סימן טז

(לשו״ע או״ח סי׳ תנ״ג)

בענין הנ״ל

 

ב׳׳ה, ט׳׳ז כסלו התרע״ז, יפו ת״ו.

כבוד הרבנים הגאונים יושבי על מדין בעיה״ק יפו ואגפיה יצ׳יו.

 

רבנים נכבדים! חושבים אנו למותר לבאר לפני כת״ר עד כמה דחוק מצב הכלכלי של העיר ותושביה; למספר הגדול של העניים מהשנים הקודמות נספחו עוד מספר הגון של אלה שנחשבים בין האמידים, מספר הרעבים ללחם הולך ורב מיום ליום ומי יודע מה ילד יום, כי כמות החטה כפי הנראה לא מספיקה בשביל כלכלת הארץ וע״כ מחיר הקמח עולה מיום ליום באופן מבהיל, ועד העיר שדואג תמיד להכנת מצה בשביל כל תושבי העיר בכלל ובשביל חלוקת מצה חנם לעניי העיר בפרט, בא לידי מסקנא שאי אפשר יהיה לו לכלכל את העניים לימי הפסח בקמח חטה לבד, כי כבר עתה (שלשה חדשים וחצי מימי הגורן) מוכרח ועד המכלת לחלק לתושבי יפו במקום החטה דורא שעולה לערך החצי לפי מחיר החטה ושמוכשרה מאד לאפית מצה; – זאת ועוד אחרת: על פי הסכומים שאנו משערים אין אנו רואים שתהיה היכלת לועד העיר לחלק כפי המנה של אשתקד, שמונה אוקיות לכל נפש. מה שפחות ממנה אי אפשר להתקיים, נגד זה ועד העיר חושב שיהיה באפשרות לחלק מעט קטניות עדשים פול שנחשבים למכלת מבריאה ושעולה יותר בזול, ועל כן הננו פונים אל כת״ר בבקשה למצוא היתר על פי הדין והתורה להתיר קטניות בפסח בשביל תבשיל. הננו מקדימים להודיע את בקשתנו הנוכחית לפני כת״ר בכדי שתהיה לנו היכלת להכין המכלת הנ״ל ולברר ולנקות אותה כפי הצורך לקדושת החג הבעל״ט. אנו מבקשים את תשובתם הנכבדה בהקדם האפשרי.

ברגשי כבוד היותר נעלים בשם ועד העיר (חותם ועד העיר)

תשובה: אדונים נכבדים! בתשובה על שאלתכם מיום ט״ז דנא הנני ממהר להשיב על ראשון ראשון וכו׳: ברור הדבר שהדורא היא מין ממיני הקטניות ולא מין דגן כלל, (עי׳ בתשובתנו בסי׳ י״ח סעיף ב׳) הלכך דבר ברור הוא שאין מצת קמח דורא מוציאה ידי מצות אכילת מצה, דבעינן דוקא שיהא ממין דגן (גמ׳ פסחים ל״ה, רמב״ם ה׳ חמו״מ, ושו״ע או״ח תנ״ג סעיף א׳). אולם לאפות מצה מדורא זאת לכל שאר ימי הפסח, אעפ״י שמעיקר דינא דתלמודא הוא מותר, גדולי רבותינו ז״ל תקנו ואסרו לאכול קטניות בפסח משום חשש תערובת חמץ, משום שמיני חטים מתערבים בהם, או משום דכיון דראוי לעשות מהם עיסה אתי לאחלופי בשאר עיסה של חמץ, וחומרא זו נתפשטה בכל תפוצות ישראל ומטעם זה יש מקום להסתפק גם במצת דורא לפי שהיא בכלל קטניות.

ואולם לפי צורך השעה מוצא אני צד היתר, דלטעמא דתערובת חמץ ודאי דלא שייך זה בעיסה הנאפית לשם מצה בדקדוק ובשמירה הנהוגה במצת חטה, ומעתה אפילו אם נאמר שנתערבו בהן חטים אכתי אין מקום לחוש, דהא שמרנו עיסה זאת מחימוץ ככל דיני השמירה של חמשת מיני דגן, ודוקא בתבשיל הוא שתקנו רז״ל משום דלא ימלט מהם תערובת חטה שתתחמץ בשעת הבשול ויאסור את הכל, לפי מאי דקיימא לן דחמץ בפסח איסורו במשהו, ולכן בכגון דא שהדבר נעשה בשמירה מעולה, על ידי שלוחי בית דין, אשר יזהרו בה כדין מפני התערובת של החטה שבה, תו ליכא למיחש למידי לטעם זה. אולם לפי טעמא בתרא דהסמ״ק דסובר דטעם התקנה הוא משום דלא ליתי לאחלופי בשאר עיסה ולהכשירה גם אם החמיצה, ודאי דהיה לנו לאסור גם בנד״ד.

ברם כד דאיקנא פורתא, אני אומר שגם לטעם זה ליכא למיחש אלא כשאנו באים להתיר לעשות עיסה מיוחדת ממיני הקטניות שבזה אנו מתירים אפילו כשהחמיצה והלכך אתי לאחלופי משא״כ בגוונא דנ״ד שחימוצה אסור, ואם כן נשמרת העיסה מכל שהיה ומכל ספק חמץ, ומהיכי תיתי למיחש לאחלופי? ועוד אני אומר טעמא רבה להיתרא, דעד כאן לא אסרו חכמים אלא לסתם איש, משום דלאו כו״ע דינא גמירי ואינם זריזים וזהירים בדבר, משא״כ בגוונא דנד״ד ממונים מבי״ד שיודעים כל הלכות לישה ואפיה וזהירים בהם, שהכל נעשה בהשגחת אנשים מיוחדים ומופקדים לעבודה זו בכל כגון דא אמרינן אין לך אלא מה שתקנו חכמים ולא להוסיף חומרות על חומרות. ובכל דבר המסור לבית דין אין צורך לעשות עליהם גדרים וסייגים.

ואל תשיבני ממ״ש הט״ז (סוף ס״ק א׳) דאם נמצא במצה אפויה קטניות אסורה, דטעמא לא הוי משום דהקטניות אוסרים את המצה אלא מטעם שמעכבים אפייתה כשהם שלמים, וכמבואר בסי׳ ת״ס ס״ז, אבל בתערובת קמח לא אסרינן לה. וכן ראיתי להחת״ס ז״ל סי׳ קכ״א שנשאל בזה והתיר לעשות מצה מקמח חיטי תוגרמא, וז״ל: ולכן אם נתיר לעשות מצות מחיטי תוגרמא יעשה על כל פנים ככל הלכות מצה וחוקת הפסח ללוש במים שלנו ומים קרים ובלי מלח ובמקום הראוי לאפיית מצה ממש ובכל אופן תיקוניהם. ובס׳ חיי אדם כלל קכ״ג כתב להדיא אבל מותר לטחון ולאפותה כעין מצה ולאכלה.

אלא שמתוך דברי החת׳׳ס ז״ל משמע דלא התיר אלא לעשות מהן מצה בפני עצמה, אבל לערב קמח זה עם קמח חטה אסור, דכתב שם וז״ל: אך צריך למודעי כי אם יתערב בהם מעט קמח או עיסה של חטה ח״ו יבוא לידי חימוץ גמור דנהי דיהיה משומר בשעת לישה בכל אופן המועיל, מכל מקום בשעת אפייתן בתנור יש לחוש שמין הקטניות מפסיק בה מעט עיסה לבין חום התנור ולא ישלוט בו החום כראוי ויבוא לידי חימוץ ח״ו ויש לדון בזה על פי מה שכתב המג״א סי׳ ת״ס ס״ק ד׳ וכו', על כל פנים יהיו נזהרים בשעת טחינתם שיהיו הרחיים מנוקים מקמח שנטחן בו לצורך פסח, וטוב שיטחנו קודם החיטים וגם בשעת לישה ואפיה שיהיו הכלים והשלחן נקי מכל לכלוכי עיסה של מצה וכו׳. עכ״ל החת״ס.

ולע״ד במחכ״ת אמינא דזו היא חומרא יתירה שאין לה יסוד. דהנה המעיין בדברי המג״א (סי׳ ת״ס) יראה דטעמא דידיה הוא משום דהקטניות כשהיא שלמה מעכבת האפיה בסביבותיה, וכן מוכח להדיא בדברי המג״א דמדמי לה לגחלים ואבנים קטנות שבאים לפעמים בתוך המצה, אבל בקמח ליכא למ״ד לאסור, וראיה גדולה להתיר מהא דפסק מרן (סי׳ תנ״ג סעיף ב׳): העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו בפסח, וע״כ לא נחלקו הפוסקים אלא דוקא בדין כזית בכדי אכילת פרס וכמבואר שם, אבל בעיקר דין אפיה ליכא למ״ד דקמח הקטניות מעכבים אפייתו ומביאים לידי חימוץ, וזו ראיה גדולה שאין עליה תשובה לע״ד. ואיך שיהיה הדבר הלמד מדברי הפוסקים ז״ל דלא אסרו הראשונים אלא במיני זרעונים שיש בהם ליחה ושהליחה שלהם היא המעכבת האפיה או דומיא דביצה שגוף הביצה מגינה ומעכבת האפיה תחתיה. ומזה דן הט״ז לאסור אפילו בקטניות מטעם זה דמעכבת האפיה והיינו ודאי בגרעינים שלמים, וגם בזה המג״א והחק יעקב מתירים בדיעבד, אבל בחטה של קטניות המעורבת עם חטה של מיני דגן לא מצאנו למ״ד לאסור מפני שמעכב האפיה, דכיון דנטחנה ונעשית קמח הלא יבשה כל הליחה והאור השולט בו שורפו ומבשלו כולו כאחד, ואם היינו באים לחוש אפילו בכה״ג לעיכוב האפיה כך היה לנו לאסור אפילו תערובת חמשת מיני דגן זה בזה, או תערובת מורסין, והסובין עם החטה עצמה, אלא כיון דנעשה הכל עיסה אחת והאור שולט בכולה בשוה ומבשלו לא חיישינן בה תו לאיסור האפיה וזה פשוט וברור לע״ד, ויוצא מזה לדינא דמותר לעשות מצה מתערובת הקמח הנ״ל בשפי.

שוב ראיתי למרן השד״ח במערכת חמו״מ סי׳ ו׳ סעיף ג׳ בד״ה ובשו״ת בנין ציון שדחה דברי החת״ס אלה מטעמא דכתיבנא, אלא דהואיל ויצא מפומא דגברא רבה החת״ס לא מלאו לבו להתיר לכתחלה, מיהו בנד״ד דהדבר מוכרח לכך משום שאין החטה מצויה, ואם באנו לאסור איכא למיחש שמא יכשלו באכילת חמץ גמור, כי אי אפשר יהיה להשיג די חטה הדרושה להכנת מצות לפני הפסח, באופן כזה חשיב כדיעבד ומצינן להתיר על ידי שמירה מעולה ודקדוק מרובה ככל הלכות מצה וחוקת הפסח בריקוד לישה ואפיה, ואין כאן ספק איסור.

ואולם אעפ״י שבררנו שאין שום חשש איסור במצות אלו אכתי איכא למיחש שמא על ידי כך יתבטלו מקיום מ״ע של אכילת מצות, דלאו כולי עלמא ידעי דינא שאין יוצאים במצה זאת ידי חובת מצות עשה דאכילת מצה ויבואו לסמוך על מצה זו גם בלילה הראשון, ונמצא מבטלים מצות עשה דאכילת מצות.

ולכאורה היה נראה דלא חיישינן להכי, דמסתברא דלא עבדינן תקנתא וגדר אלא דוקא כי היכי שלא יבוא להכשל באיסור כרת ולאו, אבל לחשש ביטול מ״ע שהוא בשוא״ת לא עבדינן תקנתא. וראיה לזה אמינא מדפסקינן בסי׳ תס״ב סעיף א׳ דמותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות, ועי׳ בבאה״ט ס״ק ב׳ דאפילו להמחמירין יותר שלא לאכול מהם אלא ביו״ט האחרון, נראה שהוא ממידת חסידות וזהירות. ומ״ש רמ״א בסעיף ד׳ ובמדינות אלה אין נוהגין ללוש במי פירות, לאו היינו מטעמא דגזירה אלא משום דחיישינן לסברת האומרים מי פירות מחמיצין, וכן מה שכתב החק יעקב בסימן קס״ח דנוהגין לאסור גם בקטוף בלילות הראשונות משום גזירה דמצה עשירה, היינו במצה הנעשית לשם מצוה, ובזה הוא דחיישינן, אבל במצה הנעשית לכתחילה לז׳ ימים של החג לא חיישינן לכך. וראיה לזה מדפסק מרן ז״ל בסי׳ תר״ט סעיף ה׳: כל אלו שאמרנו שהם פסולים ביו״ט ראשון בלבד, אבל בשאר ימים הכל כשר. הרי דלא חיישינן שמא יבואו להתיר גם ביום הראשון. משמע דאפילו שלא בשעת הדחק נמי הוי דינא הכי, שהרי כתב בסעיף ו׳ בשעה שאין נמצא כשר כל הפסולים נוטלין ואין מברכין, ומזה היה אפשר ללמוד דבשעה״ד יוצאים נמי במצה זו ואין מברכין עליה, אלא דכיון דהוי אינו מינו חיישינן דאתי למטעי וכמ״ש המג״א שם ס״ק כ״ד, והיינו בבאים להתירו ביו״ט הראשון עצמו לאכילת כזית של מצוה, אבל לשאר הימים שפיר מתירינן, וליכא למיחש שמא יבואו להתיר גם ללילה הראשון לצאת ידי חובה. ומכש״כ לפי מה שנהוג בינינו היום דאפילו במצת חטה מהדרין לעשות מצת מצוה מחטה שמורה משעת קצירה. אלא דלפי המצב דהאידנא שהחטה לא תהיה מצויה חיישינן שמא לא ימצא חטה לעשות מצת מצוה אלא ביוקר גדול, ושרוב הציבור שהם כיום עניים לא ישיגו מצה זאת, ולכן כדי שבני ישראל לא ימנעו מלקיים מצות עשה עלינו למיהדר בתקנתא שתהיה מצה זאת כשרה גם לצאת בה ידי חובת אכילת מצה.

והנה לפי מאי דפסק מרן בסימן תנ״ג סעיף ב׳ העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו בפסח, הכי נמי ביש בה טעם דגן הוי סגי לן, ואפילו אם באנו לחוש לסברת הראב״ד בכזית בכדי אכילת פרס סגי, אלא דראיתי במגן האלף סי׳ זה סק״א דמסיק דלדידן דקיי״ל מין במינו בטל ודאי בעינן שיהיה רוב בחטין נגד שאר מינים, ולכן אני אומר שאפשר יהיה להתיר בתערובת של ארבעים למאה מהדורא בתוך ששים של החטה שבאופן כזה דאיכא רוב גמור ליכא למ״ד שאינו יוצא בהם ידי חובת מצה.

ומרן השד״ח אייתי תנא דמסייע לן, הוא ניהו הרב בית שלמה דהתיר בשופי דבר זה אפילו לכתחלה, עיי״ש במערכת חמו״מ סימן ו׳ סעיף ג', באופן דמכל האמור יוצא דרשאים אנו להתיר תערובת זו של ארבעים למאה לכל היותר, מפני שהשעה צריכה לכך, ואולי שבמצב דחוק שכזה, גם כל רבותינו שחששו לאיסורא מסכימים הם להיתר, בתנאי שתהיה הטחינה הלישה והאפיה נעשות ככל משפטי המצה.

סעיף ב. אכילת קטניות בדרך בישול בשעה״ד.

על שאלתכם בדבר העדשים:

הנה בשנת תרע״ה נשאלתי בזאת, ואעפ״י שראיתי דעת המתירים בכל זה לא מלאני לבי להתיר, משום שהחטה היתה מצויה, וגם הכסף היה מצוי ביד כל אדם והיו גם ירקות הרבה בזול, ולזאת לא מצאתי כח בעצמי להתיר, וכן נועדתי אז מרבני ירושת״ו שגם הם לא התירו את הקטניות, ואולם השתא שהמצב נשתנה הרבה וזקוקים כל הציבור לאכילת קטניות, בזה הנני מצטרף להתיר ושפיר סמכינן אכולהו רבנן קדמאי אשר התירו בשעה״ד, וליותר טוב מתנה אני שבירורם של הקטניות האלה תעשה על ידי הציבור בהשגחה מעולה (ודוקא על תנאי זה אני מצטרף להתיר) תו ליכא למיחש כולי האי לתערובת, ואיכא למימר דבתנאי זה לא אסרו הראשונים ולא קבלו עליהם אבותינו לאסור אלא לקנותם סתם, שבל״ס וקרוב לודאי נמצא ביניהם תערובת חטה ובשרייתם יבואו לידי חימוץ וכיון דהוי מילתא דשכיחא חיישינן לה ולא סמכינן אכל אחד ואחד שיבררם כראוי, במשא״כ עתה ששלוחי הצבור ישתדלו בבירורם בנפה וכברה, תו ליכא למיחש לתערובות, ולא לאחלופי, שבירור הקטניות מחשש תערובת דגן על ידי שלוחי בית דין קלא אית להו, והרי הם כמכריזים ומודיעים ההבדל שבין מין דגן ומין קטניות.

איברא דחזינא למקצת מרבוותא דמצריכים לחלוט הקטניות ברותחין לפני הבישול, ואעפ״י שלע״ד אינני רואה בזה תקנה, דאי לטעמא דאיחלופי אכתי החששא במקומה עומדת, ואדרבא על ידי חליטה יבואו לטעות טפי דיסברו דהחליטה היא המתרת ויבואו לעשות כך אף בדגן, ואפילו לטעם ספק תערובות אכתי לא הועלנו כלום דהא למאי דחיישינן שנמצא בו תערובות לא מהניא החליטה, לדידן דלא בקיאינן בחליטה, ואם באנו לומר דמהניא חליטה משום שינוי, כדי שנאמר שבכגו״ז לא אסרו, הא נמי ליתא: דהא בהדיא נמי אסר במרדכי בפ׳ כל שעה סי׳ תקפ״ח, אפילו אם יתנו אותם המים רותחים, משום גזירה דלמא אתי ליתנו במים קרים, באופן דלענ״ד אין החליטה מהניא להוציאנו מידי ספק אסור, ולא תימא דעכ״פ ניחוש לדברי הפוסקים דמצריכים חליטה שהתנו תנאי זה בהתירא כדי לצאת ידי כל הדיעות, זה אינו: דמסופקני מאד אם כל אחד מהציבור יזהר בכך, וכיון שהתרת לו אכילתם ימשיך את מנהגו שבכל יום לשוטפם בצוננים ונמצאת מכשילם בעבירה דלא תסור מדבריהם, ועוד שאם אנו מתירין בתנאי זה יבואו לסמוך עליו גם בקטניות שקונין מהשוק ושלא הובררו תחת השגחת בית דין, ולכן מוטב שנעמיד ההיתר על תנאי הראשון של ברור הקטניות הנמכרות לפסח תחת השגחת שלוחי בית דין, ושלא יקנה שום אדם קטניות מהשוק אלא מאלה שיש בידם תעודת הכשר בית דין, ותו אין כל חשש תערובות, ולא סייג דילמא אתי לאחלופי, וכדאמרן, והנלע״ד כתבתי.