כה כסלו תש״ט
שלמא רבא וברכתא מעליא
לכבוד
הרב הגאון המפורסם, חריף ובקי, משנתו קב נקי כמוהר״ר שמואל הכהן הולנדר יצ׳׳ו,
תל אביב רב רחומאי,
מכתבו מיום א׳ פרשת וירא דהאי שתא קראתי ברוב עונג, אולם מפני טרדותי הרבות התאחרה תשובתי עד היום, ואתו הסליחה.
ועתה הנני להשיב תשובה מאהבה. ראשית דבר, מענותנותיה דמעכ״ת הרבה להתנצל על הערותיו על דברי בדברי פיוס וסליחה. לזה הנני אומר: חלילה לי וחס ליה לזרעיה דאבא, להקפיד על כל מי שמעיר על דברי, כי הלא זו דרכה של תורה להקשות ולתרץ, ומתוך כך מתבררת ההלכה על בוריה, ולא זאת עוד אלא, שהנני מחזיק טיבותא לכל המעיר אותי על דבר הלכה, ואם אמצא דבריו נכונים, הנני לומר קבל עם: דברים שאמרתי לכם – טעות היו בידי. מבחינה זאת מחזיקנא טיבותא ורבותא למעכ״ת, והנני לענות בקצרה, לפי קוצר השגתי.
מר ברישא אייתי לן דברי הפתחי תשובה משם השבות יעקב, להתיר בשומן ששהה שלשה ימים בלא מליחה, ושחלקו עליו הגנוב״י והגרעק״א. ועוד הביא דברי הפרמ״ג שכתב: ״יראה לי שאם הבשר מלא קרח ושראו תוך שלשה ימים, יש לאסור אפילו בדיעבד, כי ידוע שהשריה תוך שלשה ימים הוא לרכך, וודאי לא להעביר הדם שעל פניו, ובזמן שהוא נקרש כאבן קשה הוא, ואין פועל השרייה כלום״ (פרמ״ג שפתי דעת ס״ק נ״ג). ועוד הביא לנו דברי הפרמ״ג משם המ״י, בשר שהדיחו במים ונקרש והיה מונח שלשה ימים – ממה נפשך אסור, אי הקרישה הוי כבוש – אסור, ואי לא הוי כבוש – הרי שהה שלשה ימים בלי מליחה״ וכו׳ (שם ס״ק ס'). מכאן למד מעכ״ת דבשר קרוש ששהה שלשה ימים בלי מליחה נאסר לכה״פ לאכלו מבושל.
לזה אשיב ואומר: הלכה זאת שחדשוה הגאונים היא הלכתא בטעמא ־ שנתיבש דם שבו, והם הם דברי הטור ומרן: ״נתיבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע״י מליחה״ (יו״ד סי׳ ס״ט סעיף י״ב), ומטעם זה התירו כששפכו עליו מים תוך השלשה ימים, ואז יכולין להשהותו עוד שלשה ימים פחות חצי שעה, דהיינו זמן השרייה במים (שם סי״ג, וטו״ז שם ס״ק ל״ד. ביאור הגר״א ס״ק נ״ב). הא למדת דכל שידוע לנו שלא נתיבש הדם, בהיתרו קאי. דון מינה בבשר שנמצא בתוך המקרר, שעינינו רואות שלא נתיבש הדם ולא הבשר, אלא שהקור שומר אותו שלא יפסד ולא יסריח, אלא יעמוד במצבו מאז נכנס למקרר, הלכך אינו נאסר משום בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה, הואיל ולא נתיבש או הוקרש הדם, אלא נקפא ועומד במצבו, ובסור ממנו הקפאון חוזר לטבעו.
|
עומדים לפנינו דברי הפרמ״ג שאם היה הבשר מלא קרח ושראו תוך ג׳ ימים, אסור משום שהוא נקרש כאבן, שוב אין השריה פועלת בו, וכן בשר שנקרש במים והיה מונח שלשה ימים, שוב אסור ממ״נ, מדין כבוש ומדין בשר ששהה בלי מליחה שלשה ימים. מדבריו למדנו דהקרישה אינה מוציאה מדין שהה שלשה ימים בלי מליחה, אלא מוסיפה עליו איסור מדין כבוש כמבושל.
אולם סברא זאת מופרכת ממ״ש הש״ך: ״בשר שנקרש אסור למלחו ער שירכך אותו כמו שהיה מתחלה״ (ש״ך יו״ד סי׳ ס״ט ס״ק י״א). הא למדת דנקרש אינו כמו יבש שאינו חוזר לטבעו, אלא הוא דבר שחוזר לברייתו לכשתפוג צנתו, ועי״ע בפתחי תשובה (שם ס״ק ו׳) שכתב משם תשובות קרית חנה, דקרח לא חשיב כמים, ולכן אם לא שהה בקרח רק מעת לעת, ודאי שרי, ואף אם שהה כן שלשה ימים אין ברור לאסור.
וכן מצאתי ראיתי בספר ״ערוך השלחן״ דכתב: ״יש אומרים דאם הבשר קרוש ושראו ולא נפשר מקרישתו, דאין השריה כלום וכו׳, אמנם י״ל להיפך, דכל זמן הקרישה לא יהיה נחשב בזמן השלשה ימים מטעם זה עצמו, דכיון שהוא קשה כאבן, לא שייך לומר שהדם מתקשה בתוכו, דאז אין פעולת הדם כלום, שהרי בלאו הכי הוא קשה כאבן, וראיה לסברא זאת, שהרי על המת אין מעידין אלא עד ג׳ ימים, מפני שצורתו משתנית וכו׳, ומ״מ כשהיה מונח בקור ונקרש, התירו הרבה גדולים אף לאחר שלשה ימים, מטעם זה עצמו – דכל זמן שהוא קרוש אינו משתנה וכו׳, וכן אנו רואים בחוש, שכשהבשר אינו קרוש ומונח איזה ימים, מתקלקל בטעמו וריחו, וכשהוא בקרישותו, אפילו ימים הרבה, כשנפשר מקרישותו עומד בטוב טעמו וריחו, והכל הוא מפני שכל זמן קרישותו אינו כדבר מן החי, אלא כאבן בעלמא״ וכו׳ עי״ש (ערוך השלחן סי׳ ס״ט ס״ק ע״ט).
מכלל הדברים למדנו דלא נפלאת ולא רחוקה היא סברא זאת לומר, דבשר שנקרש כל זמן שהוא בקרישותו אינו נאסר מדין שהה שלשה ימים בלא מליחה, הואיל ולא נתיבש דמו, אלא כשתפוג צנתו חוזר לכמו שהיה.
אולם בתשובתי לא סמכתי על זה, אלא כתבתי לחלק, דאם הניח הקרח על הבשר, מסתברא לאסור מדין כבוש הרי הוא כמבושל, הואיל והקרח הולך ונמס והמים מחלחלים ויורדים לתוך הבשר ועושים אותו לכבוש, דכך הוא אם הבשר שרוי במים שמתחתיו, כמו שהוא שרוי במים שלמעלה ממנו, הלכך לא מהניא ליה שוב מליחה, אבל כשהוא נתון במקרר, אין הבשר או הדם נקרש, אלא הרי הוא נקפא לענין זה שמונע את החום הטבעי לשלוט עליו ולהפסידו, ובזמן שיוסר מתוך המקרר חוזר לכמו שהיה, בזה לא מצאנו מאן דאמר לאסרו, לא מדין שלשה ימים בלא מליחה, שהרי לא נתיבש ואפילו לא נקרש הדם, ולא מדין כבוש, שהרי אפילו אם נאמר דקרח הרי הוא כמים, מכל מקום קור האויר שמתהוה ע״י המקרר, אינו מכניס בבשר מים כלל, אלא מקרר הבשר בקור טבעי ע״י הרוח הקר שהוא חופף עליו מכל צדדיו.
והנה מעכ״ת השיג עלי וכתב: ״מי ביכלתו לשער תקנות חז״ל ולומר בדרך נבואה שזה אסרו וזה לא אסרו, וזה אין ביכלתנו לדעת אם נתיבש דמו ע״י קרח וכו׳, ע״כ היכן יש לנו להתיר נגד כל הפוסקים הרש״ל והפרמ״ג, ולדמות זה הדבר מלבו״.
לזה אשיב ואומר: רבותינו הגאונים ז״ל, בנתינת טעמם להלכה זו כתבו שהדם מתקשה ומתיבש, והרי הוא כמפורש שבמקום שידוע לנו שלא התיבש הדם – אין כאן אסור, וכבר כתבתי שמטעם זה למד האגור שאם נתן עליו מים בתוך שלשה ימים, מותר להשהותו עוד שלשה ימים [שו״ע שם סעיף יג], וזה מנין לו אם לא מטעמם של הגאונים שמתיבש.
|
ומעתה במקרר, שעינינו רואות שמתקיים הבשר בטוב טעמו וריחו כל זמן שהוא במקרר, וידוע לנו שאין המקרר פועל אלא להביא רוח קור טבעי, שהוא מונע שליטת החום, לפיכך אין זה דברי נבואה אלא להיפך, הם דבר שבמציאות, שאין להתכחש ולא להתעלם ממנו. וכבר כתבתי שיש פוסקים הסוברים להתיר אפילו בנקרש הדם, שכל זמן שהוא קרוש אינו בכלל שלשה ימים שבלי מליחה. והואיל ומסתבר וגם מיחוש טעמייהו, שפיר דמי לפסוק כמותם. והדבר מוכרח מעצמו, שאם לא תאמר כן, יהיה מחוייב לאסור כל בשר שנשחט בע״ש ונשאר עד ליום הראשון, ובארצות הקרות ביותר ובימי החורף הקרים ביותר, שקור האויר אפילו בבית הוא יותר קר מקור המתהוה ע״י המקרר, ולא שמענו ולא ראינו מי שאסר זה מדין כבוש הרי הוא כמבושל. והיינו משום דקור הטבעי אינו מקריש ולא מיבש, אלא מקפיא ומקרר, וה״ה לקור מלאכותי שהוא דומה לו. וכעין ראיה לדבר מעובדא דהלל: ״עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג, פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה״ (יומא לה,ב).
מכאן אנו למדים שהשלג, היינו הקור הטבעי, אינו מיבש ולא מקריש את הדם, אלא ברגע שתפוג צנתו חוזר למהלכו הטבעי, וה״ה לקור מלאכותי.
בזה נ״ל שהתיישרו כל ההדורין, וקם דינא כמו שכתבתי בתשובתי הקודמת (משפטי עזיאל ח״א יו״ד סי׳ ו׳).
והנלע״ד כתבתי
והנני בברכה ורגשי כבוד רב,
|
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון, הרב הראשי לישראל
|
|
