החמאה, אסורה כל חמאת הגוים מחשש תערובת חלב (סגול סגול).
|
אולם הלכות אלה לא נתקבלו להלכה, שהרי מצאנו ראינו בספר ״תקנות ירושלים״ שנכתב בשנת תר״ב, ונדפס בשנת תרמ״ג, ובו נאמר כי בני עיה״ק ירושלים מחמירים בקאימאק של גוים, ולא היו נוהגים היתר אלא בחמאה (ספר התקנות הירושלמי יו״ד סי׳ לד).
הרי לך מפורש דרבני ירושלים נהגו היתר בחמאה של גוים בלי כל הסתיגות, ובודאי שלא נעלמו מעיניהם הבהירות דברי הפר״ת שכולהו רבנן קראו ושנו בו.
לכן צריך לומר דכולהו רבנן סברו דקבלת חכמים ״חלב טמא אינו נקפא״, הוא דבר טבעי שאינו משתנה לעולם, בין כשהוא לעצמו, ובין כשהוא על ידי תערובת. וריהטא דסוגיא דגרסינן: ואי משום איערובי ניקום, דאמר מר חלב טהור עומד, חלב טמא אינו עומד (ע״ז לה,ב). הרי לך מפורש דחלב טמא בתערובת נמי אינו עומד, הלכך צריכים אנו לומר דמה שהעיזו עדי ראיה תערובת חלב טהור בחלב גמלים, אין זאת חמאה אלא זה הוא חלב קרוש, כמו יין קרוש הבא משניר, או דם קרוש, הלכך אף אנו נאמר בחלב גמלים, כיון שהוא שמן מטבעו נקרש על ידי האור, אבל אינו נעשה חמאה, דהיינו שמשתנה החלב לחמאה, אלא הוא נעשה חלב קרוש בין אם הוא טמא או טהור.
ואם כנים אנו בזה, הדר דינא דחמאת גוים בהתירה עומדת, למקומות שנהגו להתיר תערובת שומן או חלב, אולם יש לאסור חמאת גוים מטעם תערובת חלב (סגול סגול) בזמן הזה שחשודים לערב חלב (סגול סגול) בחמאה כדי למוכרו במחיר חמאה שהיא נמכרת במחיר יקר יותר מהחלב.(סגול סגול)
אבל אין הדברים אלא סתם חמאה שנקנית מידי חלבנים או סוחרים שהם חשודים לערב, אבל אם ברור לנו שלא מערבים, כגון במקומות שהממשלה מפקחת ומונעת להכניס תערובת כל שהוא מחלב טמא, או שומן וחלב של בהמה טהורה וטמאה, ומעידה על תוצרת החמאה שהיא נעשית רק מחלב טהור בלי כל תערובות – הרי החמאה מותרת לדברי כל הגאונים, הואיל וכולהו סברי דלא אסרו חכמים את החמאה, אלא שכל מקום שיש לחוש לתערובת, יש לאסור משום צחצוחי חלב עד שיבשל החמאה, בכדי שתפליט כל צחצוחי חלב שבו, הלכך אם יודעים שמקפידים שלא לערב, הרי החמאה מותרת בהחלט.
שבתי וראיתי בספר ״יין הטוב״ לידידי הרב הגאון כמוהר״ר יצחק נסים בכמה״ר רחמים יצ״ו(יו״ד סי׳ ח) שדן בארוכה בשאלה זאת, ואסיק לאסור כל חמאה של גוי מטעם חשש, או ודאי, תערובת חלב טמא, או שומן וחלב טהור וטמא. ודבריו נאמנו מאד, שאעפ״י שכתבתי דחלב טמא אינו עומד אלא נקרש ע״י בשול, בכל זאת אין כל אדם יכול להבחין ולהבדיל בזה ולא בתערובת שומן או חלב, ומ״מ במקום שברור הדבר שלא מערבין, וכמו שכתבתי לעיל, נראה לי להתיר.
והנלע״ד כתבתי
|
|
|
|
