סימן טז

בענין הנ"ל

(שו"ע סי' ו)

 

כ' תמוז תש"ב

 

לכבוד הרה"ג כמוהר"ר

חיים זבולון חרל"פ יצ"ו

רב ואב"ד בראשון לציון

 

ר.מ.נ.

קראתי בכל תשומת לב דברי תשובתו מיום י"ג דנא, והנני מתכבד לענות:

א. אם אמנם במקומות ידועים חוששים להחמיר כסברת האחרונים נגד פסקי מרן ורמ"א, וזה בתנאים ידועים שאכמ"ל, אבל אין זה כלל גדול ללמוד ממנו דבר, ומה גם כשסוגין דגמרא והפוסקים הראשונים פסקו להתיר בהחלט, והאחרונים כתבו רק שראוי להחמיר.

 

בכגון זה מי שקרא ושנה ומחמיר לעצמו, תבוא עליו ברכה. אבל מי שבא לשאול מורין לו כהלכה.

 

ב. ממ"ש הטור איזו היא זונה שנבעלה לאחת מן העריות (אה"ע סי' ו) וכו', מוכח דאם נבעלה למי שאינו ערוה לה אפילו אם הפקירה את עצמה, לא נאסרה לכהן. ואין זה נסתר ממ"ש הטור אם בא עליה אדם בלא קידושין לוקה, משום "לא תהיה קדשה" [דברים כג,יח], וזו היא זונה האמורה בתורה, וכמ"ש מרן הבית  יוסף והב"ח (שם), דלענין לאו ד"לא תהיה קדשה" אסור בכל ביאה לשם זנות, אבל לענין אסור כהונה, אינה נאסרת אלא כשנבעלה למי שאסורה לו משום ערוה.

 

ואף דברי הסמ"ג מוכיחין כן דכתב דפשוטו של מקרא ד"לא תהיה קדשה" הוא אשה הנבעלת לשם זנות. אבל מקרא ד"אשה זונה וחללה" [ויקרא כא,ז] הנאמר בכהונה הוא כפירוש ההלכה שנבעלת למי שאסורה לו (בית יוסף וב"ח אה"ע סי' כ"ו, ועי"ע בפרישה). ולכן מסתברא לומר שגם הסמ"ג לא אמר להחמיר אלא בהפקירה עצמה לחוש לדברי ר"ע, דסבר זונה היא המופרקת (יבמות סא,ב).

 

ג. והנה מעכ"ת הסתמך על הטו"ז, דכתב בדעת הטור דס"ל כר"ע דזונה האסורה לכהן היא כל שנבעלה יותר מפעם אחת, והביא ראיה לדבריו ממ"ש התוס' דלר"ע נעשית זונה בכמה ביאות (סנהדרין נ,ב תד"ה ובת).

 

ולענ"ד נראה דאדרבה דברי התוס' הויא תיובתא להטו"ז דלשון כמה ביאות הוא ודאי יותר משתים. ובאמת התוס' אדברי ר"ע שאמר זונה היא המופקרת, הוא שכתבו זאת, כלומר דמופקרת היא שבעלה כמה ביאות. וכ"כ מהרש"א ז"ל עי"ש.

 

ועל כל פנים אם נניח שר"ע סובר דבשתי ביאות נעשית מופקרת, אין זה מוכרח דמ"ש בגמרא אין הלכה כר"א, היינו לומר שהלכה כר"ע, אלא הפירוש הנכון הוא שאין הלכה כר"א שזונה האסורה לכהן היא שנבעלה בזנות, אלא הלכה כחכמים שזונה היא שנבעלה לאסור לה, ומיניה שאין הלכה גם כר"ע, וכמו שכן פסקו הרמב"ם [הלכות איסורי ביאה פי"ח ה"ב] ומרן השו"ע [אבן העזר סימן ו סעיף ח], אפילו היתה קדשה שהפקירה את עצמה וכ"ו לא נעשית זונה ולא נפסלה מהכהונה, וכוותיהו מורינן הלכה למעשה. וכמו"ש בתשובתי מיום א' תמוז דנא.

 

ד. מ"ש דבנדון דידן היתה אנוסה, הוא על סמך מכתבו הראשון שכתב שנאנסה.

 

אולם אם גם היתה מפותה, יש להתירה, וכהוראת מרנן ורבנן ז"ל, ואין לנו להחמיר בהוראה שלא כמותם, אם לא במקום שהפוסקים האחרונים חלקו עליהם, משום דסוגין דגמרא אזלא דלא כוותיהו.

 

ועוד פעם אני חוזר ואומר, שבנדון דידן מצוה וחובה עלינו להתיר לה נשואיה כדי לשומרה מאיסור עצמה הכשלתה את אחרים, שלא ינהגו בה מנהג הפקר.

 

כעין זה מצאנו בשפחה כנענית שכופין את רבה לשחררה אע"ג דעובר בעשה, דלעולם בהם תעבודו כדי למנוע איסורא דרבים (עיין גיטין לח,א ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף עט).

 

ואף להש"ך דכתב: דאין כופין את רבה לשחררה אלא בחציה שפחה וחציה בת חורין, אבל גם לדעתו התירו לאדוניה לשחרר את שפחתו מטעם זה (ש"ך שם ס"ק ק'). ובתשובות פרח מטה אהרן (ח"א סי' כט) הכריע כדעת הרמב"ם ורבינו ירוחם ומרן ז"ל, דכל שפחה שנוהגין בה מנהג הפקר כופין את רבה לשחררה (פתחי תשובה שם ס"ק יב), כדי שלא תפקיר עצמה לאיסור ותכשיל רבים אחריה.

 

ובכגון זה אומרים לאדם: חטא כדי לאפרושי רבים מאסורא (עין שבת ד,א תד"ה וכי).

 

מזה נלמד לנדון דידן דמשום אפרוש מאסורא דרבים, מצוה עלינו להורות כהלכה פסוקה מדברי הפוסקים הראשונים שקבלנו הוראותיהם. ולית דין צריך בושש.

 

והנלע"ד כתבתי