שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן טו
(לחושן משפט סימן ל"ד).
נוטל שכר להעיד
נשאלתי: א) אם מותר לעדים לקבל שכר כדי להעיד בבית דין יתר על שכר דמי בטלה. ב) אם קבלו שכר אי נפסלים לעדות עד שיעשו תשובה?
תשובה: לברור שאלה זו צריך לבאר ולברר הלכה זו לכל פרטיה, ואען ואומר:
א. נוטל שכר להעיד משני הצדדים
במתניתין שנינו: הנוטל שכר לדון דיניו בטלין, להעיד עדותיו בטלין, להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה. ובגמרא אמרו: מנא הני מילי? אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי, מה אני בחנם אף אתה בחנם (בכורות כ"ט). הלכה זו צריכה ברור ועיון, דקרא דלמדתי אתכם מיירי רק בלמוד חקים ומשפטים, דהיינו: למוד תורה לאחרים או הוראת אסור והיתר ופסקי דין משפטים, וכן פרש"י (שם) דאין נוטלין שכר על תלמוד תורה והוראה, ומנין לנו ללמוד גם על דין עדות וקדוש והזאה? ובאורים ותומים וכן בנתיבות המשפט כתבו: כל המצוות צריכות להיות בחנם דכתיב ראה למדתי אתכם (אורים ותומים חושן משפט סימן ל"ד ס"ק ל"ט), ועדיין לא התבארה הלכה זו במה שפסקה ואמרה דיניו בטלין עדותיו בטלין מימיו מי מערה, ואמאי? לא יהא עד זה אלא כמי שבטל מצות עשה, וקיימא לן שאין אדם נפסל לעדות אלא בעבר על אסורים שלוקין עליהם או שחייבים בהם כריתות ומיתות בית דין שהעובר עליהם נקרא רשע או שהוא רשע דחמס (חושן משפט סימן ל"ד) אבל העובר באסור לאו שאין לוקין עליו וכל שכן המבטל מצות עשה אינו נפסל לעדות, וכ"כ מפורש בספר חוט המשולש להגאון התשב"ץ: לא אשכחן בשום דוכתא שהמונע מעשות סוכה או לולב אף שעבר אעשה דאורייתא שיפסל אפילו מדרבנן. וגם אם נדחק עצמנו לומר דנוטל שכר להעיד ולדון נעשה חשוד על חמוד ממון והלכך הוא חשוד גם על דין ועדות שקר, כדין רשע דחמס, עדיין לא איתברר דין זה בנוגע לנוטל שכר להזות ולקדש.
לכן נלע"ד לומר בנמוקה של הלכה זו, שמקרא דראה למדתי אתכם, הוא בנין אב לכל מצות התורה שהן דומות ללמוד והוראה, זאת אומרת: כל מצוה שהטילה התורה על איש מישראל לעשותה לתועלת אחרים, כגון תלמוד תורה או הוראת אסור והיתר, אינן נעשות אלא בחנם, לשמה של המצוה. וכן מצות הדיון והעדות שהם מכוונות להציל עשוק וגזול מידי גוזלו, ולהעמיד העולם על יסודות משפט צדק ודין אמת, ודומה לזה קדוש והזאת מי חטאת, לטהר הטמא מטמאתו, וכל מצות שמעין זה אינן נעשות אלא בחנם, ואם עשאם בשכר אינו נקרא דיין ולא עד, שהרי מה שאנו חייבים לשמוע להוראת החכם או לפסקי הדין של הדיינים הוא ממצות התורה, על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, והוא הדין לעדות, מה שאנו דנים עפ"י שנים עדים הוא מגזרת הכתוב, שנאמר: על פי שנים עדים יקום דבר (עיין הרמב"ם ז"ל ה' יסודי התורה פ"ח ה"ב) וכל מי שנוטל שכר להעיד ואינו מקיים מצות התורה דאם לא יגיד ונשא עונו מוציא עצמו מכלל עד או דיין, ודינו ועדותו בטלה. שאין דיין או עד שנוטל שכר מכלל הדיינים או העדים שצותה התורה לשמוע פסק דינם או לחתוך הדין על פיהם, ומטעם זה גם נוטל שכר להזות ולקדש, מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה שהרי המים עצמם והאפר עצמו אינם דברים סגוליים לקדש ולטהר, אלא מצות התורה היא שקדוש והזאת הטהור על הטמא מטהרת את הטמא, ואם נטל שכר נפסל לשרות זאת ונעשה האפר ומי החטאת במי מערה ואפר מקלה. אולם לפי טעם זה יוצא שאין נוטל שכר להעיד ולדון נפסל אלא לאותה עדות שנטל עליה שכר, אבל לשאר עדויות שידוע לנו שלא נטל שכר עליהם או אפילו שלא נודע לנו שנטל שכר עליהם כשר להעיד, דנטילת שכר פעם אחת שהיא עברה של בטול מצות עשה אינה פוסלת אותו לעדות, ובמתניתין שנינו עדותיו בטלין דמשמע כל עדויות, שדמשעה שנטל שכר והלאה נפסל, וקושיתנו במקומה עומדת: למה יפסל לעדות נוטל שכר להעיד יותר מכל מבטל מצות עשה?
בדבר זה האיר עינינו הרמב"ן, שכתב: הא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין, להעיד עדותיו בטלין, כל דיניו קאמר ולא לזה שנטל שכר לבד, ומשום הכי לא קתני אין דינו דין ואין עדותו עדות, ומפורש בירושלמי כך היא מתניתא: החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלים, ובתוספתא דבכורות כך היא שנויה: החשוד להיות נוטל שכר ומעיד כל הדינין שדן וכל העדויות שהעיד הרי אלו בטלין, ונראה שאינו בכלל הפסולים מדבריהם שהיה צריך הכרזה, אלא מעצמם הם בטלים שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זו עדות, והחשוד בכך עדויותיו בטלין עד שיודע שלא נטל שכר בעדות זו, ובכך היא עדות כשרה אעפ"י שלא עשה תשובה, וכן אם החזיר הממון שקבל לבעלים וחזר והעיד באותה עדות עצמה היו מקבלים הימנו, שאין זה פסול לא מתחילתו ולא בסופו אלא שכל זמן שהוא נוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דעבר על מה אני בחנם אף אתה בחנם. ואעפ"י שנטל שכר משניהם (חדושי הרמב"ן קדושין נ"ח: והר"ן ס"פ האיש מקדש). מדברי הרמב"ן אלה למדנו שנוטל שכר להעיד פסול לעדות מדאורייתא לאותה עדות שנטל עליה שכר משום שאין זו עדות, ופסול לכל העדויות שיעיד מכאן ולהבא מדין קנס, (עיין מ"ש בסה"ק משפ"ע ח' אבן העזר סימן נ"ו סעיף ה').
ולזה מכוונים דברי הרמ"א שכתב: כל מי שנוטל שכר להעיד עדותו בטלה, כמו הנוטל שכר לדון. ואינן צריכין הכרזה ותשובה אלא הדין והעדות בטל מעצמו ואם החזיר הממון דינו ועדותיו קיימים שאין זה כשאר פסולים שצריכין הכרזה ותשובה, אלא קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שהוא נטל שכר (חושן משפט סימן ל"ד סעיף י"ח).
אולם דברי הרמ"א צריכים באור, דמשמע מדבריו שלא נפסל לעדות אלא כל זמן שנוטל שכר מטעם קנס, ולפי מה שכתב הרמב"ן והר"ן שהם בעלי שמועה זו, משמע משידענו שנטל שכר פעם אחת נעשה חשוד לקבל שכר ועדותיו בטלין מדין קנס עד שנדע ברור שלא קבל שכר על אותה עדות שהוא מעיד עליה, וצריך לומר שמה שכתב רמ"א: כל זמן שנוטל שכר לאו דוקא אלא הכי קאמר כל זמן שהוא חשוד ליטול שכר.
על כל פנים הדבר ברור שעל אותה עדות שנטל עליה שכר בטלה עדותו מדאורייתא, ולישנא דגמ' דאמרה עלה דמתניתין: הנוטל שכר וכו' להעיד עדותיו בטלין מנא לן דאמר קרא וכו' הכי מוכחא, ואי אפשר לפרש דסוגית הגמ' איירי על עיקר אסור קבלת השכר ופסול העדות הוא מדין קנס, דאם כן העיקר חסר מן הספר, אלא ודאי דעל דין עדותיו בטלין אמרה הגמרא ללמוד מקרא זה דנוטל שכר לדון ולהעיד דינו ועדותיו בטלין מדאורייתא, וממילא יוצא דכיון שנוטל שכר להעיד פסול מדאורייתא לאותה עדות, הוסיפו חכמים לבטל כל עדותיו מדין קנס משום שהוא חשוד לקבל שכר וכדי להרחיקו מקבלת שכר, דכיון שלא תתקבל עדותו עד שיחזיר השכר, ממילא לא יקבל שכר מעיקרו.
אולם מהריב"ל נסתפק בדין נוטל שכר להעיד אם הוא פסול לעדות מדאורייתא משום דחשוד לשקר, ומטעם זה פסול נוגע בדבר, או שנוגע בדבר פסול משום שאדם קרוב אצל עצמו, ונטל שכר להעיד הואיל ואינו נוגע בדבר עצמו אלא שיש לו הנאה צדדית אינו פסול אפילו באותה עדות שנטל עליה שכר אלא מדרבנן, והכריע דנוגע בדבר פסול לעדות מדין קרוב ואע"ג דקרוב אינו נאמן להעיד אפילו לחובתו נוגע בדבר נאמן להעיד לחובתו לא מדין עדות אלא מדין הודאה לחייב את עצמו, וכיון שנוגע בדבר פסול מדין קרוב, ממילא יוצא דנוטל שכר להעיד שאינו כקרוב לא נפסל אפילו באותו עדות אלא מדרבנן עד כאן תוקף דבריו.
ובקצות החושן (סימן ל"ד ס"ק ד') הביא דברי מהריב"ל אלה והרבה להשיג עליו במה שכתב דנוגע בדבר נאמן להעיד לחובתו מדין הודאה:
א. ממה דקיימא לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומתחייב עפ"י דבריו אעפ"י שהוא מבקש לפטור עצמו בטענות פרעתי. הרי שטעם הודאת בעל דין אינה מדין מחייב את עצמו.
ב. מחייב את עצמו צריך שיאמר אתם עדי, ואלו בהודאת בעל דין חייב אעפ"י שלא אמר אתם עדי, ואפילו אם העדים מכחישים התחייבותו.
ג. מדחייבה התורה שבועה במודה במקצת, ואם נאמר שהודאת בעל דין מחייבת אותו מדין הודאה ומתנה, הרי זה ככופר בכל על תביעת המלוה אלא שהוא נותן לו מתנה או מתחייב מעצמו ולא יתחייב שבועת מודה במקצת.
ד. מסוגין דגמרא דאמרה מה לפיו שאינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנן בהכחשה והזמה (ב"מ ג ב). ואם איתא דהודאת בעל דין הוא מדין מתנה, מה מקור לומר הכחשה והזמה בהודאתו. מכל ראיות אלה מסיק הקצות החושן שהודאת בעל דין אינה מדין מתנה, אלא גזרת הכתוב להאמין בהודאת בעל דין מדכתיב: אשר יאמר כי הוא זה, שממנו למדנו שהאמינה תורה בהודאה שהוא מעיד לחובתו בין לענין ממון ובין לענין אסור.
ובעיקר דין פסול נוגע בדבר תמך הקצות החושן בדעת מהריב"ל שהוא פסול מדין אדם קרוב אצל עצמו, וממילא יוצא דנוטל שכר להעיד אפילו באותה עדות עצמה שנטל עליה שכר אינו פסול אלא מדרבנן והביא ראיה לדבר ממה שכתוב בדין מוציא שם רע: רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור עדי שקר (כתובות מ"ד), וכתיב בתריה: ואם אמת היה הדבר והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה, ואם איתא דנוטל שכר להעיד עדותו בטלה מדאורייתא, אין הדין נותן לחייבה סקילה, אם אמת היה הדבר, שהרי נתבטלה עדותם מדין נוטל שכר להעיד, עד כאן תוקף דבריו.
ולע"ד אין דבריו מחוורים כלל, דהנה הראיה מדין מוציא שם רע, לאו ראיה היא כל עיקר, דקרא: דאם אמת היה הדבר, אינו מוכרח לומר שהוא בשוכר עדי שקר, אלא אם אמת היה הדבר שבאו עדים שלא היו שכורים והעידו כדבריו.
ב. נאמנות הודאת בעל דין
ומה שכתב שהודאת בעל דין נאמן מגזרת הכתוב, מדכתיב: אשר יאמר כי הוא זה, לא מסתברא לי, דקרא דאשר יאמר כי הוא זה, לא בא להורות לנו שנאמן עפ"י הודאתו במקצת אלא קרא אתא לומר שאעפ"י שהודה במקצת מתחייב שבועה על מה שכפר, ולא נימא שיהיה כמשיב אבדה, או שיהיה נאמן במגו דכופר הכל. תדע שלא האמינתו תורה בהודאתו במקום שהיא מחייבת אחרים (קדושין ס"ה ב), ואין שום סברא לומר שהתורה האמינתו במקצת, אלא אם האמינתו תורה צריך להיות נאמן לזכות ולחובה כדין עדות, אלא מה שמשלם על מה שהודה הוא מדין מחייב עצמו, ונשבע על מה שכפר מסברא דאשתמוטי הוא דקמשתמיט.
ובאמת בנוטל שכר להעיד אין אנו צריכים לא לטעמו דמהריז"ל דהודאת בעל דין מחייבתו מדין הודאה, ולא לנמוקו של הקצות החושן שהתורה האמינתו, אלא הסברא פשוטה מאד: שמן הדין הוא להאמין את התובע משום: דחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו, אלא שאין חזקה זו מחייבת משום דאיכא חזקה כנגדה: דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו (כתובות י"ח) ולכן אין מוציאים ממון אלא עפ"י עדים שמפיהם מתברר מי הוא השקרן, וכמו שכתוב: לא איברי סהדי אלא לשקרי (קידושין ס"ה). ובמקום שהוא מודה איתחזקה חזקת התובע דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו, והתברר שהודאת בעל דינו היא אמת, מטעם דאין אדם מעיז, והלכך מחייבים אותו בית דין. כל מקום שאין ספק של קנוניא שהוא מחייב את עצמו כדי להוציא מלקוחותיו. ומטעם זה נאמן על עצמו בהודאתו בכל דבר אסור, דכל מה שאדם מודה לחובתו או לאסור על עצמו הוא האמת שבלבו כל שאין מקום להסתפק שהודאתו היא הודאת קנוניא, ואין אנו צריכים מעתה לטעמו דמהרי"ט דמודה בדבר, אסור על עצמו כאוסר עליו מדין נדר, אלא דהאמת שלו, עושה את הדבר עליו חתיכא דאסורא (עיין קצות החושן שם) וראיה לדבר מדאיצטריך קרא: דאשר ירשיעון אלקים, להוציא מרשיע את עצמו, מכלל דאי לאו קרא היינו אומרים שהודאת עצמו עושה אותו רשע מסברא וכדאמרן. איברא דרש"י כתב: הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, דכתיב אשר יאמר כי הוא זה, וזה מוכיח כדעת הקצות החושן שהודאת בעל דין לחובתו היא מגזרת הכתוב (קידושין שם); אבל כד מעיינת שפיר תמצא דלא כתב רש"י כן, אלא למאן דאמר בגמרא דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי אפילו שבהודאתו חב לאחרים, ולזה נדחק רש"י וכתב: דילפינן מאשר יאמר כי הוא זה, לעשות הודאת בעל דין כמאה עדים, אבל למסקנת הגמרא דבמקום שחב לאחרים אין הודאת בעל דין חשובה כעדים, מה שנאמן לחייב את עצמו הוא מסברא כדאמרן.
הדרן לדיננא בדין נוטל שכר להעיד: מהריב"ל וקצות החושן פשיטא להו דאם נוגע בדבר פסול מדין קרוב, אבל נוטל שכר להעיד שאינו נוגע בדבר פסול רק מדרבנן, ולעד"נ שאף אם נאמר נוגע בדבר פסול מדין קרוב, נוטל שכר להעיד פסול מדאורייתא, לא מדין קרוב ולא משום שהוא חשוד אלא משום שעדות בשכר לאו עדות היא, וכן היא דעת הרמב"ם והריב"ש בטעם פסול נוגע בדבר. וכבר כתבתי, שמדברי הרמב"ן משמע דנוטל שכר להעיד פסול מדאורייתא לאותה עדות והיינו משום שאין זו עדות מדכתיב: ראה למדתי אתכם מה אני בחנם וכדאמרן. שוב ראיתי להגאון נודע ביהודה שהוכיח דנוטל שכר להעיד פסול רק מדרבנן, ממה שכתוב: וסעודות גדולות היו עושין להן בשביל שיהיו רגילים לבוא (ר"ה כ"ג ב). והא סעודות גדולות הוו בגדר נוטל שכר להעיד, ואעפ"י כן עדותם כשרה לענין קדוש החדש, ומכאן ראיה שנוטל שכר להעיד עדותו קיימת מדאורייתא (נוב"י מהדו"ק אבן העזר תק"ע סימן כ"ט).
ולע"ד דבריו אלה נאמרו שלא בדקדוק, ולמטוניה תקשי איך התירו חכמים לעצמם להכשיל את העדים בנטילת שכר, והא ודאי נטילת שכר אסור מדאורייתא מקרא דלמדתי אתכם? אבל באמת סעודות גדולות היו נעשות לכל הבאים להעיד, גם אם לא תמצא עדותם נכונה או שלא יצטרכו להם, וכיון שכן אינן בגדר נוטל שכר להעיד.
ועוד שסעודות אלה מכוונות כדי שיהיו רגילים לבוא, זאת אומרת: שכר הליכה לבית דין להגיד עדותם, וזה מותר. וכמו שכתוב במתניתין "ואם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל" (בכורות שם) וכ"כ הט"ז דשכר הליכה לבית דין מותר ליטול, וכמו שנבאר להלן בע"ה.
מסקנא דדינא: נוטל שכר להעיד אפילו אם נוטל משני הצדדים בשוה, נפסל מדאורייתא לאותה העדות שנטל עליה שכר, ונעשה חשוד לקבל שכר כדי להעיד, הלכך כל עדותיו שיעיד מאז שנטל שכר על אחת מהן, הן חשודות שנטל שכר עליהן ועדותיו בטלין מדין קנס עד שנדע בודאי שלא קבל עליה שכר.
ג. נוטל שכר הליכה לראות העדות או להגיד עדותו לבית דין.
הרמ"א ז"ל פסק: מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד מותר, (חושן משפט סימן ל"ד סעיף י"ח).
והש"ך העיר על זה וכתב: עיין סימן ק"ל ודו"ק. וכונתו להעיר דמה שכתב רמ"א הוא דוקא כשהוא נוטל שכר בטלה דמוכח, אבל יותר מזה לא הותר לו לקבל, והטורי זהב הוסיף על זה וכתב: שגם אחרי שראה עדות מותר לקבל שכר הליכה לבית דין כדי להעיד, ואסתיע מדין מקדש מי חטאת ואפר פרה שמותר לו לקבל שכר בעד הבאה ומלוי (קידושין נ"ד). והוא הדין שכר הליכה כדי להגיד עדותו, ולע"ד יש מקום לחלוק ולומר: אין הנדון דומה לראיה, דהבאה ומלוי של מי חטאת, אין אדם מחויב בה מן התורה, הלכך מותר לו לקבל שכר, אבל עדות, משעה שידע או ראה, חלה עליו חובת הגדה ללכת לבית דין להגיד עדותו כשהוא נתבע להעיד בדיני ממונות או אפילו כשלא נתבע, אם הוא דבר אסור או שיש בו דיני נפשות, וכיון שכן אינו רשאי להמנע מלהעיד אפילו בדיני ממונות משום הפסד ממון או שכר בטלה, כמו שאין רשאי להמנע מלקיים מצות עשה המוטלת עליו משום הפסד ממון, וכן דקדק רמ"א וכתב: מי שאינו מחויב להעיד, ונוטל שכר וכו', משמע דוקא לענין ראית העדות הותר לו לקבל שכר, משום שעדיין לא חלה עליו חובת עדות, אבל משראה העדות חלה עליו חובת הגדה וחייב לילך ולהעיד בחנם, מדכתיב: ראה למדתי אתכם, וכמו שכתבנו לעיל.
ומטעם זה נראה לי שאין ללמוד מדיינים לעדות שאין כל אדם מישראל, אפילו מי שהוא חכם בתורת המשפט, חיב להזדקק לדין לכל מי שיתבענו, שהרי כתב הרמב"ם ז"ל, כל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו הריב שבין בעלי הדין (ספר המצות מ"ע קע"ז) וכן כתב בספר היד החזקה: שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע את דבריהם או משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם וכו' (סנהדרין פ"ב ה"א). משמע דקודם ששמע דבריהם אין עליו מצוה לדון אפילו אם בעלי הדין מבקשים ממנו לדונם, הלכך מותר לדיין לקבל דמי הפסד ושכר בטלה (עיין חושן משפט סימן ט'). אבל עדים חלה עליהם המצוה משעת ראיה, ואינם רשאים להמנע מלמסור עדותם מסבת הפסד ממון או שכר בטלה, דלא יהיה הפסד ממון חשוב מספק הפסד נפש, וכמו שהדיין מששמע את הטענות אינו רשאי לומר איני נזקק לכם, דכתיב: לא תגורו מפני איש, הוא הדין בעדים אינם רשאים למנוע הגדתם בבית דין מפני הפסד ממון או שכר בטלה, ולכן אני אומר: שהדין הזה שחדשו הטורי זהב צריך לי תלמוד.
ועל כל פנים לא הותר ליטול שכר אפילו כדי לילך ולראות אלא כשהתנה כן בפרוש לפני הליכתו לראות, וכמו שכן פסק מרן בהלכות דיינים: לא הותר לדיין לקבל שכר אלא כשיאמר לבעלי הדין תנו לי שכר פעולה שאתבטל ממנה, וכ"כ הטורי זהב (שם) דבלא התנה אין לו שכר אפילו כפועל בטל, ואסתיע ממה שכתב התוס' (ב"ק נ"ח תד"ה אי נמי): דכל מי שעושה טובה לחברו שלא מדעתו, אפילו אית ליה פסידא אין צריך לשלם לו, דהוי ליה מבריח ארי מנכסי חברו שהוא ברי הזיקא, ולא דמי למשיב אבדה עד כאן תוקף דבריו. ונראים דבריו לע"ד ודלא כמו שכתב הסמ"ע שגם בלא התנה מתחילה זכאי לקבל כשכר פועל בטל מאותה מלאכה שהתבטל ממנה.
אולם בקצות החשן כתב: דיין שסלק עצמו מן המלאכה ונזקק לדין על פי בעלי דין, ודאי צריך שישלמו לו משום דכל שנסתלק ממלאכתו מדעת בעל דין נעשה כאלו אמר פרע חובי. (שם סימן ט' סק"ב). והנתיבות חלק עליו וכתב: דבדיין כיון דאיכא מצוה בדבר אפשר דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה (נה"מ שם ס"ק ד') ואין זה מסתבר לע"ד דהואיל וגם כשמקבל שכר ביטול מלאכתו עדין הוא מקיים מצות עשה דבצדק תשפוט עמיתך, והרי הוא תובע שכר בטול מלאכתו, אין מקום לומר מדעתנו דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה.
מכאן יש ללמוד לדין עדות, דאע"ג דמשידע העדות מצוה עליו להעיד, מכל מקום כשבטל מלאכתו עפ"י בקשת מי שמזמין אותו להעיד לזכותו או אפילו בדעתו נעשה כאומר לו: פרע חובי, וחייב להחזיר לו הפסד בטול מלאכתו ואין לומר שהואיל ולא התנה בפירוש הוכיח דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה, הואיל וגם אחרי קבלו שכר בטלה ממלאכתו שפיר מקיים מצות הגדת עדות, ומה שכתב הסמ"ע דאם לא יתנו אין לו אלא שכר בטלה שהתבטל ממנה היינו כשלא בטל מלאכתו מדעת זה שהזמינו להעיד לזכותו.
וכן שורת הדין נותנת, שהרי קיימא לן: אסור להציל עצמו בממון חברו (ב"ק ס ב) ומכל שכן שאסור לו להשתמש בהפסד חברו להציל את ממונו הוא בממון חברו. דון מינה שאם לא התבטל ממלאכתו והלך וראה עדות, חייב לילך ולהעיד בפני בית דין, שכן מצוה על כל איש מישראל להציל את חברו או את ממונו וכל הבא לידו, משום: לא תעמוד על דם רעך, שנאמר גם על כובש עדותו, מטעם שרואה ממון חברו אבד והוא יכול להחזירו אליו באומרו אמת, ועיין ספרא ויקרא וספר המצות להרמב"ם (מל"ת רצ"ו) והוא הדין והטעם שנזדמן או הזמינוהו להעיד חייב מטעם זה ללכת ולראות עדות וכיון שמצווה בכך חלה עליו מצות ראה למדתי אתכם מה אני בחנם. אלא שהמעונין חייב לשלם לו הפסד ביטול מלאכתו משום דאסור לו להציל ממונו בממון חברו.
ד. נוטל שכר להעיד מאחד הצדדים
הלכה זו לא נתפרשה בהלכות עדות ואנו לומדים מהלכות דיינים, שלא הותר לדיין אפילו שכר בטלה למינכר אלא אם הוא מקבל משניהם בשוה והתנה עמהם קודם שבתו לדין על קבלת שכרו (חושן משפט סימן ט' סעיף ד'). ולהרמב"ם לא הותר שכר דיינות אלא בתנאי שיטול משניהם בשוה וזה בפני זה (ה' סנהדרין פרק כ"ג הלכה ה' כסף משנה שם) מכאן נלמוד לעדות שאפילו אם התנה קודם הליכתו להגיד עדותו, על קבלת שכר בטלה דמינכר אינו יכול לקבל שכרו מאחד הצדדים.
והג"פ הוסיף וכתב, שאם נטל שכר מאחד הצדדים אפילו אם פירש שהוא נותן לו שכר בכדי שיגיד עדותו באמת, בין שיהיה לזכותו או לחובתו, נפסל הוא לעדות מדין נוגע. שכל הנוטל שכר מאחד מהם מקרבא דעתיה לגבי נותן השכר, ורוצה הוא לזכותו בדין כדי להצדיק קבלת שכרו. ולמד זה ממה שכתב מרן ז"ל: הא דמהני עדות השוכרים לומר שדרו בה ימים ולילות, דוקא ששכירות הבית בידם ואומרים ניתן אותו למי שיזכה בדין וכו', אבל אם כבר פרעו השכר למחזיק אינם יכולים להעיד מפני שהם נוגעים בדבר שחפצים להחזיקו בבית וכו' ומיהו אפילו נתנוהו כבר למחזיק יכול הוא לחזור וליתנו להם שיתנוהו למי שיזכה בדין ואז לא יהיו נוגעים בדבר ויש מי שחולק (חושן משפט סימן ק"מ סעיף ט'). הא למדת שלדעה בתריתא, נקרא העד נוגע בדבר משום שהחזיר לו המשכיר שכירותו ומכל שכן כשהוא נותן לו שכר שהוא נקרא נוגע בדבר.
ולע"ד נראה דבנוטל שכר מאחד הצדדים נפסל לכל הדעות מדין נוגע, דמסתברא לומר שלא התירו לשוכר שקבל דמי שכירותו בחזרה, אלא משום דבאמת לא קבל שום הנאה שהרי שלו הוא נוטל, ואם יזכה בדין ישוב ויחזירנו לו, ואם יתחייב בדינו זכאי הוא השוכר לשוב ולתבוע שכרו ממנו דהואיל ואין בית זה שלו מה שנטל בשכירותו גזל הוא בידו, משא"כ בנוטל שכר להעיד מאחד הצדדים הואיל ועצם קבלת השכר אסורה לו הרי הוא כמקבל מחברו שכר שאינו ראוי לו ונעשה נוגע בדבר.
ה. נוטל שכר להעיד משני הצדדים בעדות שהיא רחוקה בזמן.
בנתיבות המשפט חדש: אפילו אם נוטל שכר משני הצדדים אם העדות היא לזמן רחוק נפסל לעדות מדין נוגע, דאפשר שישכח העדות לגמרי, וכדי שלא יתחייב להחזיר מה שקיבל, יעיד לפי העולה על רוחו בשעת עדות ונמצא שאין כאן עדות, ולע"ד נראה שזו היא חומרא יתרה שאין על מה לסמוך. חדא, דקיימא לן: אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן (ערכין כ"ב) הלכך אם לא שזכר העד את עדותו לא היה מעיד בה, דכל עדות שאין אדם זוכרה ומעיד בה הרי היא עדות שקר, ועוד דמעיקרא אין מקום לחשש זה דאי אפשר שהעד שאינו זוכר את עדותו יכוין לומר סכום החוב אם זה מנה או מאתים או אם החזיק שלוש שנים רצופות או מקוטעות ואם הוא מכוון עדותו כטענת התובע או הנתבע וודאי שהוא זוכר ואם אינו מכוון עדותו ממילא היא מתבטלת.
ולכן נראה דבנטל שכר משניהם בשוה כשר לעדות אפילו לזמן רחוק, וראיה לזה מדין: כותב אדם עדותו ומעיד עליה והיא שזוכרה מעצמו אבל אינה זוכרה מעצמו אינו מעיד, וכן שטר שיצא בבית דין ובאו עדים ואמרו: כתב ידינו הוא זה ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים עד שיזכרו עדותן (חושן משפט סימן מ"ו סעיף י') הרי דלא חיישינן שמא אינם זוכרים מעצמם וכשראו השטר יגידו שהם זוכרים עדותם או שזה כתב ידם כדי לקיים עדותם שבכתב, והוא הדין כשקבלו שכר משני הצדדים בשוה אם אינם זוכרים עדותם יאמרו שאינם זוכרים. וכן מסתבר דכיון דקבלו שכר להעיד רמו אדעתיהו למדכר עד שיעידו בבית דין.
אולם אין הדברים אמורים אלא בנוטל שכר בטלה מאותה מלאכה שהתבטל ממנה, אבל יותר מזה ומכל שכן אם לא התבטל ממלאכה כלל לא הותר לקבל אפילו משני הצדדים ואפילו אם עדותם היא לזמן קרוב. משום, דעד היודע עדות מצוה עליו להגיד עדותו בלי שום קבלת שכר על עצם העדות, ובזה לא מהני שום תנאי שהרי זה בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה.
ו. עדות שנמצא בה מי שנטל שכר להעיד
במשנה למלך נסתפק בנוטל שכר להעיד אם מתבטלת כל העדות כדין עדות שנמצא בה קרוב או פסול, ופשיט ליה מסברא דנפשיה שהוא פוסל כל העדות, שדוקא בנוגע בדבר הוא שאין העדות כולה מתבטלת, משום שנוגע בדבר לאו עד הוא, אבל נוטל שכר להעיד הואיל ופסולו הוא מדרבנן מדין קנס הרי הוא עד גמור מדאורייתא ופוסל כל העדות שעמו כדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדות כולם בטלה.
אבל הריטב"א בקידושין סוף פרק ב' כתב גבי נוטל שכר להעיד: ואפשר שאין עדות כשרים נפסלת מפני צרופם את"ד (מל"מ ה' עדות פ"ה).
ולע"ד אין דבריו מחוורים, דהנה מה שכתב בפשיטות דנוטל שכר להעיד הואיל ופסולו היא רק מדרבנן מתבטלת כל עדותם; אין זה ברור, ואדרבא מפורש מצאנו דכל שפסולו מדברי סופרים תתקיים העדות בשאר הכשרים, וכ"כ הכנסת הגדולה משם תשובת מרן הב"י (כנסת הגדולה חושן משפט ל"ד אות ד'). קושטא הוא שהתומים כתב: שגם בפסולי עדות דרבנן נאמר דין זה דנמצא אחד מהם קרוב ופסול עדותם בטלה, ואסתיע ממה שכתב הריטב"א ז"ל דנוטל שכר להעיד אינו פוסל כל העדות הואיל ואינו פסול גמור, דון מינה שאם היה פסול גמור מתבטלת כל העדות אפילו אם הוא פסול דרבנן (תומים חושן משפט סימן ל"ו בס"ק י"א). אבל אין זו ראיה מכרעת לע"ד דאפשר לומר: דהריטב"א קושטא דמלתא קאמר, שאין נוטל שכר להעיד פסול גמור, ובאמת פסול מדרבנן נמי אינו פוסל כל העדות, והכי מסתברא שלא פסלו רבנן לעדות אלא העד עצמו ולא עשו בזה דבריהם כשל תורה, דמסתמא לאו כולי עלמא ידעי בפסול דרבנן, ולדעת הרי"ף ודעמיה לא מתבטלת עדות קרוב ופסול כל שלא ידעו הכשרים בפסולו (עיין חושן משפט סימן ל"ו סעיף ב') וממקומו הוא מוכרע שהרי בפסולי עדות דרבנן אפילו העדים הפסולים עצמם אינם נפסלים לעדות אחרת עד שיכריזו עליהם (חושן משפט סימן ל"ד סעיף כ"ג). הרי שלא השוו רבנן בהלכות עדות, הפסולים מדבריהם להפסולים מדין תורה, והוא הדין לענין נמצא אחד מהם קרוב ופסול. ואפילו אם נחוש לסברת התומים בפסולי עדות דרבנן, מסתברא שהיינו בפסולי עדות דקורבה או דעבירה אבל בנוטל שכר להעיד דפסולו הוא מדין קנס, מסתברא לומר דלדידיה קנסו ולא לאחרים שעמו, דומיא דמטיל מום בבכור דלדידיה קנסו ולא לבנו (יורה דעה סימן שי"ג סעיף א') (עיין בספרי משפטי עוזיאל ח"א חלק יורה דעה סימן כ"ו סעיף ד', ועוד עיין בפתחי תשובה חושן משפט סימן ל"ו ס"ק א' ובשדי חמד חלק דברי חכמים סימן ע"ב).
מהאמור יוצא לדין: עדות שנמצא בה אחד שנטל שכר להעיד, תתקיים העדות בשאר לדעת הסוברים דדין נוטל שכר להעיד הוא מדין קנס, ואף למאן דאמר שפסולו הוא מדאורייתא מקרא: דראה למדתי אתכם, אין העדות כולה בטלה הואיל ונוטל שכר להעיד כשהוא נטל משניהם לאו עברה עבר אלא שלא קיים מצות עדות כתקנה, והלכך אין עדותו עדות שנצטוינו מן התורה לדון על פיה; אבל עדים כשרים שעמו בכשרותם עומדים, ותתקיים העדות בכשרים, ואף בנוטל שכר מאחד הצדדים אין העדות כולה מתבטלת הואיל והוא נפסל מדין נוגע בדבר. וכבר כתבנו שעדות שנמצא בה נוגע בדבר תתקיים העדות בשאר העדים שאינם נוגעים. (עין תשובות הריב"ש סימן קס"ח ושל"ט וש"ך חושן משפט סימן ל"ד ס"ק כ"ח וח"מ אבן העזר סימן ל"ה ס"ק ג').
ז. נוטל שכר להעיד על ידי בית דין
אחרי שבררנו הלכה זו לכל פרטיה, נובין ונדון בדין נוטל שכר להעיד על ידי בית דין, זאת אומרת: שבית דין קובעים שכר העד וגובין אותו בכלל מס המשפט משני הצדדים בשוה או מצד אחד.
והנה לפי מה שהוכחנו (לעיל סעיף א') דנוטל שכר להעיד פסול משום דלא קיים מצות העדות שעליו כתקנה להעיד בחנם, ולכן בטלה תורה את עדותו או שקנסו חכמים לבטל עדותו כדי שלא יהנו מעשיו עד שיחזיר את השכר או שלא ישוב לעשות עוד כדבר הזה. נראה שגם אם קבל שכר על ידי בית דין בטלה עדותו, שהרי סוף סוף עבר על מצות "מה אני בחנם" שנאמרה גם לגבי עדים, ולא שנא לן אם קבל על ידי המעונינים עצמם או על ידי בית דין.
וכן לפי מה שכתב בשם הג"פ שאם נטל שכר מאחד הצדדים אפילו אם פירש שהוא נותן לו שכר בין שיהיה לחובתו או לזכותו בטלה עדותו משום דכיון דקבל מצד אחד מקרבא דעתיה לגבי נותן (לעיל סעיף ג') לטעם זה נמי גם אם קבל השכר על ידי בית דין ראוי לבטל עדותו משום דמקרבא דעתיה לגביה.
אולם לפי מה שכתבתי בשם הקצות החושן שאם נתבטל ממלאכתו מדעתו של זה שהזמינו לדין, אין זה בגדר נוטל שכר להעיד ועדותו כשרה, יש לומר דנוטל שכר להעיד על ידי בית דין עדותו כשרה, שהרי כשמזמינם על ידי בית דין הואיל ולפי הזמנה זאת מחוייב העד להופיע בבית דין בשעה שהוא מוזמן לכך, ואפילו אם יצטרך להפסיק ממלאכתו, והרי זה כאומר לחברו פרע לי חובי, ובזה מודה גם הנתיבות ולא דמי לבעל הדין המזמין שהואיל ולא התנה על שכר בטול מלאכתו יש לומר: ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה, אבל כשהוזמן על ידי בית דין, הואיל והזמנתם מחייבת אותו להעיד באותו זמן שקבעו לו ואינו רשאי להתנות על השכר, אין מקום לומר שניחא ליה למעבד מצוה בממוניה. ועוד שהואיל והזמנת בית דין שנעשית על ידי המעונין מחייבת את העד לבוא להעיד, הרי זה נכנס בגדר מציל ממונו בממון חברו ואין אדם רשאי להפסיד ממון חברו כדי להציל ממון עצמו (עיין לעיל סעיף ב') הלכך לכל הדעות מותר לקבל שכר להעיד על ידי בית דין אפילו אם בית דין יטילו שכר זה על אחד הצדדים.
אולם הדבר ברור שלא הותר זאת אלא בשכר בטול מאותה מלאכה, לפי ראות עיני בית דין, אבל יותר מזה אסור בכל אופן מדין "מה אני בחנם", שחל על כל שכר עדות שהוא יותר מכדי הפסדו הברור של העד.
מסקנא דדינא
א) מותר לו לאדם ליטול שכר דמי בטלה כדי ללכת ולראות דבר עדות.
ב) אסור לאיש מישראל ליטול שכר כדי להעיד בפני בית דין עדות שראה או ידע בין בדיני ממונות ובין בדיני אסור ודיני נפשות, ואם נטל שכר להעיד בטלה עדותו ונפסל לעדויות אחרות עד שיתברר שלא נטל שכר להעיד.
ג) עד שבטל מלאכתו מדעת בעל דין המזמין אותו לכך מותר לקבל דמי בטלה ממלאכתו.
ד) מותר לקבל שכר להעיד משני הצדדים בשוה אפילו אם עדותם היא אחרי זמן רחוק מזמן שראו העדות ובלבד שיקבל רק שכר בטלה ממלאכתו שנתבטל ממנה.
ה) מותר לקבל שכר בטלה ממלאכתו על ידי בית דין בין אם יטילו שכר זה על צד אחד או על שני הצדדים בשוה.
ו) עדות שנמצאת בה מי שנטל שכר להעיד אין העדות בטלה אלא תתקיים העדות באלה הכשרים שלא קבלו. והנלע"ד כתבתי.