סימן ט' ה. הנחת תפילין של יד מיושב

ה.   הנחת התפילין של יד מיושב

דין זה אין לו מקור בתלמודין, ולפיכך אין יסוד לחלק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, אלא שניהם שוים בדינם להניחם מיושב*, כמו שנהגו בכל ברכת המצות ועשייתן.

והנה בתשובות הלק״ט [הלכות קטנות לרב חגיז] הביא דברי הירושלמי דכל ברכת המצות מעומד (עיין בית יוסף אורח חיים ס׳ ח׳). ונדחק לתרץ מנהגנו, שכיון שלא נזכר דבר זה בתלמודא דידן, לא נהגו קדמונינו לעמוד, והמני״ח הוסיף וכתב: שמעתי דשש מצות הן שברכתן מעומד, וסימנן על״ץ של״ם, עומר לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה. והטעם דבכולם כתיב ״לכם״, וילפינן בגזרה שוה מעומד, דכתיב ביה ״לכם״, ומצינו שהוא מעומד מדכתיב ״בקמה״ [דברים טז,ט], ודרשו: אל תיקרי ״בקמה״ אלא בקומה [מדרש תנאים לדברים שם].

ויש שרצה לרמוז מדכתיב: ״עצת ה׳ היא תקום״ [משלי יט״כא], והיינו: עומר ציצית תפלין, וכל זה איננו שוה לי (הלקט ח״ב ס׳ רט״ו).

ולפי זה יוצא דתפילין של יד שוים בדינם לברך ולהניחם מיושב*, אבל רמ״א ז״ל כתב: ״יש מי שכתב להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד, ובמדינות אלו לא נהגו כן, אלא שתיהן מעומד״ (אירח חיים ס׳ כ״ה סעיף י״א). והנה דעת ״יש מי שכתב״ הוא מדברי האגור בשם הזוהר, ולא נהגו כן, הואיל ולא נזכר דבר זה בתלמוד ופוסקים, הלכך קם דינא כמ״ש הירושלמי דכל ברכת המצות דינם מעומד, ולפיכך נהגו לברך על שניהם מעומד (עיין בבאה״ט משם כנה״ג שם ס״ק יד, ושערי תשובה ס״ק יא, ועי׳׳ע בספר כף החיים שם ס״ק ע״ה).

והנה טעמו ונמוקו של הזוה״ק הוא מבואר בדברי ״מצת שמורים״, הוב״ד בספר כף החיים (שם ס״ק ל״ג). ואנו בני קהלות הספרדים, כיון שקבלנו נוסחת האר״י ז״ל בסדור התפלה, נהגנו כמותו גם בענין הנחת תפילין וברכתה.

מכללם של דברים למדנו שאין זאת בגדר הלכה שיש בה מחלוקת בדין, אלא ממדת חסידות, ומטעם תורת הח״ן הוא שאמרו להניח ולברך על תפילין של יד מיושב. וגם לפי תורת הח״ן אם הניח שתיהן מעומד יצא ידי חובתו. ולא כמחלוקת התנא בקריאת שמע, שלדעת ב״ש צריך שיטה ויקרא מדכתיב ״ובשכבך״, ואם קראה מעומד או מיושב לא יצא ידי חובתו [ברכות י,ב], וכיון שכן נראה ודאי שאין כאן משום ״לא תתגודדו״, הואיל ואין מחלוקת בהלכה. אולם בכל זאת נראה לע״ד שאין לנהוג מדת חסידות זאת במקום שכל הצבור אינם עושים כן, ולא מפני המחלוקת, אלא משום שזה נראה כיוהרא. וכמו שכן אמרו בדין הנחת שני זוגות של תפילין דרש״י ודר״ת (עיין שו״ע אורח חיים ס׳ ל״ד סעיף ג׳ ובאה״ט ושערי תשובה).

זאת ועוד אחרת, הישיבה בשעת הנחת התפילין בזמן שכולם עומדים, נראית בעיני הרואים כאלו מזלזל בכבוד שמים. והרי זה דומה לדין יום טוב שני של גלויות. וכמו שכן פסק מרן ז״ל: ״בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור״ (שו״ע או״ח ס׳ תצ״ו סעיף ג׳).