סימן יא

(להל׳ צדקה מחיו״ד)

אין לשנות מצדקה לצדקה

 

בעזה׳׳י.

נדרשתי לאשר שאלני, נמצאתי לאשר בקשני ידידי שאהבה נפשי הרה"ג המפורסם בקי בחדרי תורה ויורד לעומקה של הלכה, כמוהר"ר יצחק נסים יצ"ו פחד יצחק יהיה בעזרו, לחוות דעתי העניה  בפס"ד זה אשר כוננו ידיו בקונטרסו החשוב כנגה צדקה.

ואחרי קוראי את דבריו הנעימים והמצודקים נוכחתי שכל דבריו נכונים וישרים, מבוססים ומיוסדים על יסודות ההלכה שאסף וקבץ מספריהם של רבותינו הראשונים והאחרונים. ובאמת דבריו  אינם צריכים חזוק, ומה גם אחרי שמרנן ורבנן הרבנים הגאונים בית – דין הצדק שבעיר עז לנו ירושלם ת"ו ועל ראשם המנורה הטהורה גאון ישראל עט"ר מו"ר הראש"ל אביר יעקב ומאיר לארץ  בחכמתו הסכימו לכל דבריו, ומי אי ומה אני אשר אבוא אחריהם, אבל כדי להפיק רצונו של ידידי הרב הפוסק הנני בא כיהודה ועוד לקרא להוסיף משלי שורות אחדות ולחות דעתי העניה בהלכה  זו, בעזרת צורי וגואלי.

ראשית דבר אני אומר כי השתוממתי על המראה בקוראי דבריהם של הרבנים חברי הועד הרוחני שבעי"ת בבל אשר כתבו "אודות עדת הבבלים אשר בירושלים כי כל מה שכתבו לועד הספרדים  באמצעות הרב הגאון רבי יעקב מאיר שליט"א להתפשר עמהם בסך מה לחדש לפרנס ענייהם – לא הועיל כלום. אשר על כן הסכמנו שכל ההכנסות וההקדשות הבבלים, דהיינו העיראקיין, שהם  לעיה"ק ירושלים תו"ב, היא לועד עדת הבבלים".

בטרם נעמוד על דבריהם מבחינת ההלכה נראה מה המריצם לבוא לידי הסכמה זו. והנה הם אומרים שכל בקשתם היתה להתפשר עמהם, זאת אומרת עם ועד עדת הבבלים ולתת להם סך מה חדש  בחדשו לפרנס את ענייהם. – הדברים כשהם לעצמם אומרים שאין כאן צעקת חמס ועות משפט כלפי עניי עולי גלות בבל אלא שאיפתם היא לבנות במה לעצמם ולקבל תמיכה חדשית שתתחלק דוקא  על ידי הועד שלהם.

וכיון שבאמת אין כאן הפליה לרעה. אם גם נניח שהכנסות מדינת עיראק הן גדולות מכל יתר קהלות הספרדים שבגולה האם לא תהיה זו מדת צרות עין וגזל עניים להשאיר עניים כאלה שבאים  ממדינות הגולה שתושביהם הם עניים ואין ביכלתם להחזיק ישובם בארץ הקדש שיגועו ברעב לעיניהם? וזו היא דרכה של תורה שכל דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום?

ועתה נבין ונדון מנקודת ההלכה אם יש רשות מדין תורה לשנות דבר אשר תקנו רבותינו הראשונים כמלאכים מיסדי ישוב אה"ק וכל המשנה מתקנתם עליו נאמר אל תסיג גבול עולים (עיין פאה  פ"ה מ"ו ובירושלמי שם).

מה שמתמיה יותר הוא הסכמתם הכוללת בחדא מחתא הכנסות והקדשות הבבלים אם נניח שבעלי הסכמה אלה חשבו שהם יכולים לדון על הכנסות של תרומות או קופות שנגבו מאלה החיים אתנו  כיום. – מה שגם זה אינו נכון כאשר הוכיח בצדק ובמישרים הרב הפוסק יצ"ו. אבל בודאי הגמור שאין למי שהוא כל רשות לשנות הקדשם של נוחי עדן שהקדישו לשם ישוב ירושלם. וממילא על  דעתם של רבני ופרנסי קהלת הספרדים בירושלם.

ודבר זה שהוא הלכה פסוקה וברורה ושהוא גם דבר שהשכל וההגיון מחייבו, היעלה על דעת מי שהוא שזה תלוי בהסכמתם ככל העולה על רוחם? אתמהה. לא, אין זו דרכה של תורה, ולא זו היא  דרכם של תלמידי חכמים, ומכל שכן רבנים שתמיד ענותנותם ויראתם קודמת לחכמתם ועתה נבין ונדון לעצם השאלה, והנה ידידי הרב הפוסק העיר שתי הערות יסודיות שהן נכונות וצודקות  מאד: א) שכל המורה הלכה בע"פ ואינו מעיין בספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים קרוב להכשל באסור מורה הלכה בפני רבו: ב) שאסור לכל רב להורות הוראה של הלכה בדין שבין שני בע"ד  ומכל שכן שתי קהלות אם לא נשאל משני הצדדים יחד.

דברי הרב הפוסק יצ"ו בהערותיו אלה הם צודקים בהחלט. אבל לדעתי בשאלתנו זאת היא משנה שאינה צריכה, כי בעלי הסכמה אלה לא דנו ולא פסקו אלא כתבו ואמרו הסכמנו וכו'. והשאלה  העומדת לפנינו היא אם היתה להם הרשות להסכמה זו.

והנה בהסכמה זו כמו שכתבנו נכללים: א) ההקדשות הקימים מלפני שנים הקדומות עפ"י הקדשות או צואות של אנשים נוחי עדן שהקדישו מהונם ורכושם לטובת ישוב ארץ ישראל וענייה  שבירושלם בהקדשות כאלה בודאי הגמור שאסור לשנות מדעת המקדישים. ואמינא לה ממ"ש המרדכי ז"ל (פ"ק דב"ב סי' תצ"ג) מעשה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו, לימים עוד ירדו  קרוביו מנכסיהם וגדולים היו אומרים שיש לתן אותה צדקה לקרוביו שירדו מנכסיהם דקי"ל כר"ש דאזיל בתר אומדן דעתיה שאילו ידע שירדו קרוביו מנכסיהם לא היה מניח קרוביו ונותנם  לאחרים. ויש גדולים שחולקים עליהם ואומרים דאדרבא אמדינן דעתיה שאפילו אם היה יודע שעתידים לירד מנכסיהם היה נותן צדקה זו לעניים, דמידי הוא טעמא, דיהיב אלא כי היכי דתהוי  ליה כפרה ותלך לפניו צדקתו, ואם כן אין להם באותה צדקה אלא כשאר עניים. ועוד היו מביאים ראיה מפ' הגוזל קמא (ב"ק ק"י ב) אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה, דאי לא מכפר נהדר ליורשים  מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב עכ"ל. ומרן מהריט"א בשמחת יום טוב (ס' צ"ג) סותר ראיתם של החולקים וכתב: דשאני גזל הגר דליכא למימר ביה אדעתא דהכי לא נתן, כי כל כמיניה שלא ליתן הרי  מחוייב הוא ליתן להשיב גזלו לכהנים ומצות עשה היא, מה שאין כן נותן צדקה דבידו שלא ליתן איכא למימר דאזלינן בתר אומדנא ע"כ.

ואני הדל לא זכיתי להבין דב"ק, שאם נאמר שבגזל הגר אין אומרים אדעתא דהכי לא נתן הואיל ומצוה עליו לתת אם כן אין ללמוד מזה דכסף מכפר מחצה. ואדרבא נימא שרק האשם מכפר ומה  שאין מחזירין הכסף ליורשיו הוא משום דמצוה קא עביד. ועוד דא"כ גם כשלא נתן הכסף אלא שהיה מעלה אתו את הכסף לא יוחזר ליורשיו שהרי מצוה וחובה על אביהם להוציא גזל מידו  ולהשיבו לכהנים. ואילו במתניתין שנינו היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת, הכסף ינתן לבניו (שם ק"י א). הא למדת שאין מוציאין הכסף מיד היורשים להשיב גזלת אבותיהם, משום שכל שלא  הגיע ליד הכהנים אין היורשים חייבים לקיים מצות אביהם ורק כשנתן הכסף אין מוציאים מיד הכהנים מטעם דכיון שהוא לכפרה אומדים דעתו לומר שניחא ליה בכפרה אף אם ימות. והוא הדין  בצדקה כיון שהוא נותן לאחר מותו מעשיו מוכיחים שנותנה לשם כפרה שתלך לפניו צדקתו וזכו בה עניים ואין בה לקרוביו אלא ככל שאר העניים.

ולאידך גיסא נמי גם אם נאמר דגזל הגר כיון שהוא חייב להשיב גזלו לכהנים אין הוא יכול לומר אדעתא דהכי לא נתתי, הואיל ואין הדבר תלוי בדעתו מכל מקום עדיין שפיר למדו הפוסקים הנ"ל  ממנו לדין צדקה שהרי גם בצדקה משעה שנדר חלה עליו החובה ומצוה ליתנה מיד לעניים כדי שלא לעבור בבל תאחר, ועיין יו"ד (סי' רנ"ז סעיף ג') וכיון שחייב לשלם מדין נדר הרי זה דומה לדין  גזל הגר שכיון שהוא נותן כדי לצאת ידי חובת נדרו ולהסיר מעליו אסור של בל תאחר אפילו הוא עצמו אינו יכול לומר אדעתא דהכי לא נדרתי וכל שכן שלא יוכלו לומר כן יורשיו או  אפוטרופסיו (עיין חתם סופר יו"ד סי' רמ"ב סעיף ב').

ובר מן דין בצדקה שהגיעה ליד גבאי הצדקה אין מקום עוד לטענת אדעתא דהכי וכמ"ש מרן ז"ל (יו"ד סי' רנ"ח סעיף ו'). וטעמא דדין זה נלע"ד שהוא משום שכל המוסר נדבתו ותרומתו ליד גבאי  צדקה מסלק הוא כל זכותו ממנה, וגמר ומקנה לו לגבאי את תרומתו לעשות בה כדין תורה ולחלקה לעניים עפ"י תקנות קופת הצדקה ומוסד החסד שתחת ידו ושוב לא יכול לומר אדעתא דהכי לא  נדרתי, כיון שתרומתו מתחלקת לכל העניים הנהנים מאותה קופה ואי – אפשר להוציא מידם מה שקבל הגבאי לזכותם. הגנוב"י מהדו"ת (חו"מ סי' נ') כתב טעם אחר בדברי הרשב"א אלה ומ"ש לע"ד  נ"ל נכון.

ועוד זאת כלל גדול השמיענו מרן המבי"ט ז"ל (תשובות המבי"ט ה"ג סי' ע"ט) שלא נאמר דין אומדנא דאדעתא דהכי אלא על דבר שהיה נעלם ממנו בשעת מתנתו כגון ההיא דר"ש בן מנסיא ששמע  שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים אבל אין דנים על – פי אומדנת אדעתא דהכי על דברים שיתחדשו לאחר זמן. וסברא זו אלימתא ונכונה מאד והיא ממש קילורית לעינים. ובכן מעתה נשוב לנדון  דידן: כף הזכות היחידי שאפשר היה לצדד לזכות בעלי הסכמה אלה הוא לומר: שהם סברו שהואיל ועתה נוסד ועד עדת הבבלים בירושלם אפשר להפקיע זכות הקדשות לטובתם בטענה שלא תרמו  הנדיבים הקדשותיהם לעניי ירושלם בכלל אלא כל זמן שלא היה בו ועד הבבלים אבל מכיון שנתחדש דבר זה אמדינן דעת המקדישים שאדעתא דהכי לא נדרו, וחוזר ההקדש לעניי עירם.

אבל מכל מה שכתבנו מתברר שטענה זו אין בה ממש שהרי מתשובת המבי"ט (שם) מוכח שאפילו במקרה של התרוששות קרוביו של המקדיש עצמו אין אומרים אדעתא דהכי לא נדר בדבר שהחזיקו  בו עניים זמן רב. ועוד שאדרבא יש לומר שכל הנודר צדקה בסתם דעתו על כל העניים שבאותה העיר שנדר לשמה הואיל ושורת הדין היא שלא יתן אדם לעני אחד בלבד (שם סי' רנ"ז סעיף ט') ועני  אחד לאו דוקא אלא הוא הדין עניים אחדים מכלל יתר העניים. שהרי כל נמוק דין זה, הוא שלא לחלק במדת הצדקה ולהעדיף עני זה או עניים אלה מכלל יתר העניים בני אותה העיר שצדקתו  ראויה להתחלק ביניהם. ואם זה נאמר במקדיש עצמו על אחת כמה וכמה בנותנה ליד הגבאי, והלכה פסוקה היא זו: מי שנתן ממון לגבאים לצדקה אין לו ולא ליורשיו שום כח בהם והקהל יעשו  הטוב בעיני אלקים ואדם (שם סי' רנ"א סעיף ה'). ועי"ע בפתחי תשובה ס"ק ה'.

זאת ועוד אחרת שאעיקרא דדינא אין כאן מקום לאומדנא זו, שהרי משנים קדמוניות לא פסקו ישוב עולי בבל בירושלים, ובכל זאת לא פרשו המקדישים שנדבותיהם תנתנה לעניי עירם. ואם גם  נניח שבזמן האחרון נתרבה הישוב בעולי בבל ועירק חלא במדה זו התרבה גם בישובם של כנוסי הגולה מבני קהלות הספרדים שבפזורי גלותם. מכל זה מתברר כשמלה שאין רשות למי שהוא  לשנות הקדשות אלה שנעשו לשם ישוב ירושלים ותמיכת חכמיה וענייה בכלל, לטובת עדת עולי בבל אפילו אם כל עולי בבל היו רוצים בכך והסכמתם של ועד הרוחני שלא היתה להם הרשות לדון  בזה היא בטלה ומבוטלת מעיקרא, וכל המחזיק בהסכמה בטלה זו נלכד באיסור חמור של גזל עניים ומשנה מדעת המקדישים נוחי עדן, ועליהם נאמר גזלת העני בבתיכם.

ועתה נהדר אנפין לדון בסעיף ב' של שאלה זו בנדון נדבות ותרומות וקופות הצדקה הקבועות על פי הוראת רבותינו הקדושים שבארץ ישראל ובבל, ונגבות לשם החזקת ישובה ותמיכת חכמי  ועניי ירושלים. וגם בזה יפה דן ויפה הורה ידידי הרב הפוסק ואסף וקבץ מדבריהם של ראשונים כמלאכים שאסרו מדין תורה לשנות קופות של צדקה אלה לטובת עניי עיר או מדינה אחת. ואפילו  הנדיבים עצמם אינם רשאים ליחד את תרומותיהם הסתמיות לטובת עניי עירם היושבים באה"ק ולא לבטל את תמיכתם בקופות הצדקה ותרומות השדרי"ם שקבלו עליהם אבותיהם ואבות  אבותיהם בהסכמת וגזרת רבני עירם ומדינתם.

ולע"ד אני מוסיף עוד לומר שבנדון דידן אין בו משום עניי עירך קודמין הואיל וקופות צדקה וכן נדרים ונדבות והתרומות הנגבות לשם ירושלם, אינם רק צדקה לעניים ותלמידי חכמים. אבל  כולם הוקבעו ונתקנו על יד רבותינו הראשונים תקיפי ארעא דישראל ומיסדי ישובה לשם ישוב ירושלם, והתמיכה לעניים ות"ח היא אחת מפעולות ישוב הארץ, וכמ"ש המבי"ט ז"ל (ח"ג סי' רכ"ח)  ומהרימ"ט (ח"ב יור"ד סי' ט"ל) שהנדבות הבאים מחו"ל לירושת"ו נתנים לצרכי העיר והפסדות הקהלה לעניים ות"ח.

ומצות ישוב ארץ ישראל בכלל וישוב ירושלם שהיא מקודשת מכל הארצות בפרט, היא מוטלת על כל ישראל להתישב בה ולהחזיק ישובה, והיא שקולה ככל התורה כנודע. וקבלת האבות ואין צריך  לומר קבלתם של הנדיבים עצמם שהחזיקו במצוה זו שהיא מצוה כפולה לחזק ישוב ארץ הקדש וענייה השתולים בבית ה' ובחצרות קדשו, וכמ"ש הרב הפוסק יצ"ו משם התשב"ץ (ח"ב סי' קל"ב).  ולבד זה הסכמה זו לא רק שאין לה מקום לסמוך עליה מצד ההלכה והיא מחטיאה את הרבים להכשילם באסור לאו דלא יחל דברו, עוד היא מפרידה בין אחים שגם ליחיד לא נאה לחלק את  צדקותיו רק לקרוביו ומכל שכן לצבור כי מה יעשו בני מדינות אלה שקהלתם דלה ואין בכחם לספק לבני קהלתם במאומה או בתמיכה דלה וצנומה. האם כך נאה להם לראות בצרת אחיהם ולעמוד  מנגד למשבתם ולמנוע מהם כל אפשרות של תמיכה. ומה יהיה גורל הישוב כלו בהוצאות צבוריות כלליות שהן הנה יסודות הישוב?

ועוד אני מתפלא על בעלי הסכמה אלה דלא חשו לקמחיהו לעבור ולבטל בשאט בנפש הסכמתם וגזרתם הקבועה של מרנן ורבנן תקיפי ארעא דישראל ורבני וגאוני בבל רבתי היא בגדאד יע"א כמו  שנתפרסמו שוב אחת לאחת בקונטריס "כנגה צדקה" ולכן אני אומר לע"ד שהסכמתם של חברי ועד הרוחני שבעי"ת בבל היא בטלה ומבוטלת ואין בה ממש כי היא נגד התורה וההלכה וכל המחזיק  בה הוא גוזל את העניים ומפר ברית רבותינו הראשונים ומסיג גבולות עולם, וזו היא חובתם של בעלי הסכמה זו ולהשיב הדבר לקדמותו. ומובטחני ביראתם וישרותם של כל עם ישראל היושב  במדינת בבל ועיראק כולו שלא ישנו ממנהג הטוב של אבותיהם ואבות אבותיהם ולא יפרו גזרת רבותיהם ויהפכו את הצדקה לצעקה ואת המשפט למשפח אלא אדרבה יוסיפו ביתר שאת להחזיק  קופות קדומות אלה יוסיפו ויגדילו בהם את תרומותיהם על ידי השדרי"ם הנהוגים, וירימו נדריהם ונדבותיהם לישוב עיקו"ת ירושת"ו בדרך השלום והאחדות, ויתברכו הם וכל אשר להם מפי ה'  השוכן בציון ובוחר בירושלם בברכה משולשת ועיניהם תחזינה בשוב ה' שיבת ציון ובנין אפריון בב"א.