שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן יא
להרה"ג הנ"ל תשובה להערותיו ב"משפטי עוזיאל" ח"א
א. אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין אחר.
עמ"ש בסה"ק משפטי עזיאל ח"א סימן ט"ו משם מרן הגאון הראש"ל חמ"א זצוק"ל ללמוד ממתניתין: (מע"ש פ"ה מ"ה) דאפילו בנשתנה המצב מכמו שהיה בשעת התקנה אין בית דין יכול לבטלה. כתב מע"כ כי אין הנדון דומה לראיה, משום דבשאלה דידן אנו דנים על בטול התקנה לשעה. וזה אינו נלמד לאסור ממתניתין דמע"ש הנ"ל, ושוב הוסיף לדחות פרושו של התוי"ט במתניתין דמע"ש מסוגין דביצה, שלמד רב יוסף שלדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, מדתניא כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר וכו' אמרו לו תלמידיו כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו. טעמא דנמנו הא לא נמנו לא (ביצה ה') ואם איתא כפירוש התיו"ט דממתניתין דכרם רבעי: היה הולך לירושלם וכו' נלמד זה למה הוצרך רב יוסף להביא ראיה מדנתיא כרם רבעי היה לו לר"א דהא ממתניתין גופא נלמד זה וכמו שהקשה בקרבן נתנאל (ביצה שם).
לזאת אשיב: דברי הגאון הראש"ל ז"ל מוסבים עמ"ש בעיקר דברי ללמוד מדברי הרמב"ם שאפילו אם נשתנה המצב אין האסור ניתר אלא במנין, שזה נלמד ממשנה מפורשת לפי פרוש התוי"ט. ולדעתי אין פרוש התוי"ט נדחה מסוגין דביצה, דמתניתין דכרם הרבעי אפשר היה ללמוד שאם לא התנו בי"ד מתקני התקנה שאימתי שירצו יחזור הדבר לקדמותו אין בי"ד אחר יכול לבטל אפילו אם גדול ממנו בחכמה ומנין, או לאידך גיסא שכיון שהתנו שיחזור דבר לקדמותו אין צריך בי"ד אחר להתירו אלא הוא ניתר מאליו בדרך בטלה הסיבה, בטל גם המסובב. לזה הוצרך ללמוד מהברייתא דתני: נמנו עליך חבריך והתירוהו, ללמוד דבעינן מנין להתירו, ללמד: דאע"ג שהתנו בי"ד הראשון והטילו חובה על בי"ד של אחריהם שכל זמן שירצו יבטלוהו (כמ"ש בתשובתי שם) בכל זאת בעינן מנין, וכן דחיק בגמ' נמנו אין לא ממנו לא. מכאן שמענו דיש אפשרות של התרה ושההיתר צריך מנין.
ב. פדיון כרם רבעי.
וראיתי בדבריו שפרש משנה זו דכרם רבעי היה עולה לירושלים (מע"ש פ"ה מ"ג) בטוב טעם ודעת. ואף אני אענה חלקי ואומר, דפירוש משנתנו כך הוא: כרם רבעי היה עולה לירושלם מהלך יום אחד לכל צד, וזה מתקנת חכמים שמן הדין כרם רבע דינו כמעשר שני, שאם רוצה מביא הפירות עצמם ואם ירצה פודה אותם כדכתיב: וצרת הכסף בידיך. אבל חכמים תקנו שכל מקום שהוא קרוב לירושלם מהלך יום אחד לכל צד, צריך להעלות הפירות עצמם לירושלם, כדי לעטר שוקי ירושלם בפירות. תקנה זו תקנו רק ברבעי לפי שכרם רבעי נמצא בכל השנים הואיל והוא נמנה לזמן הנטיעה של כל אחד, ולא לשנות השמיטה כמעשר שני. לזאת תקנו רק בכרם רבעי כדי ששוקי ירושלם יהיו מעוטרין בפירות בכל שנה ושנה, ומכיון שתקנו בכרם רבעי לא הוצרכו לתקן זאת גם במעשר שני, אי משום שזו היא חומרא יתירא, ואי משום שלא ראו צורך בכך, כיון שכרם רבעי לבדה מספיקה לעטר שוקי ירושלים הואיל וכל פירותיו עולים לירושלם. ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה. פירוש משרבו הפירות בירושלים גופה ונמצא שהתקנה הראשונה היא קלקלה לירושלים, שמפסיד ערך פירותיה, או שמפסידה לגמרי מרוב פירות הבאים מן הסביבה ונתנים חנם, ומי ילך לקנות פירות ירושלים אחרי זאת; לכן התקינו, כלומר: הטילו חובה שיהיו פירות כרם רבעי אפילו אלה הסמוכים לחומה נפדים בכסף ולא מובאים ירושלימה. וזהו דקדוק לשונם: התקינו כלומר הטילו תקנתם לחובה, ותקנה זו נעשית במנין, וכמו שאמרו לו תלמידיו לרבי אליעזר, כבר נמנו חבריך והתירו. מאן חבריך? רבן יוחנן בן זכאי שהיה אב בית דין ותקנותיו היו במועצת הסנהדרין (ביצה שם). ובזה רצו לומר שאין כל תועלת בהפקרת שדהו לעניים לפי שגם הם חייבים לפדותו כתקנת ריב"ז, ותנאי התנו שאימתי שירצו יחזור לו הדבר לכמות שהיה, כלומר שבכל שעה שירצו חכמים להשיב תקנה הראשונה משום הצורך לעטר שוקי ירושלם בפירות או סבה אחרת הדומה לה מצוה עליהם להחזיר התקנה הראשונה ולא להשיב הדין לסיני, שאם ירצו יעלו ירושלימה ואם ירצו יפדוהו אלא יחזור הדבר לכמות שהיה בתקנה להעלות הפירות ולא לפדותם.
ג. אומדן דעת מיסדי התקנה.
ב) באותו ענין כתבתי להוכיח: דאמרינן דעת מתקני התקנה שבכגון זה לא תקנו, מסוגיא דגמ' דאמרינן: אימור כך התנו ביניהם (מו"ק ג'). דמפשט הסוגיא מוכח, דלא היתה קבלה בידו שכך התנו ביניהם אלא דאמדין דעתייהו דראשונים בדבר המוכח שלא תקנו בכגון זה, וחזקתי דברי ממה שכתבו התסו' (שם ד"ה כל הרוצה). ומעכ"ת השיג ע"ז וכתב: דפירוש הסוגיא כך הוא אימור שכך היה מקובל לר"ג בודאי שקבלה זאת היתה נמשכת גם לנו, אבל כיון שתקנתם של שמאי והלל היא סתמית ואין לנו שום סמך לומר שהיה תנאי, אי אפשר לומר מדעתנו שר"ג היה מקובל בכך, אלא פירוש הדברים הוא שאמדין דעתיהו בכך משום שכל התקנות לא נעשו אלא לתקנת הרבים ולא לקלקלתם, וכיון שבתקנת הלל ושמאי יש מקום להפסד הרבים בזמן מן הזמנים, וכמ"ש התוס' (שם) ודאי שלא תקנו בכגון זה ויפה כתב מע"כ לסיועי סברא זאת מדכתב הרא"ש לתרץ מנהג שלנו שאין אנו נמנעין מלישא וליתן אפילו ביום אידם. משום דמעיקרא לא היתה גזירה אלא לפי מקומות שעובדים ע"ז וכו' ועוי"ל כיון דעיקר פרנסתנו מהם ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה אי פרשינן מנייהו ביום אידם איכא איבה (הרא"ש פרק דע"ז סי' א').
והנה מעכ"ת דחה ראיתי זאת משום דאיכא למימר דלא אמר הרא"ש כן, אלא מטעם דלא גזרו אלא במקום שעובדים עכו"ם, וכדאמר שמואל: בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד. ואני אומר שלא דק שפיר דלתירוצא בתרא דהרא"ש, אפילו אם נניח שגזרו על כל המקומות מותר לבטל תקנתם משום דאיכא איבה, וזה מכוון למ"ש התוס' (מו"ק ב' ד"ה כל הרוצה) דחשו להפסד דרבים בזמן מן הזמנים ואמדינן דעתיהו שהתנו שבי"ד שלאחריהם יתירו תקנתם בתור שלוחיהם של המתקנים הראשונים.
ד. בטול התקנה מפני בטול טעמה.
שו"ר דברי מעכ"ת שהוכיח להתיר בטול תקנת הראשונים בזמן שמתבטל טעם התקנה, ממ"ש התוס': א) בדין מים אחרונים דלא נהיגי עכשיו משום שאין מלח סדומית מצוי בינינו (חולין ק"ה); ב) גלוי ושיבתא וזוגות (יומא ע"ז); ג) גזרה שמא יתקן כלי שיר (ביצה ל' תד"ה תנן) ולפי זה הוקשה לו ע"ד התוס' דאמאי התירו השמעת קול משום דאין מי שיתקן כלי שיר, והא משכחת לה למחר שידעו לתקן כדכתיב עוד ישמע בערי יהודה, קול ששון וקול שמחה וכו'.
אבל באמת כל אלה שהזכרנו אינם משום בטול טעם התקנה שבזה אין להתיר אלא על ידי בי"ד, וכמו שהוכחתי ממתניתין דמע"ש, אלא הטעם בכולהו הוא משום דבשעת התקנה לא תקנו אלא במקום שמצויה סכנה או בזמן ובמקום שיודעים לתקן כלי שיר וכיון דבזמננו אין אנו יודעים לתקן כלי שיר אפילו אם ימצא מי שיודע לא חלה הגזרה עליו שתקנת חכמים זו היתה על הכלל ולא היחיד. וכל דברי התוס' הנ"ל מכוונים לתירוצו קמא של הרא"ש במס' ע"ז דכתב דלא תקנו אסור משא ומתן וכו' אלא במקום שעובדים עכו"ם.
מענין לענין באותו ענין הרבה מעכ"ת להביא דוגמאות מתקנות שנתבטלו וסבר מר שכולן מיוסדים על יסוד זה, שבטל טעם התקנה. ולדידי כבר כתבתי שאין בטול הטעם מבטל התקנה ובכל דבר יש טעם מיוחד ואין זמני פנוי לכתוב על כל פרט ופרט בפני עצמו.
ה. מנהג איסור משום ספקא ונתברר הספק.
אולם במה שנסתפק כבודו במקום שנהגו איסרו משום ספק דאורייתא לחומרא ואחרי זמן נתברר להם הספק אם רשאים לבטל מנהגם. פשט ספקו ממאי דאמרינן בגמרא השתא דבקיאינן בקביעא דירחא עבדינן שני ימים טובים משום מנהג אבותינו בידינו (ביצה ד'). אלמא דמעיקר הדין היה מותר לבטל המנהג, ומזה תמה ע"ד הכ"מ שהקשה על הרמב"ם דפסק: אין בית דין יכול לבטל דברי בי"ד חברו אפילו היכא שבטל הטעם (ה' ממרים פ"ב ה"ב) והקשה מעכ"ת דמאי קושיא והא ענין שני ימים טובים אינו תקנה אלא ספיקא דאסורא, וכשבטל הספק בטל האיסור.
ולע"ד נראה שאין כאן קושיא, משום שדין שני ימים טובים הוא תקנה משום ספקא, שהרי גם בזמן שהיו מקדשין עפ"י ראיה אם במקרה ידעו במקומות שלא היו השלוחין מגיעים מתי נקבע החדש באופן שלא היה להם ספק, בכל זאת היו צריכים לעשות שני ימים טובים משום גזרה דשמא מחר לא ידעו, וכן גרסינן בגמ': מכריז רבי יוחנן כל היכא דמטו שלוחי ניסן לא מטו שלוחי תשרי. ליעבדו תרי יומי, גזרה אטו תשרי, ולכן מן הדין היה לומר שגם עכשיו דבקיאינן בקביעותא דירחא אע"ג דבטל הטעם יתקיים הדין, ומשום שמא לא ידענו תשאר התקנה בתוקפה, לפי פסק הרמב"ם, ולכן תירץ הכ"מ דקושית הגר"א היא על עיקר התקנה שהיה צריך לחכמים המתקנים לפרש בתקנתם, דלא נעביד תרי יומי בזמן או במקום שבקיאים בקביעתא דירחא או שאנו נאמר מתוך אומדנא דעתא, שהמתקנים אמרו בפירוש אם יבוא זמן שיעמדו על החשבון לא נעביד תרי יומי, וע"ז מתרץ הגמ' דאעיקרא דמילתא לא בטל הטעם דגם השתא יש לחוש שלא יתעסקו בתורה וישתכח סוד העבור, וכפרש"י שם.
ורה"ג בתשובתו הוסיף עוד טעם לדבר ואמר: כי הנביאים צוו את ישראל שבחו"ל לעשות שני ימים טובים ואי אנו יודעים אמתת עלת הדבר בודאי, ואף אין אנו יודעים כי בודאי סרה העלה (אוצר הגאונים לד"ר א' מ' לוין מסכת ביצה חלק התשובות סי' ד').
ובעיקר ספקו דמר דמנהג שנהגו משום ספקא אסורא, נראה לע"ד שאם הוא ספקא דפלוגתא אין לבטלו שאין בנו כח ההכרעה לבטל אפילו דבריו של יחיד, וכבר אמרו רז"ל אלו ואלו דברי אלוקים חיים. כולם נתנו מרועה אחד מפי אדון כל המעשים ברוך הוא (חגיגה ג').
לעומת זאת אם הספק הוא מחוסר ידיעה במהות הדבר, כגון השתא דבקיאינן בקביעא דירחא. הדבר ברור שהוא בכלל מנהג בטעות, וראיה לדבר תירוץ הגמ' דמנהג אבותינו בידינו, וכמו שכתבנו הא לא הכי היה מן הדין לבטל המנהג.
אולם בספק שבידיעת ההלכה, מצאתי ראיתי בספר חק"ל לעט"ר מרן זקני ז"ל, שכתב: אם נהגו באיזה דבר עפ"י סברת הפוסקים האחרונים, ושוב נדפסו ספרי הראשונים ועינינו רואות שחולקים על סברת האחרונים אפשר דבכי האי גוונא יש לנו לבטל מנהגם.
ומרן השד"ח העיר ע"ז מדאמרינן: אם יבוא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעים לו, (ש"ח חלק הכללים שם מערכת מ' סימן ל"ה ד"ה אם נהגו באיזה דבר) והדברים עתיקים ואין כאן מקומם, אבל לע"ד נראה שבמקום מנהג משום ספק מחוסר ידיעה בהלכה לדברי הכל כשתתברר ההלכה על בוריה חוזר הדין לסיני. והנלע"ד כתבתי.