מעכ״ת פתח דבריו בדין בית הכנסת שהוא שכור, והביא מה שפסק מר״ן ז״ל: השוכרים בית ומתפללין בו, אין לו דין בית הכנסת (או׳׳ח סימן קנד סעיף ב), עוד הביא מ״ש בשערי תשובה ומ״ש במשבצות זהב [קנד ס"ק א]: נראה דכששוכרין לשנה הוי עראי, מה שאין כן כששוכרין על זמן רב, יש לומר קדושה יש בו רק לא כבית הכנסת, אבל בלבוש משמע, כל שאין הגוף קנוי להם אפילו לזמן רב הוי כעראי.
והנה מדברי מר״ן בית יוסף היה נראה לכאורה כדעת המשבצות זהב, דכתב: וכל דירתנו בבתיהם ובחצריהם ובטירותם הכל דרך עראי בשכירות חדש או שנה, ואין בהם קדושה (בית יוסף שם).
מדבריו אלה יש ללמוד דאם שכרו לזמן ארוך יותר משנה, יש לו קדושה כבית הכנסת שהוא קנוי [אולי צ״ל: בנוי] על קרקע ישראל, אבל מדבריו בשו״ע: השוכרין בית ומתפללים בו וכו׳, מוכח דאין הבדל בין שוכרן לחדש או שנה, או לזמן ארוך של יותר משנה, דאם לא כן היה לו לפרש ולומר: השוכרין בית לחדש או שנה וכו׳, לפיכך נראה דמ״ש בבית יוסף לחדש או שנה לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט, שכל דירותינו היא בדרך שכירות לזמנים אלו, והוא הדין לזמנים ארוכים, והכי מסתבר, דבל בית שהוא שכור נקרא עראי, הואיל והמשכיר יכול להוציא את השוכר מבית זה בסוף זמן השכירות, או אפילו בתוך הזמן אם השכירו או מכרו לגוי או לאנס, אלא שחייב להשכיר לו בית אחר כמותו (חו״מ סימן שיב סעיף ב וסעיף ח). ולעומתו גם השוכר יכול לבטל השכירות בסוף הזמן, וכיון שכן נקרא בית זה בית הכנסת עראי, ואין לו קדושה, לפיכך נראים לי דברי הלבוש עיקר, דאפילו אם שכרו אותו למספר שנים — אין בו דין קדושה.
אולם מצד אחר נראה לומר, דלא אמרו דאין להם קדושה,אלא בבית שכור לדירה שמתפללין בהם באקראי,וכדברי מהר״י בן חביב [הובאו דבריו בב״י]: בתים וחצרות שמתקבצים בהם להתפלל באקראי, ואלה דומים לרחבה של עיר שמתפללין בה בתעניות, אבל בתים ששוכרים אותם לשם בית הכנסת להתפלל בו יש להם קדושה, וכן מדוייק לשון מר״ן ז״ל [סימן קנד סעיף ב׳]: השוכרין בית ומתפללין, ופירושו כמשמעו שהוא השוכרין בית לדירה ומתפללין בו. וטעמא דדינא, דכל ששכרו אותו לבית הכנסת, הרי זה כאלו הקדישו אותו לבית הכנסת. וחלה עליו כל דין קדושת בית הכנסת. לפיכך בנדון דידן ששכרו בית זה לשם בית הכנסת וקיימו אותו יובלות שנים בקדושה זאת, הרי הוא קדוש כדין בית הכנסת, אולם הדבר ברור שלא נאמר דין זה אלא לנהוג בו קדושת בית הכנסת כל זמן שהוא שכור להם, אבל ודאי שככלות הזמן או השכירות, או בבטול חוזה השכירות ברצון שניהם, המשכיר והשוכר כאחד, פקעה מבית זה קדושת בית הכנסת, וכן שורת הדין נותנת שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (ערכין כו,א), ואין בעל הבית יכול לחייב את השוכר להמשיך שכירותו עד אין סוף, והרי זה כאלו התנו ביניהם, שלא יהיה דין קדושה לבית הכנסת זה, אלא כל זמן שירצו להמשיך בו שכירותם, ומשתכלה או תתבטל השכירות פקעה קדושתו.
וראיה לדבר, מדגרסינן התם: א״ר אסי: בתי כנסיות שבבבל- על תנאי הן עשויין, ואעפ״י כן אין נוהגין בהם קלות ראש, פירש״י: על תנאי – על מנת שישתמשו בהן, ולפי״ז מותר להשתמש בהם גם בישובן, אבל התוס׳ פירשו: רוצה לומר, כשהן בטלין, והכא מיירי כשחרב, דאז מהני התנאי, שהרי לעת בא גואל במהרה בימינו תפקע קדושתן (מגילה כח,ב תד״ה כתי כנסיות). וכן פסק מר״ן: אם בשעת בניןבית הכנסת התנו עליו להשתמש בו, מותר להשתמש בו בחרבנו וכו׳, במה דברים אומרים? בבתי כנסיות שבחוצה לארץ, אבל בבתי כנסת שבארץ ישראל לא מהני שום תנאי (או״ח סימן קנא סעיף יא).
בהיותי בזה, ראיתי במג״א דכתב: וצ״ע, דאמרינן בסמוך בגמרא: עתידין כל בתי כנסת שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, וצ״ל דהתוס׳ קאי אבחורבנן, דכיון שנחרבו קודם ביאת הגואל לא יקבעו בארץ ישראל,וצ״ע, ואין לומר דדוקא הבנין יקבע בארץ ישראל, אבל הקרקע תשאר בחו״ל, דהא יליף ק״ו מתבור וכרמל, והתם הקרקע נקבע בארץ ישראל (מג״א שם ס״ק טו).
|
ולענ"ד נראה דמאמר: שיקבעו בארץ ישראל, אינו כפשוטו שיעקרו הבנינים עם הקרקע שלהם ויבואו לארץ ישראל, אבל כוונתם היא לומר שכנסת ישראל שבבבל בכללה ובפרטי קהלותיה, יעקרו כולם ויבואו לארץ ישראל, ויהיו קבועים בה בבתי כנסת המיוחדים להם, ועליהם יאמר: ״חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשיבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם״(ירמיה ,טז,טו). מכאן מפורש יוצא שישראל בשובם אל אדמתם יהיו קבועים ומצוינים בבתי כנסיות מארצות גלותם, ודומה לזה הוא הר תבור וכרמל שיהיו קבועים בשמם בארץ ישראל, והדברים מגיעים למ"ש רז״ל במדרשם: ׳אנכי לה׳ אנכי אשירה׳ [שופטים ה,ג], זה שאמר הכתוב: ׳כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא׳(ירמיה מו,יח) בשעה שבא הקב״ה ליתן תורה, שמעו תבור וכרמל והניחו מקומם ובאו להם, ושט הכרמל בים, והקב״ה צוח להם –'למה תרצדון הרים גבנונים׳ וכו׳, ׳ההר חמד אלקים לשבתו׳ [תהילים סח,יז]- זה סיני, ואף על פי כן פרע להם הקב״ה שכרם בטירוף שנטרפו ובאו. בתבור – נפל סיסרא וחיילותיו ונעשה לישראל ישועה בראשו, כיון שנפלו שונאיהם של ישראל נאמר בו:'אנכי לה' אנכי אשירה' וכו', ובכרמל נתקדש שמו של הקב"ה שנאמר בו: ׳ה׳ הוא האלקים ה׳ הוא האלקים׳ [מלכים א,יח,לט], כנגד ׳אנכי ה׳ אלקיך״ [שמות כ,ב](ילקוט שמעוני ח״ב רמז מז). וזהו פירוש דרשת רז״ל: כתבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה, נקבעים בארץ ישראל, כלומר נקבע שמם בארץ ישראל.
לזה מכוונים דברי תרגום יונתן בן עזיאל: כמה דיציב פתגמא דתבור בטוריא וככרמלא בימא וכו׳, רש״י ז״ל פירש דברי התרגום: כי כאשר דבר אמת הוא שתבור קבוע בהרים, והר הכרמל על הים, וכו׳. ואין זה נראה לע״ד, שהלא כל ההרים קבועים במקומם, אלא יציבותם היא בשם מאורעות והתשועות שארעו בהם, שהם קבועים לנצח, וכמוהו כנסיות ישראל שבבבל, אבל בתי הכנסת עצמם ישארו במקומם בקרקעיתם ובבנינם, אלא שפקעה קדושתם, מפני שהרי זה כאלו התנו עליהם שלא יהיו בקדושתם אלא עד שיבא הגואל, וכמ״ש התוספות.
נשוב לנדון דידן, מסוגיא זאת למדנו, שכל תנאי שבשעת בנין בית הכנסת, מהני להוציאו מקדושתו בחרבנו, דון מינה לנדון דידן שלא היה בנין לשם בית הכנסת, אלא שכרו בנין הבנוי ועומד ולזמן מסויים, הרי זה כתנאי מפורש בשעת השכירות להשתמש בו בחרבנו, לפיכך מותר להפסיק השכירות ושב הבית לבעליו, והוא ישתמש בו כחפצו ורצונו, הואיל ולא הוקדש הבנין ולא הקרקע אלא חללו להתפלל בו, הלכך בהפסקת השכירות פקעה קדושה אוירית זאת, ושב הבית להיות חולין גמורים.
בסה״ק ׳משפטי עזיאל׳ (ח״א או״ח סימן ח) הבאתי דברי המבי״ט: בית הכנסת שאין בו מתפללים, אפילו שהוא בית הכנסת של כרכים, יש רשות לשבעה טובי העיר למכרו(מבי״ט ח״ג סימן רמא), ועוד הבאתי דברי ה׳חתם סופר׳, דאפילו אם מותר מדינא, יש לאסור משום דאומות העולם מקפידים לכבד מקום שהוקבע לתפלה [ויהיה חלול ה׳ אם אנו ח״ו לא נעשה כן] (חתם סופר או״ח סימן לא), ובנדון דידן שבית זה הוא שכור ואין בנינו קדוש, וכדאמרן(לעיל בסעיף א׳), וזה יותר מעשרים שנה שאין דירת ישראל ברחוב זה, ונשאר בית הכנסת שומם מאין אדם נכנס בו, ורק ביום הכפורים ברוב עמל והתאמצות מרובה מתקבצים עשרה אנשים להתפלל, נראה לי ודאי שלדברי הכל מותר להפסיק השכירות, כדי שלא יהיה בית זה סגור ומסוגר מאין בו מתפללים קבועים, ואין בזה חלול בית כנסת, שאדרבא ריקניות של בית הכנסת הוא חילולו, לפיכך מותר, ומוטב להפסיק שכירות בית הכנסת זה ולהוציא ממנו את ספרי התורה וקשוטיהם וכל כלי השרת של בית הכנסת, ולהוביל את הכל בשמחה של מצוה לבית הכנסת ׳שערי תקוה' וכמו שכתב הרב השואל מדברי הטו״ז(סימן קנב ס״ק ב).
על יסוד כל האמור הנני מסכים לדברי הרב הפוסק כמוהר״ר אברהם עסור יצ״ו, להתיר לועד הקהלה בק״ק ליסבואה, להפסיק ולבטל השכרת בית הכנסת ״עץ חיים״ שבעיר העתיקה בליסבואה, ולהעביר את ספרי התורה וקשוטין, ואת כל כלי הקודש, כגון: הבימה וספותיה ותשמישיה, ואת כל המנורות שבביהכ״נ הנ״ל, וכן גם כסאות וספסלים, ובכלל כל מה שבבית הכנסת העתיקה, ואפשר לטלטלם, מצוה וחובה להעבירם לבית הכנסת ״שערי תקוה״ שישמרו בשלמותם וקדושתם, ער אשר ישובו בנים לגבולם, ושמחת עולם על ראשם.
בן ציון מאיר חי עזיאל
|
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
|
|
|
|
