סימן ט
(לסי׳ קפ״ט משו״ע יו״ד)
אשה רואה דם מחמת תשמיש:
א. הרואה כתמי דמים שלא הרגישה שיצא מגופה
ב. זקנה שראתה דם בלא הרגשה שנעקר ממקור דמיה
ג. רואה דם מחמת תשמיש
ד. מראות הדם
ב"ה, י"ב אדר תרצ"ג. לכבוד האדון הנכבד דגמיר וסביר, דחיל ומוקיר, מר ח' ב' משה יצ"ו.
שאלת ממני להודיעך שורת הדין באשה שמאז מת לה בנה הבחור, התחילה בשנוי וסתה והיתה רואה פעם לשנים או שלשה חדשים, ואחרי זאת שנתה גם בשפעת דמיה והתחילה לראות טיפין טיפין בוסתות רחוקות זו מזו ובלתי קבועות בזמן, ומאז שנה וחצי שפסקה לראות לגמרי אלא שרואה מחמת תשמיש בעד שלה כתמים קטנים פעמים כמראה אדמימות של דם, פעמים מראה לכלוך שאין העין יכולה להבחין אם הם מראה דם, ולפעמים נקודות קטנטנות שיש בהם מראה דם. וכל זה הוא בקנוח שאחרי תשמיש אבל אחרי זאת גם כשהיא בודקת עצמה במוך אינה מוצאה דם ונסתפקת אם אשה זו נדונית כדין רואה מחמת תשמיש שאסורה לבעלה או שהיא צריכה למנות ז' נקיים אחרי ראייתה ולטבול כדין כל אשה נדה שרואה טפת דם כחרדל.
תשובה: טרם שאבוא להשיב על שאלה זו מוצא אני לטוב ומועיל לבאר כל הסעיפים המסתעפים בשאלה זו שמהם תצא הלכה ברורה כשמלה. – וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:
א. אשה הרואה כתמי דמים שלא הרגישה שיצאו מגופה.
גרסינן במס' נדה (נ"ז ב) אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם עליה טהורה. שנאמר: בבשרה, עד שתרגיש בבשרה. ומסיק בגמרא שם ומודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן, והתוס' (נ"ח ד"ה מודה) כתבו דלשמואל כשלא הרגישה טהורה מדאורייתא וטמאה מדרבנן.
מסוגיא זו למדנו שגם כשראתה כתמי דם בגופה שאין לתלות שהם באו מכינה או דבר אחר, הדומה לה אין האשה נטמאת כנדה מדאורייתא הואיל ולא הרגישה ביציאת דם זה מגופה. וגם כשראתה בבגדיה כגריס אעפ"י שלא הרגישה אסורה מדרבנן ובטעם אסור דרבנן זה נחלקו רש"י והתוס' דרש"י סובר דחיישינן דילמא הרגישה ולאו אדעתה ולהתוס' דגזרו חכמים אפילו במוחזק לה ודאי שלא הרגישה וצ"ל שטעם גזירה זו, הוא כדי שלא יטעו להתיר גם כשודאי הרגישה או כשלא מוחזק לה שלא הרגישה.
והרמב"ם סובר שדינו של שמואל נאמר רק במצאה דם על בגדיה או בבשרה מחוץ לפרוזדור אבל אם בדקה ומצאה דם בפרוזדור הרי זו בחזקת שבא בהרגשה ומטעם זה אסרו חכמים גם כשנמצא הדם בגופה או בבגדיה מדין ספק דאורייתא שמא כתם זה בא מן החדר (ה' אסורי ביאה פ"ט ה' א' י"ב) ולדעתו צ"ל דאין כאן ספק ספקא להתיר ספק שמא מגופה או שלא מגופה ואת"ל מגופה שמא מן העליה בא ולא מן הפרוזדור, שהואיל והכריעו חכמים ואמרו שכל שנמצא בפרוזדור הרי הוא בחזקת שבא בהרגשה והואיל ואין הרגשה מצויה אלא בבא מן החדר, הרי זה כודאי, ולא נשאר אלא ספק אחד שמא בא שלא מגופה וספקא דאורייתא לחומרא לענין אסור אשה לבעלה עד שתטהר (עיין ש"ך יו"ד סי' ק"י כללי ספק ספיקא סעיף כ"ז) וקרוב לזה הוא תירוצו בתרא של הכ"מ (ה' א"ב שם) וכן מוכח מדברי הרמב"ם (שם פ"ה ה') שכתב נמצא הדם בפרוזדור חוץ לנקב הרי טומאתו ספק וכו' לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקדשים ואין חייבים עליו משום ביאת מקדש ע"כ. משמע דלענין אסורה לבעלה חשוב כודאי ואין בעלה מותר להתקרב אליה לפני טהרתה מטומאה זו.
ומרן ז"ל בשו"ע חולק על הרמב"ם בתרתי שהרי פסק (ביו"ד סי' קפ"ט סעיף א') אשה שיצא דם ממקורה בין באונס בין ברצון טמאה והיא שתרגיש ביציאתו. וכן פסק (סי' ק"ץ סעיף א') דבר תורה אין האשה טמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה ע"כ משמע כל שמוחזק לה שלא הרגישה ביציאתו אפילו אם יצא ממקורה ואפילו נמצא בפרוזדור טהורה מדין תורה, ועוד כתב (שם) וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה, ע"כ. ומדקדוק לשונו: "וחכמים גזרו" משמע שהוא סובר כהתוס' שאסור זה הוא מגזרת חכמים ולא מדין ספק דאורייתא כמו שכתב הרמב"ם.
אולם דברי מרן צריכים עיון וברור שדבריו נראים לכאורה סתראי שהרי בסי' קפ"ג פסק, אשה שיצא דם ממקורה וכו' טמאה והוא שתרגיש, משמע שאם לא הרגישה טהורה אפילו מדרבנן ואלו בסי' ק"ץ פסק וחכמים גזרו על כל כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה, והש"ך (סי' קפ"ג ס"ק ב') עמד על זה וכתב היינו מדאורייתא אבל מדרבנן אסורה, ע"כ. אולם סתם דברי מרן אינן מתפרשים כן ולע"ד היה נראה לומר דמרן ז"ל סובר כרש"י דמה שאסרו חכמים אפילו לא הרגישה היינו באומרת שאינה זוכרת בהרגשתה, ולכן גזרו חכמים לאוסרה על בעלה משום שמא הרגישה ולאו אדעתה. אבל באומרת ברי לי שלא הרגשתי כגון שקדם לה מאורע כזה שראתה בשעת תשמיש פעמים אחדות ומתוך כך נתנה לבה לדעת אם היא מרגישה או לאו ואומרת שלא הרגישה מותרת אפילו מדרבנן. הלכך בסי' קפ"ט כתב והוא שתרגיש ביציאתו כלומר: הא אם אומרת ודאי שלא הרגישה טהורה אפילו מדרבנן וכדעת רש"י דלא אסרו רבנן אלא משום דילמא הרגישה ולאו אדעתא ובסי' ק"ץ פסק דאסרו חכמים אפילו לא הרגישה כלומר: שאינה זוכרת שהרגישה, אלא שאין דעתי נוחה לומר כן בדעת מרן שחלוק זה היה צריך לפרשו בדבריו ולא לסתום באומרו אפילו לא הרגישה שמשמעו הפשוט הוא אפילו אם אומרת שלא הרגישה, וראיתי בספר תורת השלמים (נדפס בגליון השו"ע דפוס וילנא) שכתב (בסי' קפ"ט ס"ק א') וז"ל: אע"ג דמתבאר לקמן (סימן ק"ץ) דאע"ג דלא הרגישה רק בכתם בעלמא וכו' טמאה היינו בשיעור גדול כגריס ועוד, כמבואר לקמן והמחבר הכא דבא לומר שהיא טמאה אפילו בטיפת דם כחרדל ע"כ כתב בסתם והוא שתרגיש, ע"כ.
מדבריו למדנו דרואה טיפת דם כחרדל בלא הרגשה טהורה אף מדרבנן, אבל להמחצית השקל (סי' קפ"ג ס"ק א) שכתב: ואע"ג דלקמן גבי כתם בעינן כשיעור כגריס ועוד והכא טמאה בטפת דם כחרדל? יש לומר דלא צריכים לגריס ועוד, אלא להוציא מידי ספק דכ"ז שאין בו כזה השיעור (אין ט"ס הוא לדעתי) תולין לומר דם כנה הוא אבל אלו היינו יודעים בודאי שמגופה הוא, אמרינן דטמאה היא אפילו בכ"ש אע"ג דלא הרגישה ע"כ. ולע"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי כל שלא הרגישה לעולם הוא בספק כנה או מכה שאין דם נדה יוצא ממקורה אלא בהרגשה, ואפילו כשהוא כגריס אלא דחכמים גזרו בשיעור זה ומנין לנו להוסיף ולומר שגזרו גם בטיפת דם כחרדל כשלא הרגישה האשה ביציאתו ואפילו הרמב"ם לא אמר שהוא בחזקת דם היוצא מן החדר אלא כשמצאה הדם בפרוזדור, ובמחצית השקל (שם) כתב עוד ולפי זה בכל בדיקה שבדקה ומצאה דם או שקנחה אחרי תשמיש ומצאה דם בלא הרגשה כלל וכו' לפירוש בתרא הוי חשש איסור דאורייתא, דאימור הרגשת העד הטעה אותה לומר דלא הרגישה: ובאמת הרגישה הרגשת דם ע"כ. ואין זה מחוור לע"ד שהרי מסוגין מוכח שכתם שנמצא על עד שלה אפילו באומרת שהרגישה תלינן בטעות להקל ולומר שחכוך קנוח העד או הכנסת השמש גרמה הרגשה זו ולא שהרגישה יציאת דם ממקורה אבל ודאי שבאומרת ודאי שלא הרגישה אין שום סברא לחושבה טועה ולומר שהרגשת העד הטעה אותה וכל האומרת שלא הרגישה טהורה מדאורייתא. ולפי זה מוכרחים אנו לומר כדעת התורת שלמים דרואה טיפת דם כחרדל בלא הרגשה מותרת אפילו מדרבנן. ברם אעפ"י שהסברא נותנת כן הלב מהסס הרבה לסמוך על קולא זו שהוא חדוש גדול לדעתי שאין לו על מה לסמוך.
ב. זקנה שראתה דם בלא הרגשה שנעקר ממקור דמיה.
מרן ז"ל (יו"ד סי' ק"ץ סעיף ב') פסק לא גזרו חכמים לטמא את האשה בטומאת נדה (כשלא הרגישה שיצא דם מבשרה) בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דהיינו שהיא פחותה מי"ב אפילו הביאה שתי שערות וכן אפילו היתה יתירה מי"ב אם בדקוה ולא הביאה שתי שערות בין שהיא בתולה בין שהיא בעולה ואפילו אם ראתה כבר שתי פעמים וכן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ג"פ ופסקה מלראות שלש עונות שהם תשעים יום חוזרת לקדמותה וכתמה טהור עד שתחזור ותראה שלש פעמים, (שם סעיף ד').
ולפי זה מסתברא דזקנה שחדל להיות לה אורח כנשים זה כיותר משנה, דינה כקטנה לענין זה, שאם לא הרגישה הרי היא טהורה, שגזרת חכמים היתה שאשה זו עצמה לא תטעה להתיר דמה גם כשהרגישה והלכך בקטנה שעדין לא ראתה דם ואין לחוש לטעותה בזמן הקרוב, ומכל שכן בזקנה שפסקה לראות, אין לחוש שמא תחדש נעוריה ואחרי בלותה תהיה לה עדנה ותשוב לראות בהרגשה, לא גזרו חכמים ואוקמוה אדין תורה שאין האשה טמאה עד שתרגיש בבשרה שיצא דם ממקור דמיה.
אולם דין זה בעיקרו צריך ביאור ופרוש, דהנה מה שמצאנו שלא גזרו חכמים בקטנה הוא דוקא בכתמים שנמצאו חוץ לגופה וכן אמרו: נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן חוץ מתנוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה, ופרש"י (ד"ה אין חוששין) אפילו אין לה במה לתלות וכו' איכא למימר עברה ולאו אדעתא (נדה ה'), אבל בראתה דם בבשרה או אפילו בעד שלה אחרי שקנחה בו לאלתר, הואיל ואין לומר בו עברה ולאו אדעתא, אע"ג דלא הרגישה הרי היא בכלל גזרת חכמים ככל אשה דעלמא.
והנה הש"ך (סי' ק"ץ ס"ק ג') דקדק מדברי הטור ומרן שכתבו לא גזרו בתינוקת וכו' דלא גזרו כלל אפילו נמצא בגופה, ומה דאמרו בגמ' אפילו סדינים שלה מלוכלכים בדם, אורחה דמילתא נקט והוא הדין בגופה וכן הסכים לדעתו בתורת השלמים (שם ס"ק ג') ואני הדל לא זכיתי להבין דבריהם שהרי בגמ' אמר אין חוששין לה, זאת אומרת שאין כתמה כראייתה ואין ללמוד מזה שגם ראייתה בגופה או בעד שקנחה אחרי תשמישה שתהיה טהורה, ומדלא אמרו טהורה כמו שאמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה טהורה אלא אמר אין חוששין לה משמע ודאי דטעם ההיתר משום שתולין דמה בדבר אחר, וזהו דוקא כשנמצא חוץ לגופה.
ואם כן דינם של הטור ומרן שכתבו שלא גזרו בתינוקת אינו חוזר על דין ראתה דם אלא על כתם שנמצא בבגדיה וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב: ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או בגדיה אעפ"י שלא הרגישה וכו' ה"ז טמאה, כאלו מצאה דם בבשרה (ה' איסורי ביאה פ"ט ה' א') בתולה שלא ראתה דם מימיה ועדיין היא קטנה כתמה טהור עד שתראה דם שלש וסתות (שם ה' ד').
הא למדת מדבריו שלא התירו בקטנה אלא לענין כתמה זאת אומרת בראתה בדבר שמחוץ לגופה ובמקום שיש לתלות שהדם לא בא מגופה אבל אם נמצא הדם בגופה, או בעד שקנחה אחרי תשמיש אע"ג שלא הרגישה טמאה לבעלה מדרבנן, ומכאן סיעתא גדולה להב"ח (סי' ק"ץ) דפסק דראתה דם בגופה אעפ"י שלא הרגישה טמאה מדרבנן (וכ"כ בחוות דעת סי' ק"ץ ס"ק ד').
ובסדרי טהרה (סי' ק"ץ ס"ק ז') כתב דלהתוס' דמפרשי דגזרת חכמים בלא הרגישה שיצא דם מבשרה הוא אפילו במוחזק לה שודאי לא הרגישה, יש לצדד ולומר כדעת הש"ך דבקטנה שלא הגיע זמנה לראות לא גזרו חכמים אפילו בידוע שודאי מגופה אתי הואיל ולא הרגישה, עי"ש ולע"ד איפכא מסתברא דהואיל וגזרו חכמים אף בלא הרגישה ודאי לא חלקו בין קטנה לגדולה דגם בקטנה יש לחוש שמא תתיר דמה אפילו בהרגשה לכשתגדיל ולא הקלו חכמים בקטנה אלא דוקא בכתמים ובמקום שיש צד ספק שלא בא דם זה מגופה, ועל כל פנים למדנו מהאמור שלדעת הש"ך ודעמיה קטנה שלא הרגישה אפילו נמצא דם בגופה מותרת לבעלה אפילו מדרבנן ומסתברא לומר שהוא הדין לזקנה, והואיל ומד"ת כל שלא הרגישה טהורה אפילו נמצא בגופה והואיל ובקטנה לדעת הש"ך לא גזרו בה רבנן והואיל וקטנה וזקנה דינן שוה לענין וסת, וכמ"ש רמ"א (סי' קפ"ט סעיף כ"ח) וקטנה וזקנה אינן חוששות לוסת קבוע. כדאי הש"ך ודעמיה לסמוך עליו מדין ספקא דרבנן לקולא.
אולם אחרי העיון נראה שאין לדמות זקנה לקטנה לענין כתמים והרגשה ואמינא לה ממ"ש הרמב"ם ז"ל מעוברת ומניקה וזקנה כתמן כראייתן ואינו מטמא למפרע, בתולה שלא ראתה דם מימיה ועדיין היא קטנה כתמה טהור (שם ה' ד') הרי דלענין טהרת הכתם לא התירו אלא לקטנה ולא לזקנה והוא הדין והוא הטעם בלא הרגישה.
ג. רואה דם מחמת תשמיש.
תנינא (במס' נדה ס"ו) הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר, ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר, ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש פעם ראשונה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה, ע"כ. ובהלכה זו נאמר ג' שיטות: רש"י ז"ל סובר דלראשון ושני נאסרת להם בהחלט ולא מהניא בדיקה להתיר עצמה להם, וצ"ל לדעתו שבדיקה זו אינה מבררת בודאות גמורה שדם זה שראתה מחמת תשמיש בא מן הצדדים, אלא שבלא בדיקה היה הספק שקול ואסורה מדין ספק דאורייתא אבל אחרי בדיקה אם לא נמצא דם בראש המוך חזרה להיות כרוב הנשים שאינן רואות דם מחמת תשמיש ומותרת מדאורייתא מדין אזלינן בתר רובא, הלכך לשלשה הראשונים התירו עד שלש פעמים לכל אחד, משום דלא הוחזקה לראות דם בכל האצבעות ובכל הכחות דאין חזקת אצבעות אלא בג' אנשים ובשלש בעילות שיש בהם אצבעות שונות וכחות שונים, אבל לא התירו אותה בבדיקה להשאר עם כל אחד מבעליה הראשונים, משום שאם נמצא דם בראש המכחול הרי היא כאלו הוחזקה לכל האצבעות ולכל הכחות, שהמכחול הוא כקטן שבאצבעות וכחלש שבכחות ואם לא נמצא דם עדין יש לחוש למעוטא ותבא לידי שגגת כרת אבל בשלישי אחר שלש בעילות בבואה להנשא לרביעי כיון שאם תאסרנה אפילו בבדיקה תהיה אסורה כל ימיה לכל אדם, התירו בבדיקה לסמוך ארובא משום תקנה דאיתתא שלא תהיה גלמודה כל ימיה, וזו היא דעת קצת מחכמי הצרפתים וכמ"ש המ"מ (ה' אסורי ביאה פ"ד ה' כ') אבל סברא זו נסתרת לע"ד ממ"ש בגמ' (שם) כיצד בודקת את עצמה מביאה שפופרת ובתוכה מכחול ומוך מונח על ראשו וכו' אם לא נמצא דם על ראשו בידוע שמן הצדדים הוא בא ע"כ, הרי שבדיקה זו היא מבררת בירור גמור ומוחלט אם דם זה בא מן המקור או מן הצדדים וכל שלא נמצא דם בראש המוך בידוע שמן הצדדים בא. שיטה ב' היא דעת התוס' שבדיקת שפופרת מוציאה מידי כל ספק ומתרת את האשה מדין ודאי שמן הצדדים בא ומה שלא אמרו לבדוק בג' בעלים הראשונים הוא להקל שלא הטילו עליה בדיקה זו למי שאינה רוצה לטרוח. או שאינה יודעת לבדוק (שם ד"ב ותבדוק) וזו היא דעת הרשב"א והרמב"ן והרא"ש (עין הרא"ש בתוספותיו) וכן פסקו והסמ"ג וסה"ת והרבה מן המפרשים הראשונים (עיין טור וב"י יור"ד סי' קפ"ז).
ומרן הב"י הקשה לדעה זו דמאי אהניא בדיקה זאת להתיר כשלא נמצא דם בראש המכחול, הא איכא למיחש שמא מן המקור הוא בא, ומה שלא נמצא דם על ראש המכחול הוא מפני שלא היה עב כמו השמש או שלא הכניסתו בכח? ותירץ דלא אמרינן אין כל אצבעות או כל הכחות שוים אלא להקל ולא להחמיר (ב"י וכ"מ שם). והכי מסתברא לע"ד שדם הבא מחמת תשמיש מן המקור, הוא מסבת ההרגשה הנגרמת על ידי חכוך ולא מסיבת לחץ או הכאה בכח, הלכך כל שלא נמצא דם בראש המוך הרי זה מוכיח שאין דם הבא מן המקור.
ולשיטה זו אם נבדקה עם אחד משלשה בעליה הראשונים ונמצא דם בראש המכחול נאסרת לעולם לכל אדם כדין ניסת לרביעי ונבדקה, שכל שנמצא דם בראש המכחול הרי זה מוכיח שטבעה של אשה זו הוא לראות דם מחמת תשמיש ואין לה תקנה לעולם, וכעובדא דההיא דאתא לקמיה דמר שמואל ואמר זו ממלאה ונופצת היא ואין לה תקנה (נדה שם), וכן כתב הר"ן (שבועות פ"ב ובש"ך סי' קפ"ז ס"ק י"ג) ומסתברא דכל שכן הוא שאם נבדקה קודם שתנשא לרביעי ונמצא דם בראש המכחול שלא תנשא לעולם.
השיטה השלישית דעת הרמב"ם שכתב: מי שראתה דם בשעת תשמיש פעם ראשונה ושניה ושלישית ואין שם דבר לתלות בו הרי זו תתגרש ומותרת להנשא לשני וכו' נשאת לשלישי וראתה דם כך שלש פעמים הרי זו תתגרש ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה, כיצד בודקת עצמה לידע אם נרפאת או לא נרפאת מביאה שפופרת וכו' ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדים וטהורה היא ומותרת להנשא לאחרים, (ה' א"ב פ"ד ה' כ"א כ"ב).
מתבאר מדבריו שרואה מחמת תשמיש אינו מוכיח שטבעה של אשה זו הוא להיות ממלאה ומנפצת, אלא זה הוא סימן מחלה שיש לה תרופה והלכך גם אחרי שנבדקה לפני נשואיה עם הרביעי אינה נאסרת אלא עד שתבריא ובודקת שוב פעם אחד פעם בדיקת שפופרת ומוך בראש המכחול עד שיתיאשו הרופאים מהבראתה ואם כך הוא הדין אפילו בהוחזקה בכל האצבעות ובכל הכחות כל שכן הוא שרשאית לבדוק עצמה גם בראשון ואם לא תמצא דם בידוע שנרפאת ומותרת לו, ואם נמצא דם בודקת שוב עד שתבריא אלא שלכתחילה מורים לה להתגרש שמא יבוא עליה בעלה קודם בדיקה (ראה מ"מ שם).
ברם דברי הרמב"ם צריכים ברור ופירוש שלכאורה נראים דבריו סתראי מרישיה לסיפיה, שבראש דבריו כתב כיצד בודקת עצמה לידע אם נרפאת, משמע מזה דכל רואה מחמת תשמיש ברור הוא שבא מן המקור והספק שהוא נפתר ע"י בדיקה הוא: לידע אם נרפאת או לא נרפאת, ובסוף דבריו כתב: ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדים ולא רישיה סיפיה אלא כן היה לו לומר בידוע שנרפאת. וכן ראיתי בסדרי טהרה (סוף קפ"ז סוף ס"ק ו') שעמד בזה ונדחק לפרש דמ"ש הרמב"ם ואם לא נמצא על המוך כלום, כוונתו הוא דנמצא בצדדי המוך ולע"ד נראה בדעת הרמב"ם שהוא סובר שכל דם שהוא נמצא בפנים הפרוזדור חזקתו שהוא בא מן החדר, הלכך כל שלא נבדקה מחזיקים אותה בחולה מחלה כזו שהיא פולטת דם ממקורה בשעת תשמיש, אבל אחרי שנבדקה בשפופרת ומוך שבראש המכחול ולא נמצא דם הורעה חזקה זו שדם שהיא רואה הוא מן המקור: ותולים לומר שהוא בא מן הצדדים זאת אומרת שמה שתראה מכאן ולהבא הוא דם הבא מדוחק הצדדים.
ולמד זה רבינו ומאורנו הרמב"ם ז"ל ממ"ש בגמ' (שם) ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמר ליה לאבדן זיל בעתה אזל בעתה ונפל ממנה חררת דם אמר רבי נתרפאת זאת ע"כ, ובודאי אשה זו באה לפני רבי אחרי בדיקתה בשפופרת שאם לא כן למה לו לרבי לבעתה, היה לו להורות לה בדיקת שפופרת ומזה אנו לומדים שגם אחרי בדיקה ונמצא דם בראש המוך עדין היא בחזקת חולה שעלולה להבריא על ידי הבעתה או רפואה אחרת, ואחרי הבראתה בודקת שוב בשפופרת ומוך שבראש המכחול, ואם לא תראה דם מותרת עד שיתברר שטבעה בכך שהיא ממלאה ונופצת, ובזה נתישבו דברי הרמב"ם כהוגן ונסתלקה תמיהת הגהת הכ"מ (שם).
ולהלכה פסק מרן ז"ל אם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון אחר ששמשה שלש פעמים הרשות בידה ומותרת לו ויש אומרים שאסורה לראשון מתשמיש שלישי ואילך אפילו בבדיקה, ורמ"א כתב יש לסמוך אסברא ראשונה להקל (שם סעיף ג') וכן פסקו הב"ח ומוהר"מ (עין ש"ך שם ס"ק י"ג ופתחי תשובה ס"ק כ' ותורת השלמים ס"ק כ').
מהאמור נקטינן שדעת רובא דרבוותא היא להתיר אשה שרואה דם מחמת תשמיש על ידי בדיקה אפילו לבעלה הראשון, ובדיקה זו סומכין עליה גם בזמן הזה וכמ"ש רמ"א (שם סעי"ב) ובתורת שלמים (ס"ק י') כתב בשם תשובת מ"ב (סי' מ"ט) דאין צריך להכניס השפופרת רק עד מקום שהשמש דש.
אולם להלכה נראה להורות כהוראת הרדב"ז ז"ל שבראשונה תרפא עצמה על ידי בקיאים ומומחים לדבר ואחרי שיאמרו לה שהתרפאה תבדוק עצמה בשפופרת ומוך שבראש המכחול ומרן החת"ס הורה כדעת אמונת שמואל וסדרי טהרה לעשות עוד בדיקה מוקדמת בכיס ארוך כאורך האצבע מבגד פשתן מלא מוכין ומתוח ובעובי האצבע כדי שיגע בצדדים ותכניסהו באותו מקום והיה אם נמצא דם על הצדדים ולא בראשו הרי זה מוכיח שמחמת הצדדים הוא בא ומותרת לבעלה, ואם ימצא דם בראשו עדיין בספקא עומדת ותבדוק אח"כ על ידי שפופרת, (חת"ס יור"ד סי' קנג).
ועתה נשאר לנו לבאר אם לא ימצא דם כלל בבדיקת המוך שע"י שפופרת: הש"ך (שם ס"ק יא) כתב שאם לא נמצא דם כלל מותרת והוכיח כן מדברי הב"ח ותשובת הריצב"א בתשובות מימוניות (ה' א"ב פ"ד) וכן כתב הרדב"ז בתשובותיו החדשות (סי' ת"י) ותורת השלמים (ס"ק ט') ולשון הגמ' אם לא נמצא דם על ראשו בידוע שמן הצדדין הוא בא מוכח כדבריהם.
אולם הנוב"י (יור"ד מהדו"ק סי' מ"ג) כתב דמ"ש בגמ' לא נמצא דם על ראשו היינו שנמצא על הצדדים דאם תאמר שלא נמצא כלל היאך מסיים בידוע שהוא מן הצדדים שהרי אפילו הש"ך שמביא בשם הפוסקים להקל בלא נמצא כלל היינו שאנו אומרים שנתרפאה אבל לומר בידוע שהוא בא מן הצדדים בלא נמצא דם כלל אין מקום כלל עכ"ד. וכן כתב הסדרי טהרה (שם ס"ק ו') אבל לע"ד נראה כדעת הש"ך ודעימיה שהרי בבדיקה על ידי מכחול בשפופרת אי אפשר למוך שבראש המכחול לגעת בצדדים אבל הוא נכנס ישר דרך השפופרת עד מקום שהשמש דש, ובהכרח לא ימצא דם בצדדי המוך שעומד בראש המכחול, אלמא שכל שלא נמצא דם כלל מותרת ומטעמא שכתבנו שאין הדם נפלט מהמקור אלא מסיבת החכוך וכל שראינו שלא היה דם בראש המכחול אפי' שלא היה דם בצדדים מותרת, להרמב"ם והריצב"א משום שודאי נתרפאה ולהב"ח ודעימיה משום שזה מוכיח שמעולם לא יצא הדם ממקורה אלא מן המדדים הוא בא, ועל כל פנים כדאי לסמוך על הש"ך ודעימיה שמתירים בכגון זה בפשיטות.
ועדיין צריכים אנו לברר אם אשה זו שנבדקה ע"י שפופרת ולא נמצא דם בראש המכחול וראתה שוב מחמת תשמיש אם צריכה למנות ז' נקיים כדי להזדקק שוב לבעלה דבר זה לא מצאתי מפורש בדברי הפוסקים אבל מצאתי לו סמך בדברי הרמב"ם (שם) שכתב: ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם היא מדוחק הצדדים וטהורה היא ומותרת להנשא לאחרים ע"כ, ומאמרו וטהורה היא בא להורות בלי ספק שאינה אסורה משום נדה אם תראה שוב, והדבר מוכרח מצד עצמו דכיון שהתרנו אותה להנשא משום דבידוע שמן הצדדים בא, מטעם זה בעצמו נתיר אותה גם בלא ז' נקיים שאם אתה מצריך לה ז' נקיים הדין נותן לאוסרה בנשואין כדי שלא להכניס את בעלה בחשש אסור נדה.
והנוב"י (שם ד"ה אמנם אין בז כדי להכריע) נסתפק בזה וכתב והנה פשפשתי ומצאתי בתשובת הר"ן סי' מ"ט משמע שם להדיא לפי משמעות לשונו שאפילו ז' נקיים אינה צריכה אלא שלמעשה אמר ועדיין אני נבוך בזה.
ומכאן אני תמה על החוות דעת (סי' קפ"ז חדושים ס"ק ו') שכתב בפשיטות להצריכה ז' נקיים אחר כל דם שמוצאה בשעת תשמיש ולעד"נ שאינה צריכה ז' נקיים ומטעמא שכתבנו שאם תאמר להצריכה ז' נקיים אפילו מדין ספק שורת הדין נותנת לאוסרה לבעליה הראשונים מספק מכשול אסור. וכיון שמצאנו להר"ן שמתיר בלא ז' נקיים וכיון שגם דברי הרמב"ם כן וכדאמרן, וכיון שלא מצאנו מפורש בדברי הפוסקים הראשונים לאסור מסתברא שכולם סוברים להתיר בלא ז' נקיים ולא הוצרכו לברר זה משום שהוא מובן מעצמו ממ"ש שהיא מותרת לבעליה הראשונים או לבעלה הרביעי אחרי בדיקה משום שכל שלא נמצא דם בראש המכחול בידוע שבא הדם מן הצדדים ומטעם זה עצמו אינה צריכה ז' נקיים.
ד. זקנה שפסקה לראות ורואה דם מחמת תשמיש.
הלכה זו לא מצאתיה מפורשת בדברי הפוסקים הראשונים אבל סתמא דגמ' מוכחא דגם זקנה שחדל להיות לה אורח כנשים דינה הכי הוא להצריכה בדיקה על ידי מכחול כדין אשה שיש לה וסת, וראיה לדבר ממ"ש בסיפא דמתניתא הרואה דם מחמת תשמיש וכו' ואם יש לה וסת תולה בוסתה (נדה סו א) מכלל דרישא מיירי אפילו באין לה וסת כלל כגון קטנה שלא ראתה עדיין או זקנה שפסקה לראות, והנה בפירוש הלכה זו נאמרו שלש שיטות:
א. רש"י מפרש ואם לה וסת לקלקול זה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת ע"כ, ולפירוש זה יוצא שדין זה שבסיפא אינו קשור לדין הרישא ברואה דם מחמת תשמיש לענין אסורה לבעלה שכיון שאינה רואה כל שעה אלא לפרקים מותרת לבעלה בלא בדיקה שפופרת ומכחול אפילו ראתה שלש פעמים ואפילו אם בדקה ומצאה דם בראש המכחול שהרי הרשב"א ז"ל שאין אשה הרואה מחמת תשמיש נאסרת לבעלה אלא אם ראתה שלש פעמים רצופים כלומר שראתה בשלש בעילות זו אחרי זו בלי הפסק תשמיש של היתר בינתים (עיין ב"י יו"ד ס' סי' קפ"ו) וכן פסק מרן ז"ל אשה שראתה דם מחמת תשמיש וכו' משמשת שלש פעמים רצופים אם בכל ג"פ רצופים ראתה דם אסורה לשמש עם בעל זה (יור"ד סי' קפ"ז סעיף א' וש"ך ס"ק ג') דוק מינה הא אם ראתה שלש פעמים ויותר ואינם רצופים מותרת לבעלה משום דכל שיש הפסק בתשמיש של היתר מוכח הדבר שאין אשה זו בגדר הנשים שממלאה ומנפצת, אלא תלינן בצדדים, ואפילו לא קבעה לה וסת קבוע לקלקול זה, ומתוך זה מוכרחים אנו לומר בדעת רש"י שמ"ש ואם יש לה וסת לאו ארישא קאי, אלא הוא דין בפני עצמו והכי קאמר: ואם יש לה וסת תולה בוסתה לענין זה שאינה צריכה בדיקה בין וסת לוסת, אלא הרי היא כאלו קבעה לה וסת בתוך וסת לראות בשעת וסתה, וגם לפרקים קבועים בשעת תשמיש (עיין יור"ד סי' ק"ץ סעיף ל"ב) הלכך אינה צריכה לבדוק בין וסת לוסת לא קודם תשמיש ולא לאחר תשמיש (עיין סי' קפ"ו סעי' א').
ב. שיטת הרמב"ם והטור ומרן שפרשו אם יש לה וסת ושמשה סמוך לוסתה זאת אומרת שראתה קודם עונה אחת תלינן בוסת והש"ך (קפ"ז ס"ק ט"ז) נדחק לפרש דברי הרמב"ם ומרן בעברה ושמשה או בקטנה שלא הביאה סימני בגרות ולע"ד מתפרשים דברי הרמב"ם כמ"ש וכ"כ בחדושי בית מאיר שם בגליון השו"ע דפוס וילנא ולדעתם מתפרש דין זה לענין חזקת ג' פעמים דאשה הרואה דם מחמת תשמיש ג' פעמים רצופים ואחת מהן היתה סמוך לוסתה אינה יוצאת מחזקת היתר לבעלה עד שתראה שלש פעמים רצופים ויהיו כולם בלתי סמוכים לוסתה.
ג. והמרדכי מפרש דאם יש לה וסת רואה נדה תולה בוסתה, שיכולה לומר זה הדם שהיתה רואה טהור הוא שעדין לא הגיע זמן וסתה (עין ב"י סי' קפ"ז) ובתורת השלמים כתב דדעת המרדכי דאפילו אין לה מכה כלל תולים בוסתה, ואין זה מחוור לע"ד שהרי כשראתה ג' פעמים מחמת תשמיש קובעת לה וסת כמו שקובעת וסת ע"י מקרים שארעו בגופה (עיין סי' קפ"ט סעיף י"ט) ובודאי התשמיש חשוב כמקרים שארעו בגופה כמו חוששת בפי כריסה ובשפולי מעיה והלכך גם ביש לה וסת קבוע כשראתה שלש פעמים מחמת תשמיש קובעת לה וסת בתוך וסת (עין שם סעיף ל"ב) ונהי שאם ראתה לפרקים או סמוך לוסתה אינה נאסרת על בעלה, אבל אם ראתה רצופים ושלא סמוך לוסתה ודאי שהיא נאסרת על בעלה עד שתדבק ואם ראתה לפרקים אסורה משום נדה עד שיעברו עליה ז' נקיים והש"ך (שם ס"ק כ') כתב ע"ד המרדכי וגם הרב לא הקיל אלא שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש (וגם זה בשיש לה מכה אעפ"י שאינה מוציאה דם) והטו"ז (שם ס"ק ח') כתב לפרש דברי המרדכי ביש לה מכה שאינה מוציאה דם. ובזה הוא דתלינן במכה כיון שיש לה וסת קבוע. וכמ"ש מהרא"י בפסקיו סי' מ"ז (עיין בהגה סי' קפ"ט סעי ה' וש"ך סעיף כ"ב) ואולם גם אם נסכים לפירוש הטו"ז עדיין לא אפרקו דברי המרדכי מחולשיהו ורוב ככל מגדולי הפוסקים הראשונים חלקו עליו וסוברים דגם אשה שיש לה וסת אם ראתה שלש פעמים רצופים מחמת תשמיש אינה נתרת לבעלה או לבעל רביעי עד שתבדק בשפופרת.
מעתה נהדר אנפין לשאלתנו והנה לשיטת המרדכי דמפרש מאמר: ואם יש וסת תולה בוסתה כפשוטו באשה שיש לה וסת קבוע, משמע ודאי דרישא דמתניתין דרואה דם מחמת תשמיש איירי אפילו באין לה וסת קבוע ונאסרת לבעלה עד שתדבק משום דראייתה שלש פעמים אחרי שפסקה מלראות קובע לה וסת, וכמו שפסק מרן ז"ל חזרה (הזקנה שעברו עליה ג' עונות משהזקינה ולא ראתה) וראתה דינה כדין תנוקת שלא הגיעה זמנה לראות (סי' קפ"ט סעיף כ"ז ל' וסי' קפ"ד סעיף ד') הלכך אם ראתה רצופים נאסרת לבעלה שהרי הוחזקה וסתה לראות בשעת תשמיש וכל הבא עליה נכשל בחשש אסור כרת של נדה, ואם רואה בסרוגין או לפרקים קבועים צריכה למנות ז' נקיים.
ואף לשיטת רש"י והרמב"ם הואיל ורישא תני לה סתם אשה הרואה דם מחמת תשמיש משמע דבכל אשה מיירי גם בקטנה שלא הגיע זמנה וגם בזקנה שפסקה לראות וכל שלא ידוע לנו שהדם בא מן הצדדים כגון שנמצא דם בראש המכחול בידוע שבא מן המקור.
וראיתי בתשובת שבות יעקב (ח"א סי' ס"ח) שנשאל באשה זקנה שפסקה מלראות זמן רב והתהוה בה מקרה רע שהתחילה לראות מחמת תשמיש וגם מרגשת צער וכאב בשעת תשמיש, אם צריכה בדיקת שפופרת או לא כיון שפסקה מלראות, והשיב: מצד הסברא יש להקל כיון שלא ראתה מחמת תשמיש קודם שפסקה מלראות וגם מרגשת צער וכאב, איכא הוכחה ברורה דמחמת מכה היא רואה ולא ממקור נדתה, וסמך לסברא זו ממ"ש המרדכי דאשה שיש לה וסת תולה בוסתה, אפילו אין לה מכה וכל שכן זו שפסקה מלראות לגמרי וכו', את"ד ז"ל עי"ש.
ולע"ד נראה אדרבה, איפכא מסתברא, דכיון שלא ראתה מחמת תשמיש עד שפסקה מלראות בזמן וסתה, זו היא הוכחה חותכת ששינתה את וסתה הרגילה והתחילה לקבוע לה וסת לראות בשעת תשמיש, ומדברי המרדכי אין ראיה דבאשה שאין לה וסת או שחדל להיות לה וסת כשראתה פעמים רצופות או לפרקים קבועים מחמת תשמיש ואפילו אם מרגשת מכאובים אין תולים להקל אלא אומרים שמיחושים אלה נמשכים מדם נדתה ואדרבה הם המה סימני הוסת ולא תלינן במכה אלא כשידענו שיש מכה אבל אין אנו רשאים להחזיק לה מכה, ולכן אני אומר לע"ד שפסק השבות יעקב הוא קולא יתירה.
מראות הדם.
מראות דם הנדה הן: אדום כהה או עמוק, וכל מראה שחור אבל מראה לבן וירוק כמראה השעוה או הזהב וכ"ש ככרתי או כעשבים או שהוא כמראה אתרוג וחלמון ביצה הרי הוא מראה טהור ואפילו הרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד ומצאה מראות הללו טהורה (יו"ד סי' קפ"ח סעיף א' ש"ך ס"ק ד').
והשל"ה חוכך להחמיר כסברת רש"ל ולטמא מראה ירוק כמראה השעוה והזהב וגם לדעה זו אם לא הרגישה כלל ומצאה כתם יש להקל אבל אם כתם זה בא בקינוח ובלי הרגשה יש לצדד להקל ולהחמיר ובעל נפש יחוש לנפשו ונראה לע"ד דזקנה שפסקה לראות וראתה מחמת תשמיש מראות אלו, שהיא טהורה לכל הדעות, דכל הרואה מחמת תשמיש יש צדדים לתלות שדם זה בא מן הצדדים ולכן כל שיש צד נוסף שהמראה הוא מראה טהור לדעת רוב הפוסקים אף השל"ה מודה, שאין לחוש לו כלל.
אחרי שבררנו כל פרטי ההלכות הקשורות בשאלה זו נשוב לסכם הלכה ברורה בשאלה זו שלפנינו.
תשובה:
לפי המבואר בשאלה זו אשה זו לא הוחזקה לראות דם מחמת תשמיש הואיל ולא ראתה שלש פעמים רצופות מראות דם נדה אלא לפעמים רואה כתמים במראה צהוב ולפעמים מראה לכלוך שאי אפשר להבחין אם יש בו מראה דם, והנה במראה צהוב כמראה השעוה והזהב או כמראה אתרוג וחלמון ביצה פסק מרן שאפילו אם הרגישה בבשרה שדם זה פירש מגופה הרי הוא דם טהור (יו"ד סי' קפ"ח סעיף א' וש"ך ס"ק ד').
וגם השל"ה ורש"ל שחוככים להחמיר במראות אלו אפילו אם לא הרגישה מודים לטהר, אם יש צדדים אחרים וסברות מוכיחות שאינו דם נדות, (עין סדרי טהרה שם ס"ק ב' ופתחי תשובה שם).
ולכן בנדון דידן שיש צדדים להקל: א. שאינה רואה מראות אלו אלא בשעת תשמיש: ב. שהיא זקנה שפסקה לראות. צדדים אלה הוין ידים מוכיחות שאין זה דם נדות והואיל והפוסקים הראשונים לא הזכירו דין זה דרש"ל לטמא במראות אלו והואיל ויש צדדים להקל ראוי להורות להתיר ואפילו בעל נפש אינו צריך לחוש לזה, אפילו לפרוש ז' נקיים אחרי ראייתה מראה צהוב, ולענין לאוסרה לבעלה לעולם או להצריכה בדיקת שפופרת כיון שהיא רואה לפעמים מראה לכלוך שאין בו מראה דם, בזה יצאה מכלל אשה שרואה דם מחמת תשמיש הואיל ולא הוחזקה שלש פעמים רצופים והרשב"א (ב"י סוף סי' קפ"ו) ומרן בשו"ע (סי' קפ"ז סעיף א') פסק אשה הרואה דם מחמת תשמיש אם בכל ג' פעמים רצופים ראתה דם אסורה לשמש עם בעל זה וכו' דוק מינה כשלא ראתה ג' פעמים רצופים אינה אסורה לשמש, ואינה צריכה בדיקת שפופרת, אולם יש מקום ספק בשאלה זו שמא אשה זו ראתה ג' פעמים רצופים מראה דם ונאסרת לבעלה זה לכל הפחות עד שתבדוק ולדעת רש"י הרואה מחמת תשמיש ג' פעמים רצופים אינה נתרת לבעלה ראשון אפילו בבדיקה (עין יו"ד סי' קפ"ז סעיף ג') אבל גם ספק זה אין בו כדי לאוסרה לבעלה שהרי פסק רמ"א: אם עברה ושמשה ולא ראתה מותרת דתשמיש זה שלא ראתה בו עדיף מבדיקת שפופרת (שם סעיף י') ולדעת הש"ך (שם ס"ק ל"ג) ותורת השלמים (ס"ק לד) אפילו בפעם אחת שלא ראתה חוזרת להתירה, וגם לדעת האפי רברבי שמצריך שלא תראה ג"פ רצופים נלע"ד שבכגון נדון דידן שלא הוחזקה ג' פעמים אלא שאנו מסתפקים שמא ראתה ג"פ רצופים מודה גם האפי רברבי שבפעם אחת שלא ראתה חוזרת להתירה ומכל שכן כשלא ראתה פעמים רבות כגונא דנדון דידן שפעמים רבות ראתה מראה צהוב או מראה לכלוך, בזה אף אם נניח שראתה ג' פעמים רצופים מראה דם במה שראתה אח"ז פעמים רבות רצופות או חלוקות מראה טהור חוזרת להתירה לענין זה שלא תאסר על בעלה.
ולענין הספק הב' שנסתפקה אם אשה זו צריכה ז' נקיים, הנה השבות יעקב (ח"א סי' ס"ח) פסק באשה זקנה שפסקה מלאות זמן רב והתחילה לראות מחמת תשמיש וגם מרגשת צער וכאב אם צריכה בדיקת שפופרת, והעלה להלכה שכיון שלא ראתה מחמת תשמיש קודם שפסקה מלראות וגם מרגשת צער וכאב איכא הוכחה דמחמת מכה היא רואה ולא ממקור נדתה עי"ש ולפי"ז בנדון דידן אם היא מרגישה צער ומכאובים בשעת תשמישה אינה צריכה אפילו ז' נקיים הואיל ותלינן שדם זה לא נבע ממקורה, אבל כבר כתבנו (בסעיף ד') שזו היא קולא יתירה והלב מהסס מאוד לסמוך עליה.
ואין מקום לצדד בהיתר הואיל ולא הרגישה שיצא דם מבשרה והואיל ואינה רואה אלא טיפת דם כחרדל וכמו שמשמע כן מדברי התורת שלמים (סי' קפ"ט ס"ק א') וכן אין לומר דזקנה שחדל להיות לה אורח כנשים דינה כתינוקת שלא גזרו חכמים לאסור כתמיה אפילו אם נראה בגופה או בעד שלה, ובנדון דידן שהיא רואה רק בשעת תשמיש אפילו אם הרגישה אינה ואסרת כנדה דאמרינן הרגשת עד או שמש היא זו ולא הרגשת פריסת דמה ממקור דמיה (עין נדה נז ב). צדדים אלה אין בהם כדי להתיר כמו שוהכחנו לעיל (סעיפים א' וב' מפס"ד זה) ולכן השאלה במקומה עומדת אם צריכה אשה זו לספור ז' נקיים כדין כל אשה הרואה טיפת דם כחרדל, (יו"ד סי' קפ"ג סעיף א' וסי' ק"ץ סעיף ל"ג) ודין זה נוהג גם ברואה מחמת תשמיש וכמו שפסק מרן ז"ל: הרואה דם בשעת תשמיש מותר לשמש פעם שנית כשתטהר, (סי' קפ"ז סעיף י').
ברם בנדון דידן הואיל ופעמים ראתה מראה טהור בשעת תשמיש ותשמיש עדיף מבדיקת שפופרת כשתראה דם אחרי כן אנו אומרים בידוע שדם זה בא מן הצדדים וכבר הוכחתי בע"ה (בסעיף ג' מפס"ד זה) דאחרי בדיקת שפופרת אינה צריכה ז' נקיים וכמ"ש הנוב"י (יור"ד מהדו"ק סי' מ"ג) ממשמעות דברי תשובות הר"ן וכיון שאחרי בדיקת שפופרת אינה צריכה ז' נקיים הוא הדין בשאלה דנדון דידן שאחרי שראתה טיפת דם בשעת תשמישה ראתה פעמים אחרות מראה צהוב או מראה לכלוך, בדיקת השמש עדיף משפופרת להחזיקה בטהורה, ולומר שמה שנמצא איזו פעמים טיפות דם או אדמומית בידוע שבא מן הצדדים וטהורה ואינה צריכה ז' נקיים, כל זה אני אומר להלכה אבל למעשה היות והגנוב"י לא הכריע להתיר אחר בדיקת שפופרת בלא ז' נקיים והואיל והחוות דעת (סי' קפ"ז חדושים ס"ק ו') פסק בפשטות להצריך ז' נקיים. ראוי לבעל נפש לחוש לדעתם ולפרוש מאשה זו כל פעם שתראה מראה דם ממש או אפילו מראה אדמדם עד שתספור ז' נקיים. ותטבול כהלכה, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות.