סימן טז

(לאור"ח סימן ק"מ).

בימים שמוציאין שני ספרי תורה אם אפשר להפסיק בין קריאתם במזמורי תהלים

 

(י"ב סיון תש"ג).

לכבוד החכם הנכבד כמוהר"ר יהודה בן מרי יששכר יצ"ו מושבת שערים, שלום וברכה.

 

נדרשתי לאשר בקשני להודיעו חות דעתי בנדון קריאת התורה בימים שמוציאין בהם שני ספרי תורה אם להפסיק בין קריאתם במזמור תהלים, "השמים מספרים כבוד אל" או שאסור להפסיק  ביניהם, והנני להשיב כהלכה לפי קוצר השגתי.

 

מצות קריאה בתורה בשבתות ומועדים בפרשת היום ומוספי היום או בד' פרשיות שבחדש אדר הסמוך לניסן הן שתי מצות נפרדות שהן סמוכות זו לזו, אבל אינן מצוה אחת כתפילין של יד ושל  ראש שאסור להפסיק ביניהם אפי' לענות קדיש או קדושה, (או"ח ס' כ"ה סעיף י'), ולכן נהגו ישראל קדושים להפסיק בין קריאת פרשת היום ופרשת המוספים או ד' פרשיות באמירת קדיש וגם  בברכת מי שברך לעולה.

 

יוצא מכלל זה קריאת התורה ביום שמיני עצרת שנוהגים לקרוא בתורה וזאת הברכה, ופרשת בראשית, שיש מקומות שנהגו לקרות את שתי הפרשיות על ידי עולה אחד שמברך ברכת התורה  הראשונה לפני קריאת וזאת הברכה, והברכה השניה אחרי פרשת בראשית.

 

אולם ברוב קהלות ישראל נהגו לקרותן על ידי שני אנשים, חמשה או ד' עולים בפרשת וזאת הברכה ואחריהם עולה איש אחד וקורא פרשת וזאת הברכה כולה ומברך לפניה ולאחריה והוא נקרא  חתן מסיים, ואחריו עולה איש אחר וקורא מפרשת בראשית. עד אשר ברא אלקים לעשות, ומברך לפניה ולאחריה, ואין מפסיקים בין שני עולים כלל, וזה לא מפני אסור הפסקה בין שני הספרים,  אלא כדי לקשר את התורה כולה שסופה נעוץ בתחלתה, או כמ"ש הרב אבודרהם ז"ל: והטעם שמתחילין מיד בראשית כדי שלא יהיה פתחון פה לשטן לקטרג ולומר כבר סיימו ישראל את התורה  ואינם רוצים לקרות עוד, (ועיין בספר שמו משה להרה"ג משה פארדן ז"ל או"ח סי' י"ג).

 

וכן נהגו ישראל גם בכל סיום מסכתא או אפילו סיום פירקא, להתחיל אחר הסיום מסכתא או פרק שאחריו ואסמכוהו אקרא: דאל תעמוד על הפרק.

 

ולי נראה לומר עוד טעם למנהג זה על פי דברי נעים זמירות ישראל; לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. (תהלים קי"ט), פירושו כל הנמצאים וכל פעולות האדם וקניניו הם בעלי תכלית  שבהגיעם לתכליתם יחלפו ויהיו לאין, וכל התחלה שאחריהם אינה המשך למה שלפניה אלא יצירה מחודשת עם פנים חדשות ופעולות חוזרות או מסובבות, אבל לא המשכיות, שכן הוא מנהגו של  עולם שלכל תכלה יש לה קץ, שמשנה את ההויה להעדר, יוצא מכלל זה היא תורת ה' שהיא עמוקה מני ים ורחבה מני תבל, באותיותיה ואמרותיה מקופלים וגנוזים כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש.  וכל שאלות ובעיות החיים לכל צורותיהם, ומאורעות החיים בכל גלגוליהם, ולכן אין לה קץ, אלא בכל יום היא בעינינו כחדשה, וגם בשעה שאנו מסיימים אותה עדין הננו עומדים בהתחלתה,  וכמאמר התנא: "הפוך בה והפוך בה, דכלא בה", ובה תחזי וסיב ובלה בה ומינה לא תזוע (אבות פ"ה משנה ב). פרוש הדברים הפוך בה והפוך בה חזור על כל הלכה ולמוד, ועל כל התורה מתחלתה  לסופה, ומסופה לתחלתה, דכלא בה, היא אוצרת בכללותה, ובכל פרק מפרקיה את הכל, הכולל את הכל, בהיותה נובעת מיוצר הכל שהוא הכל, ובה תחזי, כלומר, לא הרי התורה ככל שאר קנינים  ומדעים שאין בהם אלא דברים ככתבן, אבל התורה שהיא כולה דברי נבואה, מאירה את העינים לראות מראות אלקים ולחזות בה חזות הכל, וסיב ובלה ומינה לא תזוע, מכון למ"ש: דכל שאר  הלמודים הם זמנים, אבל התורה אינה כן אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו, (קדושין פ"ב), ולפיכך מינה לא תזוע אפילו הפסק של מנוחה, אלא באהבתה תשגה תמיד.

 

להורות זאת, אנו מקשרים בתכיפה אחת הסיום עם ההתחלה בלא כל הפסק אחר אפי' בדברי תורה בין פרק לפרק ובין מסכתא למסכתא, ובין סיום התורה והתחלתה ביום שמחת התורה שכל  שמחתנו היא מפני ההתחלה שבאה מיד אחרי הסיום, אולם דבר זה נאמר לסיום התורה, אבל קריאת יום השבת, שהיא באה לחובת מצות היום, בגמר קריאתה אנו מקיימים מצותה, ולכן מפסיקים  אפילו בין כל אחד משבעה העולים, בברכת מי שברך, ובין קריאת חובת היום לפרשת המוספים, בקדיש, שהוא מענין הקריאה, ובברכה לעולה שיש בה משום חבוב מצוה.

 

וכן בגלילת ספר תורה הראשון לפני התחלת הקריאה בספר השני, ואם רצו לומר איזה פסוקי תורה ונ"ך לכבוד התורה ודאי שאין בזה איסור כלל.

 

אלא שלדעתי אין בזה טעם להפסיק באמירת איזה מזמור תהלים שהוא, שזה מראה שיש צורך בהפסקה ובאמת אין שום צורך בזה, ולא שמעתי מרבותי ולא ראיתי בספרי הראשונים מקום לכך,  ולכן איני מוצא כל טעם לחדושו. והנלע"ד כתבתי.