סימן יא

- בענין הנ"ל -

חרם דרבינו גרשום

 

בעזהי"ת

כבוד הרבנים הגאונים המפורסמים

הרבנות הראשית למחוז יפו ותל-אביב.

ה' עליהם יחיו לאוי"ט

אחדשה"ט באה"ר

 

קבלתי הקונטרס דבר השאלה באשה הנשתטית אשת מר א.ר. והנה כפי ציור השאלה שהיא כעת נשתטית גמורה והיא בביה"ח, בזה כבר נתפשטה הוראת הפוסקים שמתירין לבעל לישא אשה אחרת בהיתר מאה רבנים ולומדים. ובאופן שיקיים הכל כפי המבואר בקונטרס של כבוד הרב הגאון ב"צ עזיאל שליט"א. וגם אני אהי' נטפל לעושי מצוה להציל האיש מכבלי העיגון.

ואמנם ראיתי שכבוד הרב הגאון ב"צ עזיאל שליט"א האריך בכאן לברר אם סמכינן על אומדנות של הרופא שאמר שאין תרופה למחלתה, הנה כל כונתו היתה להסיר בזה החשש שהתעורר ע"ז הרה"ג מהר"צ מקובסקי נ"י, איך נסמוך על דברי הרופא והלא אדם אית לי' מזלא.

וכאשר קראתי דברים הללו עמדתי משתומם מה ראה על ככה. וכי ס"ד דהיתר של נשתטית היא מפאת דנקטינין שלא תתרפא עוד ונצרך לזה בירור שלא תתרפא הלא אנו מחייבין לבעל להשליש גט וכתובה שיהיה מוכן לכשתתרפא, וכמ"ש הרב הבית שמואל (בא"ע סי' א' ס"ק כ"ג) דצריך לשליש הגט ביד שליח להולכה עד שתשתפה וכשתשתפה מחויב לגרשה מיד עכ"ל, והרב הגאון בעל נוב"י ז"ל החמיר עוד שצריך לשבע ולהשליש ממון על זה שכאשר תשתפה יתן לה גט חדש משום שיש ספק אם גט זה המושלש הוא כשר לגרשה אז, הרי מבואר כנ"ל דחיישינן שתתרפא ואפ"ה מתירין לבעל לישא אשה אחרת, ולא מצאנו בשום פוסק שיהיה נצרך לעדות של הרופא שלא תתרפא עוד, אלא שצריכין לברר אם היא באמת נשתטית וע"ז סמכינן על עדותו של הרופא מה שכותב בכתב ידו. אף דהוא רק ע"א ונאמן בזה במלתא דעבידא לאגלוי, וחזקה דלא מרעא אומנתו, וכ"ז פשוט, ותמהתי על כבוד הרב מוהר"צ הנ"ל שמפלפל בזה ודנתיו לזכות שכונתו להגדיל תורה ויאדיר. שוב עיינתי בקונטרס של הרב מוהר"צ הנז' וראיתי אשר בסוף העיר בזה שיש לומר דהיתר של נשתטית היא אף דלא ידעינן אם תתרפא לאחר מכאן, אבל דקארי ליה מה קארי ליה, הלא דבר פשוט הוא מאד.

והנה לחביבותי' דמר הוא ניהו כבוד יד"נ הרב הגאון ב"צ עזיאל שליט"א אפלפל מעט בדבריו החביבים לי. בפרט שדין זה אין סמכינן על העדאת ואומדנת הרופאים הוא נוגע להרבה ענינים כידוע.

והנה דעתו דיש לסמוך על אומדנת הרופאים והביא ראיה לזה מסוגיא דסנהדרין ד' ע"ח ע"ב באומדנות המבואר שם. בש"ס דילן ובירושלמי.

אמנם לע"ד נראה דאומדנות של הרופאים אינו מועיל אלא להוציא מידי ספק השקול רק שהוא ספק הקרוב לודאי כאומדנת הרופא, ומה"ט כשאמדוהו למיתה הדין דחובשין אותו, ואם הי' ספק שקול לא היו חובשין אותו, רק כיון דהוי ספק הקרוב לודאי וגם מצד השכל כן הוא דאיך נימא מה שהרופא אומר על להבא יהיה אצלנו דבר מוסכם שכן היא, דבר זה רחוק מסברא, אלא דלא משוי לי ספק השקול וכמ"ש השיטה מקובצת בפ"ק דמציעא די"ל דגם רוב לא הוי בירור וכמו כן באומדנות רופא, ואף דבדיני נפשות אזלינן ג"כ בתר רוב כדאיתא בסנהדרין דף ס"ט. מ"מ בכה"ג באומדנות של הרופא למיתה אין הורגין הרוצח כיון דיכול להתברר מש"ה רק חובשין אותו, ובזה יש ליישב איזה ענינים ואכמ"ל.

אך במה שכ"ג שליט"א העיר מדברי הירושלמי סנהדרין דאם הרופא אומר שצריך לקטוע את ידו דאם לא כן הוא מסוכן צריך החובל לשלם דמי היד והא לענין דיני ממונות לא אזלינן בתר רוב להוציא, ואמאי הכא מוציאין ממון עפ"י דבורו של הרופא שאומר שצריך לקטוע היד. והיא הערה נכונה. ומכח קושיא זו העלה להוכיח דאומדנת הרופאים הוי בירור גמור ועדיף מרוב.

אמנם לענ"ד נראה בזה בעזהי"ת בהקדם מה שכתבו התוס' בחולין דף צ"ו ע"א בד"ה פלניא דכתבו וכ"ת האיך מחזירין שט"ח למלוה בסימנים, הא אי אתי סהדי ואמרו פלוני בהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני מנה לא מפקינן. וי"ל דלא דמי דשטר שאין אדם מוחזק בו ואומר שלי הוא מהדרינן השטר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנים. עכ"ל.

ביאור דבריהם דאם אנו דנין להוציא הממון על ידי סימנים בזה הדין דעל ידי סימנים אין מוציאין ממון, אבל במצא שטר חוב אין אנו דנין עכשיו על הוצאות ממון מן הלוה אלא אנו דנין על החזרת השטר ולענין זה שפיר מהני סימנים להחזירו למלוה, ואף דאחר כך יוציא המלוה ממון מן הלוה ע"י השטר, זה לא חשוב הוצאת ממון ע"י הסימנים רק על ידי השטר אנו מוציאין הממון מן הלוה. דומה לזה כתב הרמב"ם ז"ל דאף דאין עד אחד נאמן למלקות אבל אם עד אחד העיד שזה חלב ובא אחד ואכלו לוקה. משום דע"י עד אחד נתחזק שזה חלב ועל זה נאמן עד אחד. ואח"כ כיון שאכלו אחד לוקה. והיינו כנ"ל.

ומעתה מתורץ היטב דברי הירושלמי הנ"ל דלענין זה אנו סומכין מדינא על אומדנת הרופא דצריכין לקטוע ידו. ואחר כך הדין דכשנקטעה ידו ע"י חבלתו אף שלא היה הוא מתכוין לכך גם כן צריך לשלם דמי היד, וזה לא חשוב שמוציאין ממון עפ"י אומדנת הרופא. וזה נכון בס"ד. ולפי"ז שוב י"ל כמ"ש לעיל דאומדנת הרופא לא עדיף מרוב, אלא דנעשה הספק קרוב לודאי וכמש"ל.

אמנם הא קשיא לי בדברי ירושלמי הללו, כיון דקיי"ל דגרמא בנזקין פטור וכמבואר בחו"מ סי' שפ"ו. רק גרמי בניזקין חייב, ועיקר החילוק שבין גרמי לגרמא דהיכא דההיזק נעשה מיד וברי היזקא היא בכלל גרמי שחייב, אבל באם לא נעשה ההיזק מיד ולא ברי הזיקא הוי רק גרמא בנזקין ופטור ומה"ט הדין במשנה שיסה בו את הכלב או הנחש פטור משום דהוי רק גרמא בנזקין, וכמ"ש הרא"ש בב"ק הובא באריכות בסמ"ע סי' שפ"ו סק"א יע"ש. א"כ ה"נ בדין דירושלמי הנ"ל דהכהו על ידו וצבתה ואמר אסיא שעי"ז מסוכן הוא למות, וזה הוי גרמא מה שיוכל לגרום ע"י זה שהכהו על ידו שיבוא לידי מיתה, וכיון דחשוב רק גרמא בנזקין למה יהיה חייב.

ואפשר לי לומר דמהאי טעמא לא הביא הרמב"ם ז"ל בה' רוצח הך דינא דירושלמי, כיון דלא מצינו בתלמודא דידן שיחלוק בזה על הירושלמי הי' לו להרמב"ם ז"ל להביא חידוש דין זה, וכידוע דדרכו של הרמב"ם ז"ל להביא דין המבואר בירושלמי אם לא שמבואר בתלמודא דידן להיפוך, והיא קושיא גדולה לכאורה על הרמב"ם ז"ל, ותמהני על נושאי כליו של הרמב"ם שלא העירו בזה.

אולם לפי מה שכתבתי דהך דינא דירושלמי הוא רק גרמא בנזקין. ומשום הכי לא הביא הרמב"ם ז"ל דין זה לחיוב ואפשר דהירושלמי ס"ל דגם גרמא בנזקין כה"ג חייב. אבל לדידן דין זה ליתא.

והנה ראיתי בקונטרסו שכתב וז"ל, ולרבנן אומדנא הוא יסוד גדול לדון על פיה והלכך אפילו באמדוהו למיתה וחיה היה מן הדין להרוג את המכה אם לא שריבה הכתוב לפוטרו מטעם דכבר יצא בבית דין זכאי, עכ"ל, ובמחכ"ת אגב חורפא וטרדותיו לא דקדק היטב, חדא במ"ש דרבנן חשבו אומדנא ליסוד מדאמרינן דבאמדוהו למיתה וחיה צריך קרא לפטור, הא גם לר' נחמיה אמרינן כן דצריך קרא באמדוהו למיתה וחיה כמבואר בסוגיא במפורש, גם במ"ש דריבה הכתוב לפוטרו מטעם דיצא מב"ד זכאי, ז"א דאיך שייך בזה לומר יצא מב"ד זכאי הא כיון דאמדוהו למיתה א"כ יצא מב"ד חייב, וכן מפורש ברש"י ז"ל שם בד"ה חד וכו' דלא תימא הואיל ויצא מב"ד חייב וקטלי' והא דהדר חיה חס רחמנא עליה וכו'.

אולם האי טעמא דיצא מב"ד זכאי אמרינן בגמ' היכא דאמדוהו לחיים ומת דלא צריך קרא לפוטרו כיון דיצא מב"ד זכאי ע"ש, ושוב י"ל דזה היה ס"ד דבאמדוהו למיתה וחיה דיהיה חייב וניזיל בתר האומדנא, אבל גלי קרא דפטור משום דאומדנא לבד לא חשוב בירור לדון על פיה, וממילא אין כאן ראיה דניזל בתר האומדנא.

ובעיקר הדבר שכ"ג שי' האריך בזה מדברי הגמ' הנ"ל לברר אם ניזיל בתר אומדנות הרופאים, אני בעניי לא ראיתי בזה בגמ' שזה מיירי באומדנות הרופאים, ואדרבה ברש"י ז"ל במשנה דהמכה את חבירו ואמדוהו פרש"י ז"ל בית דין, וכן כתב רש"י ז"ל בבא קמא דף פ"ה ע"ב בד"ה קיטע את ידו ולא אמדוהו פירש"י ז"ל בית דין כו', מבואר דכל האומדנות היא על ידי הב"ד. ואם נאמר דאומדנא של הב"ד היא ע"י הרופאים, הוא דבר חידוש שאינו מבואר בשום מקום, וכעת צ"ע.

ד' ידידו שאול משה זילברמן