שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן טז
מלאכות האסורות בשביעית
ב"ה, ט' אלול תרצ"ו.
לכבוד ידידי וחביבי הרה"ג החו"ב דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר אריה בנוסובסקי יצ"ו. (חבר בארגון של הפועמה"ז בעמק חפר).
קבלתי את מכתבו הנכבד בחד"ת, בו שאל מאתי לכתוב לו חוו"ד בשאלתו בה' שביעית. והנני למלאות רצונו היקר והחשוב אצלי, ולהשיבו בעזר צורי וגואלי, וזה החלי:
א. כלל מלאכות האסורות בשביעית.
מלאכות האסורות בשביעית הן: א) עבודת קרקע לשם זריעה והצמחה; ב) עבודת האילן לשם הפראה. מדכתיב שדך לא תזרע: היינו עבוד קרקע, וכרמך לא תזמור: היינו עבודת האילן.
מלאכות אלה בכללן נחלקות לארבעה סוגים: א) מלאכות קרקע האסורות מדאורייתא ולוקין עליהם, והן זריעה וזמירה, דאע"ג דזמירה היא עבודת האילן נמנית בין עבודת קרקע משם שדומה לה בתוצאות פעולתה, דזמירה היא כזריעה שעל ידה מצמיח האילן ענפים חדשים נותני פירות, וכן פרש"י: שדרכו של זומר לצמוח כזורע (מו"ק ג', רש"י ד"ה זמיר בכלל זריעה) ומלאכות האילן הן: קצירה ובצירה שעבודתן היא לשבח האילן בהפראתו, אלה הן ארבע אבות מלאכות שאסורות בשביעית מדאורייתא ולוקין עליהן. ב) יש עבודות שהן אסורות מן התורה אלא שאין לוקין עליהם כמו חרישה וחפירה בקרקע אפילו שאינן לצרך זריעה.
וכן פסק הרמב"ם ז"ל: מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית, שנאמר: ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר: בחריש ובקציר תשבות. וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה, ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר אילנות, וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך: על שתי תולדות אלו (זמירה ובצירה) בלבד הוא חייב, ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהם, אבל מכין אותו מכת מרדות (ה' שמיטה ויובל פ"א ה"א – ג').
דברי הרמב"ם אלה נראים כסתרי אהדדי, תחלה כתב כל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה. הרי שכל המלאכות האסורות מן התורה, ולבסוף כתב: אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה וכו' אבל שאר מלאכות אינו לוקה עליהן, והוסיף וכתב: כיצד? החופר או החורש לצרך הקרקע או המסקל וכו' מכין אותו מכת מרדות מדבריהם (שם ה' ד'). הרי שאינן אסורות מדאורייתא לגמרי, וכן קשה ממ"ש לקמן עשר נטיעות מפזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ודבר זה הלכה למשה מסיני (פ"ג הלכה ה'). ואם נאמר שחרישה בשביעית לא נאסרה מן התורה לא היתה צריכה הלכה למ"מ להתיר חרישת עשר נטיעות לפני שביעית, אלא היה צריך לומר שבעשר נטיעות לבית סאה לא גזרו רבנן. וכן הקשה הפר"ח בספר "מים חיים" והניח דברי הרמב"ם בצ"ע.
ב. חרישה לתקן הקרקע.
והרדב"ז ז"ל עמד על סתירה זו וכתב: שלשה מיני חרישה הם: א) חרישה לתקן הקרקע לא נאסרה מן התורה, וזהו שדקדק הרמב"ם לומר: החופר או החורש לצורך הקרקע וכו' מכין אותו מכת מרדות מדבריהם ב) חרישה לחפות הזרעים, זו היא זריעה ממש ועובר עליה בעשה ולא תעשה. ג) חרישה שהיא לצרך גידול האילנות ולהצמיחם, הרי היא תולדת זריעה כמו זמירה, הואיל ועל ידי חרישה מגדל הזרע ואסורה מן התורה. ונסתייע לזה מדתנן: עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה (שביעית פ"א מ"ו). ומפרש בגמ' דעשר נטיעות הלכה למשה בסיני הם להתיר חרישת כל בית סאה בשבילן שלשים יום לפני ראש השנה. וכי גמירי הלכתא למישרי ילדות, קראי למיסר זקנה (מו"ק ד'). הא למדת דחרישה שהיא לצורך האילנות אסורה מדאורייתא בשביעית, שאם לא תאמר כן למה לי קרא למיסר זקנה והלמ"מ להתיר ילדות, דמהיכא תיתי לאסור בתוספת שביעית מה שמותר בשביעית עצמה (תשו' הרדב"ז החדשות, לשונות הרמב"ם סי' קצ"ו).
אולם דברי הרדב"ז במ"ש שגם חרישה שהיא מחפה את הזרעים אינו לוקה, נסתרים ממשנה ערוכה, מדתנן: יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. החורש בשור ובחמור וכו' וכלאים בכרם ושביעית (מכות כ"א). הרי לך הלכה פסוקה שהחורש בשביעית לוקה. ולא מתוקמא מתניתין זו אלא בחורש כדי לחפות הזרעים, וכדאוקי רבי יוחנן, מדתנן זו לגבי כלאים דמכסי בהדי דאזיל (שם). מכאן הוכחה ברורה דחרישה שהיא לכסות הזרע זו היא זריעה ממש ולוקה עליה לדברי הכל. וכן מוכח מהירושלמי דבמחפה זרעים בדרך חרישה לוקה, דגרסינן התם: אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי המחפה בכלאים לוקה, אמ"ל ר"י: ולאו מתניתין היא כלאים בכרם לא במחפה? אמ"ל ר"ש בן לקיש יכיל אנא מפתר לה כר"ע, ואקשינן עליה דר"ל מן הדא דתנינן: שביעית, אית לך למימר שביעית דר"ע? פתר לה שביעית דר"א, שאומר לוקין על החרישה, רבי יוחנן אמר אין לוקין על החרישה (ירושלמי כלאים פ"ח ה"א). הרי לך מפורש דלרבי יוחנן דס"ל דחורש בשביעית אינו לוקה מודה שחורש ומחפה זרעים לוקה משום דחרישה זו היא גופה זריעה, ולא נחלקו אלא בחורש קודם זריעה או חורש שדה אילן להשביח האילנות ופירותיהם. אבל חורש ומחפה הזרעים לוקה משום דהיא גופה זריעה.
שוב ראיתי בבית ישראל שכתב: דהרמב"ם פוסק כרבי יוסי דאמר דחורש בשביעית אין בו אפילו משום בטול עשה דושבתה הארץ, דהואיל ופרט הכתוב שדך לא תזרע וכו' למד על הכלל דושבתה הארץ שאינו אלא לענין לא תעשה שבו. (ירושלמי כלאים פ"ח ה' א'). כלומר ושבתה הארץ מד' מלאכות: זריעה וזמירה, קצירה ובצירה, ומה שכתב הרמב"ם דחרישת עשר נטיעות לפני שביעית הותרה מהלמ"מ לשיטתיה אזיל. דהרמב"ם קורא להלכה למשה מסיני גם להלכות שהם מדברי סופרים, ולכן אע"ג דחרישה בשביעית עיקרו מדרבנן בא הלמ"מ לאסור זקנה ולהתיר ילדות בתוספת שביעית. ולע"ד אני אומר קושטא היא דמצינו לשון הלכה למשה מסיני שנאמר גם על דבר שעיקרו מדרבנן (עין הרע"ב תרומות פ"ב מ"א), אולם בסוגין אי אפשר לומר כן שהרי לענין נטיעות שביעית מקשה בגמרא, הא דידהו היא הלכתא נינהו? (מו"ק ג'). הרי שאיסור נטיעות בתוספת שביעית בזקנה והתירו בילדה מהלמ"מ ואם נאמר שחרישה מותרת מדאורייתא אין מקום להלמ"מ בתוספת שביעית.
ועיקר דברי הבית ישראל שלהרמב"ם מותרת החרישה לגמרי בשביעית דפוסק כרבי יוסי, אינו מחוור לע"ד, משום דסברה זו שבירושלמי היא יחידאה וסוגין דתלמודא לא אזלא כותיה, דאמאי דתנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית פריך בגמ' בשלמא מועד משום פסידא לא גזרו רבנן, אלא שביעית בין למ"ד משום זורע ובין למ"ד משום חורש חרישה וזריעה בשביעית מי שרי? (מו"ק נ"ג) וכן אמרו: זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל זריעה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא דאהני מחייב אתולדות לא מחייב, הרי דלכו"ע אסורה חרישה וכל תולדות עבודת הארץ והאילן מדאורייתא מבואר בהדיא בחידושי הריטב"א למו"ק (עיין שעה"מ ה' שמיטה ויובל).
לכן נלע"ד כדכתב הרדב"ז דחרישה לצורך האילנות אסורה מן התורה בשביעית אלא שאין לוקין עליהן משום דלא נתפרשו בתורה.
ג. דברים שלא נתפרשו בתורה
והרי זה דומה למ"ש שפסק הרמב"ם: המגדף עבודת כוכבים וכו' וכל כיוצא בה כגון אלו עובר בלא תעשה שנאמר ולא תעבדם, ואעפ"י כן אינו לוקה על אחת מהם, לפי שאינן בפירוש (ה' עכו"ם פ"ג ה' ו'). והראב"ד בהשגותיו שם חשב שזה הוא בגדר לאו שבכללות אבל באמת אין זה בגדר לאו שבכללות אלא כל דבר שהוא מקופל בכלל הלאו, ואף על פי כן הואיל ולא נתפרש אין לוקים עליו. והוא הדין לענין שביעית כל דבר שהוא בכח משמעות הכתוב, אלא שלא בא הדבר מפורש אין לוקין עליו, וזהו שדאיק בדבריו וכתב: וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בטל ועבר על מצות עשה ול"ת ואינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה וכו' ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות.
הרי לך מפורש שמה שאינו לוקה הוא משום שלא נתפרשו בתורה, אבל אסורים הם מן התורה והוא הדין והוא הטעם בתוספת שביעית דמה שפרט הכתוב אהני להוציא את הכלל ממלקות אבל נשארו באסורם ואסור זה הוא גם בתוספת שביעית מקרא דבחריש ובקציר תשבות, לומר דכל אסורי שביעית נוהג גם לפני שביעית, דה"ק רחמנא: מערב שביעית מתחלת שביעית, וא"כ הוא כשביעית ואתא הלכתא למ"מ להתיר עשר נטיעות ולדות לפני שביעית.
ד. מכת מרדות
ועדיין דברי הרמב"ם צריכין ביאור, במ"ש: ומכין אותו מכת מרדות, ולפי מ"ש שאסורות מדאורייתא אין לוקין עליהן מכין אותו מכת מרדות, שהרי כלל הרמב"ם ז"ל: כל מה שלא נזכר בה עונש מן העונשין, תדע שאם היא ממצות לא תעשה הוא כמו שאמרו במצות עובר על דבר המלך ואין לנו לעונשו, אמנם מצות עשה בכללם כל מצוה מהם כשתתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה עד שימות או יעשה אותה וכשיסתלק זמן החיוב נמנע מזה (ספר המצוות סוף שרש י"ד). הא למדת שלא הענישה התורה על לאוין שאין בהם מלקות ולא במ"ע אחרי שבטלה, וגם חכמים לא הענישו במ"ע אלא קודם שיבוא לידי בטולה אבל אין מענישין את מי שבטל מצות עשה אחרי שבטלה. ולפי זה הדין נותן בשביעית שגם באותן העבודות שעובר עליהם בעשה ול"ת, שלא יענשו במכת מרדות, והוא הדין בעבודות קרקע ואילן שלא נתפרשו בתורה. אולם אחרי העיון נראה שלא נאמר כלל זה אלא בלאוין שאין בהם מלקות כלל, אבל כל מקום שיש בעיקר לאו זה מלקות, גם כשאינו חייב מלקות באסור שנכלל בו וכגון שאכל חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות מדאורייתא כמו שמכין למי שאינו רוצה לקיים מצות עשה (עין גרושין פרק י"א וה' מאכלות אסורות פי"ג ה' כ"ט) וכן מכין מכת מרדות מדבריהם אפילו בלאו שאין בו מלקות מן התורה.
וכן כתב הרמב"ם ז"ל: כל המשבר כלים וקורע בגדים וכו' עובר בלא תשחית ואינו לוקה מכת מרדות אלא מדבריהם (ה' מלכים פ"ו ה' ט'). וכן באר דבריו יותר וכתב: וכל אלו שלא קבלו עליהם התראה מכין אותם מכת מרדות הואיל וחטאו מכל מקום אפילו על איסור של דברי סופרים מכין אותו מכת מרדות (ה' סנהדרין שם).
מסקנא דדינא:
א) החורש שדה לבן בשביעית אחרי זריעתו הואיל ובחרישה הוא מכסה גרעיני הזרעים הרי הוא כזורע ולוקה עליה.
ב) החורש שדה אילן לצורך האילנות עובר בעשה ולא תעשה ומכין אותו מכת מרדות הואיל והם בכלל זה שדך לא תזרע והוא הדין לכל שאר עבודות הארץ או האילן הדומים לזריעה וזמירה או קצירה ובצירה. וזהו שכתב הרמב"ם ועל שאר תולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהם, אלא מכין אותו מכת מרדות. ובזה נתישבו דברי הרמב"ם היטב וכל דבריו הם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. והנלע"ד כתבתי.