סימן ט
סירוס עופות
(לאה"ע סי' ה)
י אלול תשב"י
ייטיב ה' הכתיבה והחתימה
לכבוד הרב הגאון המפורסם לתהלה ולתפארת
כמוהר"ר ישראל וועלץ יצ"ו
לפנים ראב"ד דק"ק פעסט,
כעת חונה כבוד בעקו"ת ירושלים תו"ב
שלום וברכה בחבה נעימה.
מכתבו מעש"ק לסדר על פי התורה דהאי שתא, קראתי בכל לב ובו מצאתי מרגניתא טבא.
שאלה
באתי לפני הדרת כבוד תורתו לשאול מפיו המפיק תבונה, שאלה בדבר ה' זו הלכה, והיא למעשה, ובעוז חכמתו יוציא הלכה נאמנה, וזאת היא: שאלה נשאלת מרב גדול מעולי הונגריה הדר בכפר שרובם מעולי המדינה הנז', ועוסקים בגידול העופות, אך פרנסתם מצומצמת ואפשר לסרס התרנגולים ע"י ישראל מומחה שזורה בגופם סם שלא באברי הזרע, ועי"ז נעשים שמנים ביותר ויכולים לפרנס א"ע ברויח קצת יותר, אם מותר לעשות כן ע"י ישראל מומחה לזה?
ותשובתו בצדה כיד ה' הטובה עליו, בצדדי היתר מדין גרמא, וכן מקום דכתיב "תעשו" אין אסורו אלא במעשה בידים ולא בגרמא. נעתר לרצונו החביב עלי מאד, הנני לחות דעתי לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי.
תשובה
גרסינן התם: ומי שרי (לשתות כוס עיקרין, פירש"י) והתניא: מנין לסרוס באדם שהוא אסור, תלמוד לומר: "ובארצכם לא תעשו" [ויקרא כב,כד] וכו' אלא בסריס, והאמר ר"ח בר אבא א"ר יוחנן, הכל מודים וכו' במסרס אחר מסרס וכו', אלא בזקן (שבת קי,ב-קיא,א).
מכאן מוכח דאסור סירוס אינו רק בעושה מעשה סירוס בידים, אלא אפילו גרם סירוס אסור, ואעפ"י שאינו מכוון לסירוס, כגון שותה כוס עיקרין לרפואה, ולא הותר לשתות כוס עיקרין אלא לאשה שאינה מצוות על פריה ורביה, ולדברי ריב"ב באשה זקנה או עקרה. והנה התוס' הביאו דברי השאלתות דהא דאסר לשתות סמא דעקרתא, היינו כרבי יהודה דאמר: דבר שאין מתכוין אסור. אבל התוספות דחו סברא זאת, דבכל התורה קיימא לן כר"ש בדבר שאין מתכוין מותר. והכא אתיא אפילו לר"ש, דפסיק רישיה הוא דודאי יסתרס (שם קי,ב תד"ה תלמוד לומר). מכאן מוכח להדיא דגורם סירוס אסור כסירוס בידים.
והנה הרי"ף ז"ל השמיט בהלכותיו שקלא וטריא דתלמודין, ומי שרי וכו', אלא הביא התניא מנין לסרוס באדם שהוא אסור וכו', תלמוד לומר: "ובארצכם" ואפילו מסרס אחר מסרס וכו'. מדבריו מוכח דאמתניתין דשותה מי עיקרין לא קשיא לי, ומי שרי, ויש לומר שטעמו דגורם סירוס מותר, וסיעתא גדולה להרי"ף מהירושלמי דמתניתין דלא הזכיר כל השקלא וטריא דתלמודין, אבל הר"ן ז"ל הביא סוגין דגמרא ולא כתב שהרי"ף חולק עליה.
והנה הרא"ש ז"ל אף הוא השמיט בהלכותיו שקלא וטריא דגמרא עלה דמתניתין, וכתב הברייתא ככתבה, מנין לסירוס באדם וכו', ועוד הביא דברי השאלתות אסור לשתות סמא דמעלי לגופא ומעקר וכו', וסיים והיכא דשתי סמא לרפואה ומעקר אסור, אפילו לר"ש, דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות (הרא"ש שבת פרק י"ד סי' ט').
מכאן מוכח להדיא דהרא"ש סבור דאסור לשתות סם של רפואה שגורם לעקרות, מדכתיב "ובארצכם לא תעשו", קרי ביה לא תיעשו, ולפיכך אסור גם בגורם לסריסות, וזהו כפירש"י בסוגין, ולא כפירוש התוס' דכתבו: מכם קא דריש. אולם פליאה דעת ממני, דלפי זה יוצא דמתניתין היא דלא כהלכתא, שהרי בגמר' הקשו ומי שרי (לשתות כוס של עיקרין) ואוקמה למתניתין בזקנה או בעקרה ואליבא דריב"ב, ולמאי דקיימא לן דאין האשה מצווה על פריה ורביה (יבמות סה,ב ושו"ע אה"ע סי' א' סעיף י"ג), לא מתרצא מתניתין דתנן חוץ מכוס של עיקרין, מפני שהן לירוקה (הואיל ואינו מאכל בריאים. פירש"י), והלא גם בחול אסור משום סירוס, ואם כן היה לו להרא"ש להשמיט מלישנא דמתניתין כוס של עיקרים.
הרשב"א ז"ל הוקשה לו על תירוצא דגמרא, הני מילי היכא דקא מיכוין, הכא מעצמו הוא דאמר רבי יוחנן: הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו ומסתרס מאליו, והא מילתיה דרבי יוחנן היא במכוין לסרס ואפי"ה מותר, ותירץ דלרבותא נקטיה דאיהו ס"ל דלא אסרה תורה אלא בנוגע ממש במקום סירוס, וכדכתיב "ומעוך ונתוק וכתות", אבל כשאינו נוגע באבר עצמו לא, כדרבי יוחנן, ואע"ג דמתכוין לסרוס, וכל שכן דלא מכוין (חדושי הרשב"א, שבת קי,ב).
ולע"ד אין תרוצו מישב את הדעת, שהרי בגמרא אמרינן הכא מעצמו הוא כרבי יוחנן, מכאן שמילתא דרבי יוחנן היא באינו מתכוין לסרס.
ולע"ד נראה כפירושא דסוגיא דרבי יוחנן לא התיר לסרס, אפילו שלא במקום אבר המין, אלא באינו מתכוין דיקא נמי דלא אמר הרוצה לסרס, אלא הרוצה שיסרס, כלומר: שהתרנגול יהיה סריס, יטול כרבלתו שלא לשם סירוס, והתרנגול יסתרס מאליו, ועל כל פנים מדאמר רב אשי רמות רוחה הוא דנקיטא ליה, מוכח בפירוש דמעשה הגורם לסירוס אסור.
וכן כתב הריטב"א: קס"ד מעיקרא למשרא הואיל וממילא הוא, שלא אמרה תורה אלא כורת ונותק גיד או ביצים בידים, ומסקינן דאפילו ממילא נמי אסור (הריטב"א שם שם), ואם כן הדרא קושין לדוכתה, דהוה להו להרי"ף והרא"ש לכתוב דמתניתין אינה הלכה ואסור לשתות כוס עיקרין אפילו אם מכוין לרפואה מדין "ובארצכם לא תעשו".
הרמב"ם ז"ל פסק: אסור להפסיד איברי זרע וכו', וענין הכתוב לא יעשה זאת בישראל בין בגופן, בין בגוף אחרים, וכל המסרס לוקה מן התורה, בכל מקום, ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה. המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו, הרי זה אסור ואין לוקין עליו (הלכות איסורי ביאה פט"ז ה"י י"ב), מדבריו למדנו שאם מפרש כפירש"י דילפנין סירוס באדם מדכתיב "ובארצכם לא תעשו" קרי ביה לא תעשו. ומינה ילפינן לבהמה חיה ועוף לאסור אפילו אם עושה שלא באברי המין, מכאן למדנו שגם גורם לסירוס, כגון משקה עיקרים, אף לשאר מינים אסור מן התורה. וכן כתב המ"מ: מהסוגיא מתבאר דכל היכא דלא נגע באיברים ממש לא מחייב, ושם מבואר דאסור הוא וכו', ובתוספתא פ"ח מיבמות, האיש אינו רשאי לשתות כוס עיקרין שלא יוליד.
ואני הדל תמיה לי מילתא, שהרי מסוגיא דגמרא מוכח, ששותה או משקה כוס עיקרין דינו שוה לסירוס אדם, מדמקשינן אמתניתין מדתניא מנין לסירוס באדם שהוא אסור וכו', הרי לך מפורש דכך הוא שותה כוס עיקרין כסירוס בידים באיברי הזרע, ומ"ש בתוספתא האיש אינו רשאי, היינו אינו רשאי ולוקה.
ולע"ד נראה דמ"ש הרמב"ם המשקה עיקרין וכו', הרי זה אסור ואין לוקין עליו, הוא משום שאינו מפורש בתורה (עיין משפטי עזיאל ח"ג כללים סימן ט"ז), אולם הא קשיא לי בדברי הרמב"ם במ"ש: המשקה עיקרין לאדם כדי לסרסו הרי זה אסור, ומסוגיא דגמרא מוכח, דאפילו אינו מכוין אסור. ויש ליישב דמה שכתב הרמב"ם כדי לסרסו, לרבותא קאמר, דאפילו אם מכוין לסרסו אינו לוקה וכדאמרן, ובשאינו מתכוין ודאי אינו לוקה, אפילו אם הוא בגדר פסיק רישיה ולא ימות, וכן מתפרשים דברי מרן ז"ל (אה"ע סי' ה' סעיף י"ב).
מכללם של דברים למדנו, דאסור לשתות כוס של עיקרין מדין סירוס, ולדעת הרבה מרבוותא הוא אסור מדאורייתא (עיין אוצר הפוסקים אה"ע סי' ה' ס"ק ע'), ועל כל פנים לדברי הכל אסור מדרבנן, ולפי זה בנדון דידן איני מוצא שום צד של היתר, והעצה היעוצה היא לחתוך כרבלתו של תרנגול שהוא מותר מדינא דגמרא, משום שאין זה סירוס אלא שהתרנגול נמנע מפעולה זאת משום שניטל הודו, וכפירש"י (שבת קי,ב). וכן פסק רמ"א: מותר ליטול כרבלתו של תרנגול וכו' (אה"ע סי' ה' סעיף י"ג).
והנלע"ד כתבתי