שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן טו
הנהגה בכלאים
ב"ה, ה' כסלו חצר"ת.
שוכט"ס לכבוד ידידי וחביבי הרה"ג דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר אריה בנוסובסקי
הנני מתכבד להמציא מעכ"ת תשובתי דלקמן בדין הנהגה בכלאים בקרון ששני מינם רתומים בה, אלא שאין ישראל יושב בקרון זה.
והנה מעכ"ת צדד להתיר כדי למצוא זכות למנהג היתר שנוהגים במדינתם.
אמנם אחרי עיוני בהלכה זו מצאתי לע"ד שאין יסוד למנהג זה כאשר אבאר להלן בס"ד.
אסור כלאי בהמה מסתעף לשני ענפים. א) הרבעת כלאים כדכתיב "בהמתך לא תרביע כלאים". מטעם זה שהוא יתברך צוה ונבראו כל היצורים במעשה בראשית למיניהם בתכלית שלמותם המינית, וראה ביצירתם כי היא הצורה הנאותה וטובה להם ביותר, ורצונו יתברך הוא להיות כל מין עושה פרותיו למינהו, ולא יתערבו המינין פן יחסר שלמותם ולא יצוה עליהם ברכתו (הרמב"ן עה"ת ויקרא י"ט והחנוך מצוה דמ"ד) באסור זה רבו הפרטים ואין זה מעניננו כאן. ב) האסור השני בכלאי בהמה הוא אסור השמוש בשני מיני חיה או בהמה או להעסיקם יחד אעפ"י שאין אנו נהנים ולא משתמשים בהם. עיקר אסור זה הוא מאמר הכתוב "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כ"ב) וממנו למדו רז"ל לכל סוגי עבודה ושמוש בשתוף כלאי בהמה וכן שנינו במתניתין: בהמה עם בהמה וכו' אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג ופירש הרמב"ם ז"ל לחרוש הוא שיחרוש בהם יחדיו בעול אחד, ולמשוך בהם העגלה או האבן וכיוצא בהם ולהנהיג שיקשרם ביחד ויוליכם. והר"ש פירש למשוך ולהנהיג גמל אורחיה במשיכה וחמור אורחיה בהנהגה מכל מקום בין בגמל בין בחמור חייב מושך ומנהיג (כלאים פ"ח מ"ב).
לכאורה נראה דהרמב"ם והר"ש נחלקו גם לענין דינא, דלהרמב"ם שלשה אסורים נאמרו בכלאי בהמה: לחרוש, והיינו לעבוד בהם כדוגמת חרישה: למשוך. והיינו אסור משא עגלה או אבן דאעפ"י שעבודה זאת לא נעשית אלא בכחה אסור. ואסור השלישי הוא: הנהגת שני מינים שהם קשורים יחד אעפ"י שאין עליהם משא ולא מושכים איזה דבר שהוא בכחם.
אולם לפירוש הר"ש אין באסור כלאי בהמה אלא שתי פעולות: לחרוש או למשוך ולהנהיג, כל מין כארחיה אבל להמשיך עגלה או אבן מותר.
ויש להביא ראיה לפירוש הר"ש, מדתניא: המזווג בכלאים פטור ואינו לוקה אלא דש ומנהיג (ב"מ צ') הרי לך מפורש שלא נאסר השמוש בכלאי בהמה אלא שתי פעולות דישה והנהגה.
אולם אחר העיון נראה דלא נחלקו הר"ש והרמב"ם אלא בפרוש המושג "למשוך" אבל להלכה גם הר"ש מודה שאסור לקשור עגלה או אבן בצמד שני מינין שהם כלאים משום שכמושכין העגלה או האבן הרי הם כאלו עובדים שכך היא עבודת חרישה ודישה או משיכת קרון הכל הוא בכלל אסור עבודה.
תדע שהרי שנינו: אין קושרין את הסוס לא לצדדי הקרון ולא לאחר הקרון, ופירש הר"ש ואם בא לקשור סוס בצדי הקרון או לאחריה כדי ללמדו למשוך הקרון אעפ"י שאין זה דרך משיכה אסור (שם מ"ד). מכאן אתה למד שבכלל אסור כלאי בהמה הוא גם עבודה שבכח כלאי בהמה כגון משיכת קרון או אבן וכיוצא.
ואסור זה של משיכה היינו אפילו שאינו מנהיג, ואעפ"י שהוא לא קשר את כלאי הבהמה זה לזה, אלא שהיו קשורים יחד ובא השני ורתם אותם לעגלה או שקשר הקרון או אבן אחריהם אסור. וכן מנהיג אעפ"י שלא רתם את הכלאים אסור משום מנהיג לחודיה, תדע שהרי אמרו: היושב בקרון סופג את הארבעים, והיינו משום דאזלא מחמתיה (שם מ"ג). הא למדת מפורש שלכל הדעות שלשה אסורי נאמרו בכלל לאו זה דלא תחרוש, והם: עבודה, משא, הנהגה, וכל אחד מהם הוא איסור בפני עצמו שמחייב מלקות את העובר עליו. אולם במשנתנו לא נתפרש דין הקושר בהמות שהן כלאים במינם אם הוא גם כן עובר באסור זה. מדברי הרמב"ם והחנוך בטעם אסור זה היה נראה לאסור, שהרי הרמב"ם ז"ל נמק טעם אסור זה משום דאין שני מינים שהם כלאים זה בזה מתעוררים מעצמם להזדווג זה לזה אלא ירכיבום אחרים עליו בידים ומאסה התורה שישפיל איש מישראל מעלתו לזה המעשה למה שבו מן הפחיתות והעזות, ומזה נמשך אסור העבודה והנהגה בשור ובחמור להרחיק מהרכבת שני מינים שנאמר: לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, כי אם יקבץ בין שניהם. פעמים ירכיב אחד עם חברו (מו"נ ח"ג פ' מ"ט).
החנוך הוסיף טעם משלו ואמר: מטעמי מצוה זאת ענין צער בע"ח שהוא אסור מן התורה וידוע שיש למיני הבהמה והעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינן מינן וכל שכן לעשות עמהם מלאכה כי כל עוף למינו ישכון ושאר המינין ג"כ ידבקו לעולם במיניהם (החנוך מצות תק"ן).
לפי טעמים אלה הדין נותן לאסור לקשור שני מיני בהמה או חיה אפילו אם אינו מנהיגן, אבל להלכה בהדיא אמרו: המזווג בכלאי פטור, אינו חייב אלא דש ומנהיג (ב"מ צ'). לכן נראה לע"ד עיקר כטעמו של הראב"ע שכתב: והשם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור (הראב"ע דברים כ"ב). והוא הדין לכל שני מינים הואיל וכל בהמות שהן משתי מינים אינם שווים בכחותיהם בעבודה שבגופם במשיכה שבכחם; ולא בדרך הלוכם וכל אדם שמכריח אותם לעבוד למשך וללכת יחד בכוון אחד, הרי הוא מצער אותם ועובר על לאו זה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכותיו. אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגם כאחד ואפילו בקול לוקה שנאמר יחדיו מכל מקום; אבל המזווגן פטור עד שימשוך וינהיג (ה' כלאים פ"ט ה"ז).
ודבריו ברור מללו שאין קשירת שני המינין יחד מחייב את המזווגם בקשירה עד שימשוך וינהיג אבל המושך או המנהיג ואין צריך לומר החורש או עושה כל מלאכה אחרת חייב, בכל אחת ממלאכות אלו אעפ"י שלא קשר את שני המינין יחד.
אולם התוס' ז"ל נראה שחולקים בהלכה זו וסוברים שמנהיג לחודיה אינו חייב אלא אם עושה מלאכה שהיא בהנהגתו, כגון שמנהיג את הקרון או צמד החרישה וכל ראייתם היא: שאם תאמר שמנהיג לחודיה אסור, יהיה אסור להזיז ממקומו את פסולי המוקדשים שגם הוא דינו ככלאים, ולבסוף אסיקו וכתבו אי נמי יש לומר דחשיב משיכה מה שנושאים שניהם את החבלים (שבת נ"ד תד"ה והתנן).
ולע"ד נראה דראית התוס' אינה מכרעת, ויש לומר: שבאמת אסור להנהיג גם פסולי המוקדשים אלא שמותר להזיזו באופן שהוא יצא מעצמו ומדעתו, וכמ"ש בירושלמי דמכילתין תנן היתה עומדת חוץ לתחום וקרא לה פטור משום דמדעתה היא מהלכת.
ועל כל פנים לדינא גם התוס' מסכימים להלכה שמנהיג לחודיה אסור מטעם משא החבלים שאין משא קל כזה מורגש אלא כשהולכין יחד. וכיון דהנהגה אסורה משום משא, ממילא יצא שמשא לחודה כגון קושר קרון או אבן אל צמד הכלאים אסור אפילו בלא הנהגה, ובהנהגה בלא קשירה לדעת התוס' ודאי שמותר שהרי אין כאן שום משא ואפילו משא החבלים, אבל לדעת הרמב"ם שהנהגה בכלאי בהמה אסורה מצד עצמה, יש מקום לומר שאפילו אם אינם קשורים יחד אסורים, וכן היא סברת הרב אפרים דבהנהגה לבד שמנהיגים זה עם זה לוקה אפילו אם אינן קשורים, וכן הבין הטור בדעת הרמב"ם ז"ל, ויש פנים מסבירות לזה לפי מה שכתב הראב"ע בטעם אסור זה וכמ"ש לעיל.
אולם אבי העזרי חלק על זה, וכתב שאין איסור בהנהגה עד שיעשה מלאכה בשניהם יחד, וכן כתב מרן הב"י בב"ה בדעת הרמב"ם (טור וב"י יו"ד סי' רצ"ז). וכן דייקי דברי הרמב"ם שכתב: ואם עשה בהם מלאכה כאחד או משך או הנהיג מכין אותו מכת מרדות (שם ה' ח') וברור הוא ש"כאחד" דכתב הרמב"ם בלשונו חוזר על ההמשכה והנהגה ולא יעלה על הדעת שהמשכה והנהגה החמורין מעבודה שכתוב בפירוש בכתוב.
מהאמור ומדובר למדנו: שלכל הדעות אסור לתת משא שהוא על צמד בהמות שהן כלאים או אפילו לקשור אחריהם קרון או כל משא אחר שהוא, וכן אסור להנהיג או אפילו לשבת בקרון זה, משום דהישיבה בקרון היא עוזרת להנהגה, אבל קשירה לחודה מותרת לדברי הכל וכדתניא: המזוג בכלאים פטור אינו חייב אלא אם דש ומנהיג.
מכאן חזות קשה נראתה לי בדברי הטו"ז שחדש הלכה זו: שאין לקשור שני מיני עופות בחד חבל, כדי שלא יברחו דהא כשמנענעים עצמם כדרך העופות שמזיזים עצמם ממקום למקום, אפילו כשהם כפותים, ואז נושאים חוט המשיחה שנקשרים בהם וכו', והעולם אינם יודעים זה (טו"ז יו"ד סי' רצ"ז ס"ק ד'). ולע"ד זו היא חומרא יתירה שאין לה על מה לסמוך, דקושטא הוא דמשא בכלאי בהמה אסורה בלא הנהגה, אבל משא חבלים שעליהם אינו אסור אלא בהנהגה שאז מושכים את החבלים, אבל כשהם מזיזים עצמם מדעתם אין משא החבלים שבהם מחייב הקושר אותם לצמד אחד שאם תאמר כן, גם בבהמות תהיה אסורה הקשירה לחודה משום דאי אפשר שלא יתנועעו בשעת קשירתם או בזמן שהם קשורים.
מהאמור ומדובר למדנו שהנהגה לחודה אסורה להרמב"ם משום הנהגה עצמה, והמשכת משא בלא הנהגה אסורה לכל הדעות. שהרי שנינו: אין קושרין את הסוס לא לצדי הקרון ולא לאחר הקרון (כלאים שם מ"ד) והרי קושר הסוס בצדדי או אחורי קרון, אעפ"י שהוא מנהיג את הבהמות שמושכות את הקרון הרי אינו מנהיג את הסוס אלא שהוא נמשך אחרי הקרון, ואעפי"כ אסור משם שנושאין את החבל שבינתים או מפני שזה נושא עצלות של זה (עין ירושלמי כלאים פ"א ה"ג, יו"ד שם סעיף ט"ו) ולא עוד אלא דאפילו כשישראל אינו מנהיג את העגלה ולא נותן עליה משא אלא שהולך עם הגוי בדרך ומשא של ישראל על עגלה של גוי אסור, משום דלפעמים העגלה נכבשת והוא יצעק על הבהמות שילכו במהרה ואסור משום מנהיג (יו"ד שם סעיף י"א בהגה).
לפי זה הדבר ברור ומחוור כשמלה שאין שום צד היתר לישראל לרתום כלאים בקרונו ולתת עליה משא, או להנהיגה אפילו בלא משא, משום דמשא לחודה או הנהגה לחודה אסורה בין להרמב"ם ובין להתוס' לתירוצם בתרא שהוא עיקר, אפילו לתירוץ קמא של התוס' לא התירו במנהיג לחודיה אלא כשאינם רתומים על העגלה משום דחבלים שקשורים בהם אינם חשובים משא אבל כשרתומים לעגלה אי אפשר שמיני הכלאים שרתומים בה לא יזוזו ממקומם, ובתנועתם יזיזו גם את הקרון והרי עבודת משא בכלאים הוא בגדר פסיק רישיה ולא ימות (יו"ד שם סעיף י"א בהגה).
לכן אין אני מוצא לע"ד כל צד זכות למנהג שנהגו באיזה מקומות, לקשור פרה בעגלה הנמשכת על ידי סוס, כי אין לו על מה שיסמוך ובודאי שלא נעשה בהסכמת חכמים ומצוה לבטלו ולית דין צרך בשש. והנלע"ד כתבתי.