סימן טז
(לאה"ע סי' ה')
בדין פצוע דכה
ב"ה ג' ניסן תר"ץ
למעלת כבוד ידידי הרה"ג
כמוהר"ר יוסף דוב הכהן שליט"א
רב בחדרה
ידידי הרה"ג, מענותנותיה דמר בקשני לחוות דעתי במעשה שבא לפניו בבחור אחד שנפצע על ידי כדור בביצה הימנית ונרפא אבל הכדור נשאר בתוכה ואחרי בדיקת הרופא בבחינה מיקרוסקופית התברר שהוא ראוי להוליד וע"ז נשאל כת"ר אם מותר לו לאיש זה לבא בקהל, ופלפל בחכמה כיד ה' הטובה עליו בסברא ישרה ועמוקה ובקיאות רחבה ומקיפה והעלה להלכה להתירו לבא בקהל, ולעשות רצונו הנני נטפל להשיב כהלכה לפי קצר השגתי.
ראשית דבר נובין ונדון בטעם אסור: לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' אם הוא משום שהקפידה התורה לאסור לבוא בקהל ישראל כל מי שאינו ראוי להוליד, או שהוא מדין עונש, שהענישה התורה לכל אדם מישראל שעושה בגופו פעולות כאלה הפוסלות אותו מהיותו מוליד. נראה שדבר זה תלוי במחלוקת התנאים בירושלמי. שהרי גרסינן: אית תניי תני בידי אדם פסול ובידי שמים כשר ואית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול, ומסיק בירושלמי הרי שעלת חטטין מי מחרך מי מסיית והרי הוא בידי אדם כמו בידי שמים (יבמות פ"ח ה"ט).
ונלע"ד לומר בטעם מחלוקתם, דחד תנא סובר בטעם אסור לא יבוא משום שאינו מוליד. והילכך גם בנעשה פצו"ד בידי אדם וכ"ש על ידי שמים אסור לבוא בקהל; אבל התנא השני סובר: שהוא מטעם ענש שהענישה אותו התורה על מעשיו ולדידיה כל שנעשה ביד"ש או אפילו בידי אדם מסבת חולי, הואיל ולא היתה כונתו לעקר את עצמו מפריה ורביה אלא שהיה אנוס להתרפאות לא נאסר לבוא בקהל, אבל בתלמודין (יבמות ע"ה) נאמרה הלכה זו בלי שום חולק פצוע דכא בידי שמים כשר ורבא יליף מגופיה דקרא דכתיב פצוע שהוא מפרש פצוע בהוראת פעול והיינו על ידי אדם או מהיקש דלא יבוא ממזר שעיקר יצירתו הוא על ידי אדם.
והרמב"ם ז"ל פסק דין זה וכתב: כל פסול שאמרנו בענין זה כשלא היו בידי שמים, כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו; אבל אם נולד כרות שפכה או שנולד בלי ביצים, או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו דברים אלו, או שנולד בהם שחין והמסה אתם או כרתם הרי זה כשר לבוא בקהל שכל אלו הם בידי שמים (ה' אסורי ביאה ט"ז ט').
ומשמעותם הברור של דברי הרמב"ם בנעשה הפצו"ד או כר"ש על ידי אדם, אם סבתם ההכרחית נובעת על ידי שמים כגון מחלה אינו נאסר לבוא בקהל ואעפ"י שאינו ראוי להוליד, וכן פירש ביש"ש בדעת הרמב"ם. ובתשו' חת"ס (אה"ע ס' י"ז) כתב ויותר נראה לפרש דברי הרמב"ם שהחולי המסה וכרת הביצים. ולע"ד נראה עיקר כמ"ש ביש"ש שדברי הירושלמי שממנו למד הרמב"ם את דינו זה מוכיחים כן, ומדברי הרמב"ם גופיה נלמד כן שאם תאמר בפרוש דבריו שהמסה או כרת אותם החולי היינו שחלה בגופו ובטלו ממנו דברים אלו, מהו ההבדל בין בטלו או שנכרתו ומכאן אתה למד שאסור לא יבא פצוע דכא הוא ענש. שהענישה תורה לכל משחית אבר ההולדה בכונה שלא להוליד וכן ראיתי בספר החנוך (מצוה תקנ"ט) שכתב: משורשי המצוה להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרי הנשים, ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות את שלחן המלך ולהרויח ממון,ואנחנו עם הקדש בדעתנו שכל הסריס בידי אדם יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל, ומלשבת בית או דרך אישות, נרחיק הענין ונמאס אותו; ועם טענה זו נמצא טעם בחלוק האסור בין הנפסד בידי שמים, והחת"ס (שם) השיג ע"ד החנוך וכתב: דאיך ימנעו מזה על ידי אסור לבוא בקהל ה'? הלא הסריס בהסתרסו הוא מסכים למנוע ממנו קרבת אשה ובנין בית ישראל? ונדחק לתרץ שאף אחר הסרוס לא הוסרה תאותו מכל וכל, ולע"ד דברי החנוך נכונים בטעמם שכיון שהרחיקה אותו התורה מלבוא בקהל נעשה ענין הסרוס נבזה ומתועב, ואין אדם מסכים להבזות את עצמו בעיני הקהל כולו בגלל ריוח שלחן מלכים.
ולע"ד נראה לומר טעם אחר מעין טעמו של החנוך שכוונת התורה באסור זה היא למנוע בישראל נשואים שהם נעשים אך ורק לשם זנות וכמעשה ער ואונן ולכן בסריס על ידי אדם שמעשיו מוכיחים שרצונו הוא לישא אשה רק לשם זנות אסרתו תורה לבוא בקהל, כדי שלא יהנו מעשיו. ברם טעם זה אי אפשר לאומרו לדעת הרא"ש שחולק על הרמב"ם בזה וסובר שפצוע דכא וכ"ש שנגרם על ידי חולי דינו כנעשה בידי אדם, והוכיח זה מדברי הירושלמי הנ"ל ומדברי רש"י בסוגין שפירש: בידי שמים על ידי רעמים.
וצריכים אנו לומר בדעת הרא"ש שהוא סובר שטעם אסור פצו"ד וכרו"ש הוא משום שאינו ראוי להוליד, אלא שבנעשה בידי שמים מותר לבוא בקהל, הואיל ויש לו רפואה, וכמ"ש במתניתין סריס חמה חולץ וחולצים לאשתו מפני שאין לו רפואה (יבמות ע"ט).
ודומה לזה מצאנו בהלכות טרפות חרותה בידי שמים כשרה ובידי אדם טריפה, ופירש"י בד"ה בידי אדם שהבעיתה אדם לא הדרה בריא, (חולין נ"ה).
אולם עיקר דינו של הרא"ש נסתר מהירושלמי (שם) שאמרו: הוון בעיי מימר מאן דאמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר, רבי ישמעאל בנו של ריב"ב, מאן דאמר בין בידי שמים פסול כרבנן אמר ר' אחא בר פפי קומי ר' זעירא כולה דרבנן היא ע"כ.
ובאור דבריהם לע"ד הוא זה: דהנה נחלקו ריב"ב ורבנן באין לו אלא ביצה אחת, דריב"ב סובר שהרי הוא כסריס חמה ואע"ג שאינו מוליד כשר לבוא בקהל, ורבנן פוסלים אותו והיה סלקא דעתין לומר שמחלוקתם הוא בנטלה בידי שמים, דריב"ב סבר כיון שאפשר לו להתרפאות כשר לבוא בקהל, והוא הדין אפילו בנטלו שתיהם בידי שמים אלא שעובדא ששמע בכרם ביבנה היתה באין לו אלא ביצה אחת, וכ"כ בשיטת הרמב"ן ליבמות בסוגין אבל ר' ישמעאל בידי שמים איירי, תדע שמדמה ליה לסריס חמה והוא הדין אפילו פצוע בידי שמים כשר, והא דנקט אין לו אלא ביצה אחת הה"ד לשאין לו כלל, אפילו פצוע דכה מיצירתו בגיד ובחוטי ביצים אלא דשכיח נקט ע"כ, ורבנן סברי השתא מיהא אינו ראוי להוליד והילכך אסור לבוא בקהל, והוא הדין והוא הטעם לנעשה בידי שמים.
ומסיק הירושלמי שלא נחלקו ריב"ב ורבנן בנטלה בידי שמים או אפילו על ידי אדם מסבת חולי, וכדמסיים: הרי שעלת חטטין מי מחרך בה או מסיית, ומחלוקתם היא בנטלה ביצה אחת על ידי אדם שלא מחמת חולי וטעם פלוגתיהו הוא בנטלה ביצה אחת, דרובם אינם מולידים אלא שיש מעוטא שמולידים, וכמ"ש התוס' (יבמות שם ד"ה שאין) הא חזינן כמה בני אדם שכורתים מהם ביצה אחת ומולידים ע"כ, וריב"ב סבר להכשירו לבוא בקהל הואיל ואין זה ברור שאינם מולידים, לא הענישה התורה; ורבנן סברי שגם בזה נאסר הואיל ורובם אינם מולידים. ועושה פעולה זאת בגופו עקר ממנו כח ההולדה עפ"י רוב בני אדם וחל עליו ענש של לא יבוא פצו"ד וכרו"ש בקהל ה', ועיין בהרא"ש (שם) ובקרבן נתנאל (שם סק"א) ובזה מתורצת תמיהתו של החת"ס (אה"ע סי' י"ז ד"ה והנה). גם מדברי התוס' מוכח שניקבה או ניטלה ביד"ש מותר לבוא בקהל אפילו לרבנן, ומחלוקתם היא בניטלה בידי אדם. ועל כל פנים מדברי הירושלמי והתוס' למדנו שבניטלה ביצה אחת על ידי שמים מותר לבוא בקהל והרי ניטלה אין לה רפואה, ואפילו הכי מותר. ובלא זה נמי מדברי הרא"ש בתשובותיו מוכח שהוא סובר כדעת הרמב"ם, שכתב: אע"ג דאינו מוליד ראוי לבוא בקהל והא דאמרינן בפ' הערל ההוא עובדא דאסתתם גובתא דש"ז וכו' ומסיק דפסול? איכא לפרש דאסתתם בידי אדם על ידי מכה. (כללי הרא"ש כלל ל"ג סי' ד').
ודקדוק לשונו "דאסתתם בידי אדם על ידי מכה" מוכח שבא למעוטי אסתתם על ידי אדם מחמת חולי שהוא מותר לבוא בקהל וכדעת הרמב"ם.
ולפי זה מוכרחים אנו לומר דמה שכתב הרא"ש בפסקיו: פירש"י על ידי רעמים וכו' וכן משמע בירושלמי וכו' לא אמרו לפסק הלכה אלא לסיועיה לדעת רש"י קאמר וליה לא ס"ל, ובעיקר דברי הרא"ש הב"ח (אה"ע סי' ה') ותפארת שמואל הוכיחו מדברי רש"י שסובר כדעת הרמב"ם, והרש"ל הוכיח גם מדברי הירושלמי סיעתא לדעת הרמב"ם והרע"ב והתיו"ט בפיה"מ והב"ש וח"מ (אה"ע סי' ה' ס"י) ומרן החיד"א (בברכי יוסף אה"ע שם ס"ק ח') כולם סוברים כדעת הרמב"ם, וכותיה נקיטינן להלכה ולמעשה.
ואחרי שהוכחנו בדעת כל הפוסקים שסוברים כהרמב"ם שפצו"ד ע"י חולי מותר לבוא בקהל, מתברר שטעם אסור זה הוא מדין ענש שהענישה התורה לכל מי שעושה או גורם למנוע ממנו כח ההולדה.
ודבר זה מפורש יותר בדברי הסמ"ג (לאוין קי"ט) שכתב: כל פסול בענין זה, כשלא היה ביד"ש אלא ביד"א על ידי פשיעתו, כגון שכרתו או הכהו קוץ, אבל אם נולד כך או על ידי חולי אירע לו, כשר לבוא בקהל עכ"ל. ודקדוק דבריו "בידי אדם על ידי פשיעתו" מוכח כמו שכתבנו שהתורה הענישה את העושה בידים או שגורם בפשיעתו למנוע ממנו כח ההולדה.
אחרי שבררנו יסודה ונמוקה של הלכה זו נשוב לעיין בנ"ד שנפצע ע"י כדור רובה ציד שפגע בו, הסברא נותנת לומר שדינו כדין חולי שנעשה בידי שמים שהרי לא נעשה פצו"ד לא במעשיו ולא בפשיעתו וזה דומה לנעשה פצו"ד על ידי רעמים. ואין זה דומה לנעשה על ידי קוץ או כלב שהיה יכול להזהר ופשיעתו גרמה לו לשבת ע"ג קוץ או להיות נשוך כלב.
ברם אעפ"י שאני אומר כן, אין אני סומך על סברתי, הואיל ורבים חולקים על הרמב"ם בעיקר דין חולי, ורבים מפרשים דברי הרמב"ם במובן שהחולי המס וכרת הביצים. אבל כל שהוא נעשה על ידי אדם, אעפ"י שהוא מסבת חולי אסור לבוא בקהל, והבו דלא להוסיף עלה להתיר גם בנפצע על ידי אדם.
ומעתה נשוב לעיין בדברי ידידי הרה"ג הפוסק יצ"ו. וחזיתיה למר שצדד להתיר, משום שהנקב אינו מפולש. ולרמ"א אין נקב בביצה אוסר אלא אם הוא מפולש ולע"ד אין אני מוצא בזה צד היתר משום שבנ"ד שנכנס הכדור לתוך הביצה ונשאר בו, אין זה בגדר נקב אלא בגדר חסר שהרי ברור הוא שהכדור בשעת חדירתו הוא שורף ומחסר, ומה שנשאר הכדור בלוע בתוך הבשר מוכיח שחסר מגוף הביצה כשיעור אורכו והיקפו של הכדור, ובחסר, אפילו במקצת אסור לבא בקהל.
תו חזיתיה למר שצדד להתיר בנדון דידן מחמת שנתרפא קי"ל ניקב ונסתם כשר, ולע"ד נראה שיש לפקפק מאד בהיתר זה משום דיש ולומר שלא התירו בנקב ונסתם, אלא בכרות שפכה הואיל ואיסורו הוא משום שאינו שופך באופן הראוי להוליד, וכן דקדקו בגמ' לומר: ניקב פסול מפני שהוא שותת ופרש"י וקי"ל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מוליד. ולכן כל שנסתם והדר יורה כחץ אינו נקרא כרות שפכה. ולא חיישינן שמא ישוב להקרע ככל קרום שעלה מחמת מכה, שאינו סותם משום שעתיד להתפרק הואיל ואין בו לחות מרובה ולא תנועה חזקה ותמידית כהריאה, יש לומר אדרבה הקרום הולך ומתחזק, וזהו לענין כרות שפכה אבל בפצוע דכה שהיא לקותה בגוף אברי הלידה הסברא נותנת לומר שאין סתימת הנקב מועילה להשיבו להכשרו. וכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם ומרן ז"ל שהזכיר דין נקב ונסתם רק בגיד, ולא בדין נקבו הביצים, והואיל ונקב בביצה נאסר מדין פצוע דכה, גם נקב שאין בו חסרון הוא בכלל זה שהוית הנקב עושה אותו פצוע דכה שאי אפשר לנקב מבלי שיהיה דכות בבשר הביצה.
אולם אחרי העיון נראה שגם בנקב בבצים מהניא סתימא להכשירו, שפסול נקב בביצים הוא משום כרות שפכה שהנקב בביצה גורם לעשותו כרות שפכה. וראיה לדבר ממ"ש בגמ' וניקב אינו מוליד? והא ההוא גברא דסליק לדיקלא וחרזיה סילוא בביצים ונפיק מיניה כחוט דמוגלא ואוליד? ופרש"י ונפיק מיניה שכבת זרע, ודקדוק הגמ' שאמרה ונפק מיניה כחוט דמוגלא מוכח שפסול הנקב בביצים הוא מטעם זה שהזרע יוצא דרך הנקב שיצא בו חוט המוגלא ונעשה כרות שפכה.
וכן נראה ללמוד מדברי הירושלמי (פ' הערל שם) תני אין בין פצוע דכה לבין כרות שפכה אלא הלכות רופאים שפצוע דכא חוזר, כיצד הוא עושה מביא נמולין ומנשכין וקוצץ ע"כ. ובקרבן העדה שם פירש כיצד הוא עושה לרפאות פצוע דכה, ואין זה מחוור לע"ד, שבפצו"ד אין אנו צריכים לעשות כלום אלא ממילא הוא מתרפא, ובתלמודין נאמרה תקנה זו דמביא נמולין בלשון ביתינא שומשנא גמלא וכו' לניקב הגיד.
והנראה לע"ד בפירוש הירושלמי הוא: שפצוע דכה וכרות שפכה שניהם ענין אחד הוא משום שאינו מוליד ואין ביניהם, אלא הלכות רופאים, שכל לקותא בדכה דהיינו שנכרתו ביציו עלולה להתרפאות על ידי סמים או ממילא, אבל לקותא שבגיד אין לה רפואה לשוב לבריאותה הטבעי אלא על ידי פעולה מלאכותית. וכיצד הוא עושה לרפאות מביא נמלה הנושכת ופסקינן לה לרישא ובזה סותמים הנקב. וזהו שאמרו ניקב ונסתם כשר. ובזה מובן היטב שאלת רב אידי בר בין היכי עבדינן, כלומר היכי משכח לה רפואה לסתום נקב הגיד, ומבאר ליה אביי מייתינן שומשנא גמלא וכו' מתאים למ"ש בירושלמי מביא נמולין ומנשכין וקוצץ. ומזה למדנו שאפילו אם נסתם הנקב על ידי דבר אחר חוזר להכשירו. ומה שאסרה תורה פצו"ד וכרו"ש הוא בעומד בלקויו אבל כל שנתרפא חוזר להכשרו וכמ"ש בגמ' (שם) וזהו פסול החוזר להכשרו, למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה כלומר בטריפות, כיון שנטרפה באופן שאין כמוה חיה אינה חוזרת להכשרה אפילו על ידי קרום שמחמת מכה, אבל פסול פצו"ד וכרו"ש אינו לקותא בגוף אלא מניעת זרם הזרע להיותו ראוי להוליד, וכל שהתרפא באופן שישוב להכשירו מותר לפי שלא נאסר אלא בזמן היותו פצו"ד וכרו"ש ועין בנוב"י (מהדו"ק סי' ס"ו) שפירש דברי הירושלמי במובן אחר והנלע"ד כתבתי.
ולפ"ז צ"ל שמ"ש הרמב"ם ומרן נקב ונסתם בגיד, הוא הדין גם לפצו"ד שכולם דין אחד להם שחוזרים להכשרם.
אולם עדיין יש מקום לאסור בנ"ד שיש גם חסרון שהכדור עומד במקומו וחסר איפוא מגוף הביצה כל מקומו של הכדור וחסרון זה, לא נרפא עוד והרי הוא באסורו. ואחרי ההתבוננות נראה שהואיל ונסתם הנקב מבחוץ ונשאר רק חסרון בפנים אין זה חסרון האוסר, וכמו שאמרו בדין מחט שנמצאת בריאה דלכ"ע חסרון מבפנים לאו שמיה חסרון (חולין מ"ח) וכן אמרו ריאה שנשפכה כקיתון כשרה משום דחסרון מבפנים לאו שמיה חסרון ודין זה פסקו מרן ורמ"א להלכה (יור"ד סי' ל"ו סעיף ז' סעי' ח' בהג"ה וסעיף ט"ז). הא למדת שאפילו במחט של ברזל שדרכו להעלות חלודה ולאכול יותר, הואיל והוא בפנים בשר הריאה אינו נקרא חסרון לאסור, והוא הדין לחסרון בביצים אינו אוסר אלא חסרון מבחוץ, אבל חסרון מבפנים לאו שמיה, חסרון וכמ"ש הנמוק"י בשם הריטב"א ללמוד דין נקב בבצים מדין נקבה הריאה. שכל מקום שפסול הנקב הוא בנקב מפולש אף אנו נאמר לענין חסרון, שאינו אוסר אלא בחסרון שמבחוץ, וא"כ בנדון דידן שהנקב נסתם ונרפא מה שנשאר הכדור בפנים אינו אוסר משום דחסרון מבפנים לאו שמיה חסרון. ועל כל פנים מדברי הב"ש (שם סק"ג) מוכח דס"ל דפצו"ד וכרו"ש שוים בדינם שאם ידוע שנתרפא כשר לבוא בקהל.
ועדיין נשאר לנו לברר אם עדות הרופא בבחינתו המיקרוסקופית שבחור זה דנד"ד חזר לבריאותו והוא מוליד, כדאית לסמוך עליה ולומר בידוע שנתרפא. והנה במס' נדה (כ"ב) גרסינן: מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קלפות אדומות וכו' וחכמים שאלו לרופאים ואמרו להם שאשה זו מכה יש לה וכו' תטיל למים אם נמוחו טמאה, ועוד גרסינן (שם ס"ו) ההיא דאתאי לקמיה דרבי וכו' אזל בעתה ונפל ממנה חררת דם אמר רבי נתרפאה זו.
הא למדת שבדיקה מדעית של רופא מומחה סומכים עליה לאסור או להתיר אפילו באסור נדה שהוא בכרת.
ומרן הב"י (יור"ד סי' קפ"ז) הביא מ"ש בתשובות מימוניות בשם ריצב"א בדין רואה דם מחמת תשמיש שאם אמר לו הרופא שנתרפאת משמש על סמך דבורו, אם הרופא ישראל איברא שהטור (שם) כתב והאידנא אין מתירים אותה לאחר שראתה דם, אבל מרן הב"י מסיק משם הגמ' שאין מוציאים אותה מבעלה אחר בדיקה ורפואה זו עד שתבעל ותחזור לקלקולה וכן פסק להלכה (בשו"ע יור"ד שם סעיף ח' וסעי' ט') ועי' במ"ש לעיל סי' י' י"א י"ב י"ג.
וא"כ בנדון דידן הדבר ברור שאין פצו"ד וכרו"ש נאסרים אלא כשאינם מולידים, וכן מוכח מסוגין דיבמות (שם) דהקשה וניקב אינו מוליד והא ההוא גברא וכו' הא שלח שמואל צא וחזור על בניו. והתוס' כתבו משם ר"ת להוכיח בניטלה ביצה אחת שאפילו בידי אדם כשר דהא חזינן כמה בני אדם שמולידים. ולפי מ"ש לעיל דכל אסור לא יבוא פצו"ד הוא מדין עונש, מסתברא שכשנתרפא ושב לבריאותו בכח ההולדה, פקע ממנו אסור זה שמעיקרא לא נאסר אלא בהיותו בלתי ראוי להוליד. וכיון שנסתם הנקב ויש עדות רופא שהוא מוליד בצרוף הפוסקים שנטלה ביצה אחת אפילו הימנית כשר לבא בקהל, שאעפ"י שאנו חוששים להחמיר כפסק הרמב"ם ומרן ודעימיהו, על כל פנים כיון שיש מתירים פקע אסור דאוריתא ואינו אלא ספק אסור ומכל שכן בנסתם הנקב שאפשר שכו"ע מודים להתיר ובכגו"ז סמכינן אעדות רופא מומחה שהוא מוליד.
לעומת זאת אם נחמיר עליו לאוסרו לבא בקהל ולהכריחו על ידי זה לגרש את אשתו נכנס בספק גט מעושה וכמ"ש מהריב"ל ז"ל בכגו"ז (בתשו' ח"ג סי' צ"ב) מכל הנמוקים הנ"ל נלע"ד למסקנא דדינא שהבחור דנ"ד מותר להשאר נשוי עם אשתו הנ"ל.