סימן ט'- ב. בת ישראל שנשאת לגוי, האם קרוביה מתאבלים עליה / יו"ד סימן שלד ושמה

ב. על מה שכתבתי, שבת ישראל שנשאת לגוי שדינה כדין מנודה שאין קורעין עליו ולא חולצין אבל עושין כבוד לאבליו עומדים בשורה וכו׳(משפ״ע שם סימן ו׳ תשובה ט), העיר מעכ״ת וכתב: מתוך לשון זה מוכח דחלה אבלות על קרוביה, ולמה לא נתן לה דין משומדת, וממילא אין חלות אבלות לקרוביה.

תשובה. דברי ברורים ומפורשים. שבת ישראל הנשואה לגוי ומתה, אין מתאבלין עליה, שהרי כתבתי שדינה כמנודה, וכמנודה אין מתאבלין עליו, וכמ״ש מרן ז׳׳ל: מנודה שמת הרי הוא כמאבד עצמו לדעת וכו׳ (יו׳׳ד סימן שמה סעיף ד), ומאבד עצמו לדעת אין מתאבלין עליו (שם סעיף א׳).

ולפי זה ברור הדבר שמה שכתבתי ׳אבליו׳, אין פירושו אלא על אלה שהם חייבים באבלות על אדם כשר מישראל,

אם רצו להתאבל עליה, היינו לבכות על אבדתם, עושים כבוד לאבליו, ולא לבתם המתה כדין המנודה. וקוברים אותה בקברי ישראל, כל זמן שלא המירה דתה, הרי היא בת ישראל ואין רוחץ אותה לקוברה בקברות של גויים, דשמא הרהרה תשובה, ויצרה הוא שאנסה להנשא לגוי, וראיה לדבר שעמדה בדתה עד שעת מותה.

וה׳ אלקי ישראל ישיב את נדחי עמו, כאמור: ״והושעתי את הצולעה והנדחה אקבץ״ [צפניה ג,יט], ולא ״ידח ממנו נדח״ [שמואל ב, יד,יי]. והוא ישיב את כל נדחינו ויקבץ פזורינו אל ארץ נחלת אבות, ואל תורתו מורשת אבות.

בן ציון מאיר חי עזיאל