סימן יא

(שנית בענין הנ״ל בדין חליבה בשבת)

 

חזי קדמאי תשובתו המחוכמה של הרה״ג מנחם מנדל קירשנבוים מפפד״מ, בדין חליבה בשבת על ידי ישראל במקום שאי אפשר לעשות זאת על ידי גוי אם מותר לישראל לחלוב בהמותיו וליהנות מהחלב, ושבתי לעיין בדבר לחוות דעתי בעזרת החונן לאדם דעת ובינה, ואען ואומר:

בעיקר דין זה נשאלתי זה כבר והשבתי כהלכה לע״ד אלא שלא רציתי להודיע תשובתי זאת לשואלי באשר כי הלכה זו שהיא כללית לכל ישובנו, אינה יכולה להפתר על ידי ומפי יחיד, בטרם יסכימו עליה מרנן ורבנן גאוני דורנו ונשיאי הרבנות בארצנו הקדושה. ועתה בקבלי תשובה זו אמרתי להשיב לפי קוצר השגתי להלכה ולא למעשה.

והנה הרה״ג הנ״ל בראשית דבריו הביא דברי רש״י שפירש (שבת צ״ה.) חולב מחייב משום מפרק: שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדה דדש. ואית דאמרי תולדה דקוצר, ולא היא: דלא מחובר הוא אלא פקיד ועקיר בעטיני הדד כתבואה בקשיה, ולשון מפרק נמי לא שייך לומר, אלא תולש ע״כ. והרב הפוסק הבין בדברי רש״י אלו דמ״ש ולא היא חוזר גם על פירושא קמא דמפרק הוא תולדה דדש ולבסוף מסיק דברי רש״י בצ״ע.

ואני תמיהני מאד על דבריו אלו, דמי הכניסו לתגר זה להוציא דברי רש״י ממשמעותם הפשוטה והברורה, ושעור דברי רש״י כך הוא: ואית דאמרי דחולב מחייב משום מפרק, פירושו משום קוצר, דדמי ליה שעוקר דבר ממקום חיותו, ולא היא שאין החולב דומה לקוצר שהרי קוצר הוא מפריד דבר מחבורו והחלב אינו מחובר, אלא פקיד ועקיר בעטיניה כדבר המונח בקופסא, ועוד שא״כ היה צריך לומר חולב חייב משום תולש שהוא מעין קוצר, ולשון מפרק לא יאמר על פעולת קצירה או דומה לה. ודברי רש״י נכונו מאד ומסתיעים ממ״ש: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק (שם ע״ג) הרי שמפרק ותולש הם שני ענינים נפרדים ואין במושג מפרק משמעות תולש או קוצר, ולכן רש״י מפרש מפרק בהוראת פריקת משא שמפרק התמרים מן המכבדות. קושטא הוא שהתוס׳ (שם ד״ה אחת) דחו פירש״י והסכימו לפי׳ רבינו שמואל שיש על התמרים קליפה עליונה וכשהוא מכה עליהם מפרק את הקליפה מן התמרים, והוי כמו דש שמפרק התבואה מן השבלת, אבל בפירוש מפרק לגבי חולב מסכימים התוס׳ לפירוש רש״י שהוא דומה למפרק בזה שמגלה על ידי החליבה את האוכל המכוסה, וכך הוא הסרת קליפה החיצונה מעל התבואה כהסרת האוכל המכוסה מתוך הקליפה המכסה אותו עטיני הבהמה החולבת.

אמנם רש״י שינה את טעמו (ביבמות קי״ד ד״ה אומדנא) כתב: חולב בידיו חייב משום מפרק דבר מגדולו; ובכתובות (ס׳ ד״ה מפרק) באר דבריו יותר, וכתב: הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש ותולדה דדש הוא שמפרק תבואה מקשיא.

הרי שהוראת מפרק אינה במובן של הפרדה וגלוי, אלא במובן עקירת דבר ממקום גדולו בתלוש וזהו בגדר תולש, אלא שתלישה בדבר שאינו מחובר נקרא מפרק, וזה כפירוש היש אומרים שהביא רש״י בשבת (שם). ועל כל פנים לשני הפרושים חולב אסור משום מפרק שהוא תולדה דדש.

אולם עדיין דברי רש״י לא מבוררין: דמה בכך שפעולת החליבה דומה למפרק שהוא תולדה דדש, הלא רבנן סוברים דאין דישה אלא בגדולי קרקע ובהמה לאו גדולי קרקע היא וכמ״ש בב״מ פ״ט: מה דישה שהוא גדולי קרקע, יצא החולב והמגבן? ולזה תירצו התוס׳ (שם ד״ה מפרק) דלפי׳ הקונטרס הלכה כרבי יהודא, דמחייב על דישה שאינה בגדולי קרקע, והסתיעו מדתני רבי מרינוס גונח יונק חלב בשבת מ״ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו רבנן שאם איתא שחולב אינו אסור אלא מדרבנן משום דמחזי כמפרק הוה סגי בחד טעמא משום צערא עכת״ד (ועי״ע תוס׳ יבמות קי״ד ד״ה וקסבר, וכתובות ס׳ ד״ה מפרק).

אבל כבר כתבתי בתשובתי הקודמת שהירושלמי סובר דחולב אסור משום קוצר ושנוי במחלוקת, שר׳׳א סובר שאסורו מדאורייתא וחכמים סוברים שאינו אסור אלא משום שבות משום שאין קצירה אלא בגדולי קרקע, וגם לתלמודן צריך לומר כן, וכמ״ש בחדושי הרמב״ן (שבת צ״ה).

ועתה ראיתי בדברי הרה״ג שהעיר על זה מדגרסינן (חולין קל״ט) מצא קן בראשו של אדם מהו? א״ל והאדמה על ראשו, ופירש״י דאדם גופיה אדמה הוא. ועוד הביא מ״ש הש״ך (חו״מ סי׳ צ״ה ס״ק ח״י) דאדם מישראל חשיב בגופו כקרקע. וכן ציין מ״ש באור שמח להוכיח דבהמה מקרי גדולי קרקע ממ״ש משא צמד פרדים אדמה (מלכים ב׳ ה׳ י״ז).

ולע״ד אין מזה ראיה כלל. דקושטא הוא דאדם גופיה אדמה הוא ומקרא מלא דבר הכתוב וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה וכו׳ אבל אין זה מוכיח שהאדם המטלטל חשוב כקרקע ואין ללמוד מזה שגם הבהמה נקראת גדולי קרקע. ומדברי הש״ך נמי אין ראיה מכרעת, שהרי הר״ן והריטב״א והרמב״ם חולקים ע״ז וסוברים שרק עבדים הוקשו לקרקע ולא כל אדם מישראל (עיין ש״ך וקצוה״ח שם) והראיה מצמד פרדים אדמה היא תמוהה מאד בעיני, שהרי פירוש כתוב זה הוא: יותן נא לעבדך משא צמד פרדים מאדמת הארץ לבנות מעפר זה מזבח בארצו, ולא שהפרדים נקראים אדמה.

ובר מן דין הלא כתבו התוס׳ (שבת יבמות וכתובות שם) דלענין שבת הואיל וילפינן ממלאכת סממנין בעינן שיהיה גדל מן הקרקע דומיא דסממנים, ולפי״ז נדחות מאליהן כל ראיות סתירה הנ״ל.

נקטינן שלפי הירושלמי דחולב חייב משום קוצר וכן לתלמודין דהוי משום מפרק וכפירוש רש״י והתוס׳ אין החולב חייב אלא משום שבות לדעת חכמים הסוברים שאין קצירה ודישה אלא בגדולי קרקע.

והנה לענין פסק הלכה במחלוקת רבי יהודה וחכמים כבר הוכחתי בתשובתי הקודמת דיש מקום רב לסמוך על דעת הרמב׳׳ן דסובר שהלכה כחכמים דאין קצירה דישה ועמור אלא בגדולי קרקע ושבהמה אינה נקראת גדולי קרקע לענין אסורי שבת, וכן כתבתי בתשובתי דברי הרמב״ן לדחות ראית התוס׳ (שבת ע״ג ד״ה מפרק) מדתני רבי מרינוס. ועתה אני מוסיף להביא עוד ראיה לזה ממאי דגרסינן בדין האי מאן דשדא פיסא רב אשי אמר אין תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך. ופירשו רש״י והר״ן ותולש כלאחר יד הוא ופטור הרי שגם בתולש ומפרק מגדולי קרקע התירו כשעושה אותם כלאחר יד אפילו שלא במקום צערא; הלכך ועל כרחין לומר שמה שאמר רבי מרינוס מפרק כלאחר יד ומשום צערא לא גזור, קושטא דמילתא קאמר דבגונח אית בה תרתי, אבל לדינא בחד מיניהו סגי להתיר.

או אפשר, דנקט טעמא דמפרק כלאחר יד הוא, להתיר אפילו אליבא דרבי יהודה דאוסר דישה שלא בגדולי קרקע וכמ״ש התוס׳ (יבמות קי״ד וכתובות ס׳ א׳) וכבר כתבתי בתשובה הקודמת דעת הרמב״ן דנקט מפרק כלאחר יד הוא משום דלא התירו שבות אלא בשנוי. ואפריון נמטיה למר שהביא לנו תנא רבה דמסיע לן הריטב״א ז״ל שכתב דאפילו חולב בידו אינו אסור אלא מדין שבות, אבל גם לדעתו לא התירו שבות אלא בשנוי.

במסקנת דבריו סומך הרה״ג יצ״ו על דברי תשובת אבן יקרה שמתיר משום צער הבהמה לחלוב בקדרה שבה חלב נקפה. ואני בעניותי כתבתי בתשובתי הקודמת שאין לסמוך על היתר זה דרבים חולקים ואומרים שלא הותרה חליבה לתוך הקדרה אלא בבהמה שעומדת לאכילה ולא בעומדת לחליבה, ואפילו בעומדת לאכילה לא התירו אלא ברוצה לאכול ושהחלב מתקן האוכל או נבלע בפירורים, ואין בזה חולק לדעתי, ולכן איני מוצא כל סמך בהיתר זה, ועוד חושש אני שחולב לתוך חלב נקפה נתקל באסור מגבן.

ובתשובתי צדדתי להקל בד׳ תנאים: א. לחלוב על ידי כלי, ב׳. בצנעה, ג׳. לחלוב קמעא קמעא במדה הדרושה להקלת צערה, ד׳. שאי אפשר לעשותו על ידי לא יהודי. והיות כי שאלה זו היא שאלה כללית, ומה גם שרבים מהפוסקים הראשונים וגם רה״ג בתשובתו אסר בהחלט, לא פרסמתי עד כה תשובתי ולדעתי שאלה זו אינה יכולה להפתר אלא בכנוסן של רבני וגאוני הדור ובראשיהם נשיאי הרבנות הראשית לאה״ק.