סימן יא

(לאו"ח סי' לק"א).

נפילת אפים בבית האבל ובבית הכנסת שהאבל מתפלל בו, וביום המילה ובמקום בר מצוה

 

חדש טבת שנת תר"צ.

לכבוד הא' הנכבד מוקיר רבנן כמוהר"ר משה הררי יצ"ו ואחוזת מרעהו. בעי"ת נא – אמון.

 

שאלתם ממני לחות דעתי ע"ד מנהגי נפילת אפים בבית האבל ובבית הכנסת שהאבל מתפלל בו. וביום המילה ובמקום בר מצוה. וזאת תשובתי לפי קוצר השגתי.

 

א. נפילת אפים בבית האבל ובית הכנסת שהאבל מתפלל בו. 

 

עיקר נפילת אפים הוא רשות ולא חובה. (טור אורח חיים סי' קל"א משם רב נטרונאי גאון). אולם אעפ"י שהיא רשות, הואיל וקבעוה קדמונינו בסדר התפלה של שחרית ומנחה. נעשית כחובה מטעם  המנהג, והרי היא כתפלת ערבית שאע"פ שקי"ל להלכה שהיא רשות (ברכות כז א) ואעפי"כ שאין לבטלה משום מצוה (שם כו. תד"ה. תפילת השחר, וטור ובית יוסף אורח חיים סימן קל"א) והוא הדין  לנפילת אפים הרי היא מצות מנהג של לא תטוש תורת אמך.

 

אולם קדמוננו ז"ל אמרו: אין נופלין על פניהן בבית החתן, משום שהוא זמן של שמחה שמברכין שהשמחה במעונו ושכל הנמצאים בבית חייבין לשמחו, וכן אין אומרין נפ"א בבית הכנסת שיש בו  מילה, משום דמצות מילה היא מצוה שקבלוה ישראל בשמחה, והיא מצוה המוטלת על כל ישראל, שאם לא מלו אביו או שאינו בעיר. מלין אותו בי"ד (יו"ד הלכות מילה רס"א סעיף א), ולענין אבל  דינו כחתן לענין זה, שאין נופלין על פניהן כשמתפללין בביתו, השבלי הלקט נתן טעם לדבר, משום דאיתקש אבל לחתן משום דכתיב והפכתי חגיכם לאבל (בית יוסף שם). וטעם זה קלוש מאד לענ"ד  דמדכתיב והפכתי חגיכם לאבל משמע דאבל לא מיקרי חג, והפרישה עמד על זאת, ותירץ דה"ק: כשם שהעונות גורמין שהחג נהפך להבל, הוא הדין הזכיות גורמין שיהפוך האבל לחג, והוא דומיא  דט"ב (פרישה שם), ועדיין אני אומר: אם קבלה היא נקבל ונאמר דהיקש זה הוא בבחינת סמך לדבר, ואם לדין זה תשובה, דעכ"פ מקרא זה משמע דזמן האבלות אינו זמן של חג, ולע"ד נראה לפרש  דברי "שבלי הלקט" דהכי קאמר, דמקרא זה דכתיב: והפכתי חגכם לאבל למדנו שהחג והאבל הם שני הפכים: זה למדת הרחמים ושעת רצון, וזה למדת הדין. הילכך כשם שאין אומרין נפילת אפים  ביום חג שלא לעורר בו הדינין, כך אין נופלין על פניהם במקום שמדת הדין מתוחה כגון בט"ב, והוא הדין בבית האבל, שמדת הדין מתוחה בו.

 

ויותר מזה מצאנו ראינו שנהגו לומר נפ"א גם בבית האבל וכמ"ש הריב"ש בשם רב שרירא גאון, וכן בבית האבל במנחה כתב רב שרירא גאון, שיש נופלין על פניהן (הריב"ש סי' תי"ב), והנה רב  חביבאי וחמיד לבאי הרה"ג כמוהר"י עדס דקדק בדברי רש"ג שכתב במנחה, אם בא למעט תפילת שחרית, מה הבדל יש בין שחרית למנחה? ולי נראה דשפיר יש הבדל ביניהן הואיל ושעת מנחה היא  צלותא דרעוא כמ"ש בגמרא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת מנחה (ברכות ד' ו' ב) הלכך נהגו לומר נפילת אפים אפילו בבית האבל, ואין להמנע משום  שמדת הדין מתוחה.

 

מכל האמור ומדובר למדנו שמה שאין אומרין נפילת אפים, היינו בבית האבל, אבל בבית הכנסת אומרין, אלא שבמקרה של חתונה לדברי הטור חתן ואבל אין נופלין על פניהם אלא רק  כשמתפללין בבית החתן, שכן כתוב: ונופלין בבית האבל ואין נופלין בבית החתן, ולדברי שבלי הלקט אין נופלין על פניהן אפילו בבית הכנסת, אבל זהו רק ביום החופה, שכן כתב: ביום החופה  אין נופלין על פניהם בכנסת שיש בו חתן, ואין אומרין ודוי ולא אבינו מלכנו (בית יוסף שם), דוק מינה דבשאר ימי החתונה חתן ואבל שוים בדינם ובשניהם אין נופלים על פניהם אלא כשמתפללין  בביתם, אבל אם מתפללין בבית הכנסת אומרין נפילת אפים בשניהם, בכל ז' הימים, אלא דביום החופה אין אומרים נפילת אפים משום שמחת החופה, ואפשר לומר דאף בחתן וביום החופה, אין  נמנעין מלומר נפילת אפים אלא בבית הכנסת שעושין בו החופה. וכן מוכח ממ"ש: ויש אומרים אין מונעים מליפול על פניהן בכנסת ששם המילה, ואם הוא יום ב' או ה' אומרין ודוי משא"כ בחופה  (בית יוסף שם), מכאן משמע דחופה ומילה שוים בדינן, לענין זה שאין אומרין נפילת אפים אלא דוקא בבית הכנסת ששם נעשית המילה או החתונה, והדברים מכונים למה שנהגו בדורות הקדמונים  לעשות החופה בחצר בית הכנסת אחר תפלת שחרית או מנחה או למה שנהגו בארץ הצב"י שהנשואין סמוכין לתפלת השחר או לתפלת מנחה. ואחר תפלה כל העם מקצהו ילכו אורח ברגליו ליכנס  לחופה (ברכי יוסף אורח חיים סי' קל"א סעיף ה'), אבל בשאר ימי החתונה נופלין על פניהן אפילו כשהחתן בבית הכנסת, וכשמתפללים בבית, חתן ואבל שוין בדינן ואין נופלין על פניהן צבור  המתפללין.

 

ועדיפא מינה מצאתי למהרא"י ז"ל דכתב: היכא שאין הקטן נימול בבית הכנסת לא עבדינן ולא שבקינן מידי (ז"א שאין אומרין פיוטי מילה ואין נמנעין מלומר תחינה). ואין סברא לומר דתפלת  הצבור תהא נגררת אחר המילה שבבית אחר (כתבים ופסקים למהרא"י סי' פ"א), הרי לך מפורש דאפילו מילה שהיא מצוה שקבלו ישראל בשמחה ועושין אותה בשמחה והיא מצות הברית שנכרתו  עליה י"ג בריתות בכל זאת אין נמנעין מלומר תחינה אלא בבית הכנסת שבה המילה, וכל שכן הוא בחתן ואבל.

 

וכן כתב בהג"מ: וכן מנהג בכל מלכותנו שאין נופלין על פניהם בתפילת יוצר שביום המילה, וכן ביום הנשואין במקום שהחתן מתפלל שם. מכאן שחתן נקרא לענין זה רק ביום הנשואין, והיינו טעמא  משום שמחת נשואין שכולם משתתפין בשמחתו וחייבין לשמחו, אבל בשבעת ימי החופה אפילו במקום שהחתן מתפלל נופלים על פניהם, שאע"ג שהחתן עצמו פטור מנפילת אפים, אין הצבור  נגררין אחריו, והוא הדין לאבל.

 

אולם מרן ז"ל פסק: נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל ולא בבית החתן ולא בביהכ"נ ביום מילה ולא כשיש שם חתן. (או"ח סימן קל"א סעיף י"ד), מדבריו למדנו דס"ל למרן דכשמתפללין  בבית חתן ואבל דינם שוה שאין נופלין על פניהן כל שבעה, מפני שהבית הוא מעון שמחה ומשתה, וזה האבל, מפני שמדת הדין מתוחה שם. וכשם שהאבל עצמו אינו ראוי לעורר מדת הדין, גם  האחרים לא יעוררו מדת הדין בבית זה. (עיין טו"ז שם ס"ק י'), אבל כשמתפללין בבית הכנסת לא הזכיר מרן ז"ל אלא יום מילה, או כשיש חתן, ומשמע שלאו דוקא ביום החופה אלא גם כל שבעת  הימים אין נופלין על פניהן גם הצבור, אבל לענין אבל לא הזכיר אם דינו כחתן או לא, לכן מספקני בדעתו אם ס"ל לחלק ביניהם ולומר שאבל שמתפלל בבית הכנסת הצבור נופלין על פניהם. או  שנאמר שחתן ואבל דינם שוה גם כשמתפללין בבית הכנסת, ומה שלא הזכיר מרן דין אבל בבית הכנסת, היינו משום שאין מציאות לדין זה, הואיל ואבל אינו יוצא להתפלל בביהכ"נ כל שבעה  ואפילו לשמוע ברכות חופה או ברכת מילה (יו"ד סי' שצ"ג) שהם מצוה עוברת, וכ"ש תפלה שיכול לקיימה בביתו.

 

ואל תשיבני ממ"ש מרן ז"ל: אם האבל כהן ואין בבית הכנסת כהן אחר אסור לו לעלות ולקרא בתורה (יו"ד סי' שפ"ד), משום שדין זה שפיר מתקיים בשבת של שבעה ימי האבלות, משא"כ בנפילת  אפים שאינה נוהגת אלא בתפלה של חול לא משכחת לה שהאבל ימצא בביהכ"נ בששת ימי המעשה, ולכך לא תני דין נפילת אפים לגבי אבל שהוא בבית הכנסת.

 

והכי מסתברא שחתן ואבל אעפ"י שחלוקין בטעמן, שוין בדינן, ולמ"ד שחתן פוטר בנפ"א כל שבעה, הוא הדין לאבל, שהרי לדעת מרן שסובר שחתן כל שבעה פוטר את האחרים מנפ"א משום שמחה  דידיה שכל המתפללין עמו ויושבין במחיצתו שמחין עמו: הוא הדין באבל, דכל היושבין עמו צריכין שלא לעורר עליו מדת הדין.

 

ואפשר לומר עוד לאידך גיסא, שגם אבל עצמו אינו פטור מנפילת אפים אלא בהיותו בבית אבל, משום שנשמת המת שרויה שם, וצריך שלא לעורר מדת הדין על נשמת הנפטר, אלא לגרום לה עליה  ונחמה, ומטעם זה נהגו להתפלל בבית האבל. (עיין יו"ד סי' שע"ו סעיף ג' בהגה), אבל כשהאבל הוא בבית הכנסת, גם האבל נופל על פניו וכ"ש צבור המתפלל עמו, ולכן לא הזכיר מרן נפילת אפים  כשהאבל בבית הכנסת, מרוב פשיטותו. הואיל וגם האבל עצמו נופל על פניו בבית הכנסת ככל העם, וכן נראה ברורה לע"ד.

 

וכן מצאנו ראינו למרן החביב דכתב: נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין נופלין על פניהם בבתיהם, למה אין נופלין על פניהם בבא החתן לבית הכנסת, ובבא האבל לבית הכנסת נופלין על  פניהם? והשבתי כי יש שנוי ביניהם לטעם הדבר, כי טעם החתן מפני שהוא שרוי בשמחה וכיון שהוא מלך אזלי בתרי כל הקהל, אבל טעם האבל כדי שלא להגביר מדת הדין לכך כשהאבל בבית  הכנסת עבדינן עיקר משאר הקהל שאינם אבלים (כנה"ג שם ס"ק יא). והנה חילוקו של מרן החביב ז"ל נראה לי קלוש וחסר טעם, שהרי מרן הטו"ז כתב: כשם שהאבל אינו צריך להגביר מדת הדין גם  האחרים צריכין לעשות כן. לפי זה לא שנא בין אם הוא בביתו שהוא העיקר ובין אם הוא בבית הכנסת שהוא טפל. והעיקר הוא שלא להגביר מדת הדין באיזה אופן שהוא.

 

ועוד דאעיקרא דמילתא מה שאין נופלין על פניהם כשהחתן בבית הכנסת, אין זה משום שהצבור נגררין עמו, שהרי כתב מוהרא"י: דאין סברא לומר דתפלת הצבור תהא נגררת אחר המילה  שבמקום אחר. (פסקים למהרא"י סי' פ"א) הרי דגם דכשבעל המילה בבית הכנסת, אין הצבור נגררין עמו, אלא כשהמילה בבית הכנסת, המקום גורם שלא ליפול על פניהם באותו יום, הלכך גם לדעת  מרן דסובר: דגם כשהחתן בבית הכנסת אין נופלים על פניהם, היינו משום דמציאותו בבית הכנסת גורמת חובת שמחת חתן לכל המתפללים. ולא משום שנגררין הצבור עמו, דבכל מקום ובכל זמן  הצבור הם עיקר והיחיד הוא מצורף אליהם, ועיקר החילוק הוא כמו שכתבתי לע"ד דטעם פטור נפ"א בבית האבל הוא משום מדת הדין שמתוחה בו, משא"כ בבית הכנסת שהוא מקום תפלה ורצון  אין נפ"א גורמת הגברת מדה"ד אלא מעוררת רחמים ותשובה שהיא רצויה בכל שעה, וכדברי חז"ל: דרשו ה' בהמצאו, והיכן הוא מצוי? בבית הכנסת ובבתי מדרשות (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א)  והואיל ואעיקרא דדינא לא מצינו בדברי קדמוננו פטור נפילת אפים במקרה אבלות אלא בביתו של האבל, אין לנו להוסיף מדעתנו לפטור צבור המתפללין, כשהן בבית הכנסת.

 

והנה ראיתי להפוסק הגאון מוה"ר יהודה מסלתון יצ"ו שהביא מ"ש גאון דורנו כמוהר"א חזן זצוק"ל דכשבאים עם האבל אמבוהא דאינשי לכבודו ובמקום שאין רגילין להתפלל מנחה אלא דוקא  במקרה אבלות, אין נופלין על פניהן לכבודו של האבל (נוה שלום הלכות נפ"א סע' ז) ולע"ד נראה לקיים דבריהם במקומם, משום דכשבא האבל עם סיעת מרחמוהי לבית הכנסת הרי זה כשעת  הספד, וכדאמרינן "אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא" (שבת קנ"ג), ונעשה כאילו הוא בית האבל, ובכל זאת מהסס אני טובא בהוראה זאת, שהרי בכל מקום שמספידים את המת בתוך שבעה או  לאחריה, לא ראיתי ולא שמעתי שנמנעין לומר נפילת אפים, וטעמם של הגאונים הנ"ל משום כבודו של האבל, לא שמיע לי, כלומר: לא סבירא לי. דמה כבוד הוא זה? וכלל הוא שאין חולקין כבוד  לתלמיד במקום הרב, לבטל דבר מדברי קדמונינו וקבלתם שמנהג ישראל תורה היא, ואם אינם נביאים בני נביאים הם, וכל מנהגם הם דברי קבלה, אולם אין אני בא לחלוק על דבריהם באתרייהו  דרבנן קדישי והבו דלא להוסיף עלה.

 

שוב ראיתי בדברי חביבי הרה"ג יעקב בחר לו י – ה, שהביא דברי המאמר מרדכי שכתב: להורות שלא לומר נפילת אפים כשאבל בבית הכנסת, ואייתי שוברו בצדו, מ"ש הרב הגאון מופת הדור  השדי חמד לבטל ראיתו מדברי האורחות חיים, והוא עצמו חשף את זרוע קדשו וכתב דאין כאן מקום למנהג טעות. וחלילה לומר אי איישר חיליה אבטליניה, ויפה כתב, ויפה דבר, ועליו אני קורא:  שפתים ישק משיב דברים נכוחים, ואני מוסיף ואומר: בא וראה מה בין דורות קדמונינו שאעפ"י שדנו בעומק עיונם ובררו ההלכה בהסתמכם על דברי הראשונים בכל זאת לא אמרו אלא אי איישר  חיליה אבטליניה, אבל לא בטלו חלילה.

 

ואנן ניקום ונאמר איישר ואיישר חילי לבטל גם בלא עיון וראיה אלא משום שכך עלה ברצוננו להמנות בין מתקני תקנות ומחדשי הלכות חלילה וחלילה, כי זה בכלל המגיס לבו בהוראה, ועל זה  נאמר: כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. (יו"ד סי' רמ"ב סעיף י"ג), ומצוה שלא לשמוע לדבריהם ולחדושיהם.

 

את זאת כתבתי לברורה של הלכה זאת, ובאמת אין אנו צריכין לכל זה, דלא יהא אלא מנהג, שנהגו לומר נפ"א גם במקרה שהאבל נמצא בבית הכנסת, אין לשנות ממנהג שאין בו שום צל של ספק  איסור אלא אדרבא הרהורי תשובה ודברי תחנה, שהם רצויים בכל עת ובכל שעה ובכל מקום, וביותר במקום אבלות שהוא מקום מעורר לתשובה ותפלה ותחנה, בהשתפכות הנפש מתוך הכרה: כי  טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו (קהלת), ומה מקום ומה טעם לבטל מנהג זה? ואם אמנם יש לדון על תקנות ומנהגים שנעשו לשם סיג לשנותם  או לבטלם כשבטלה סבת המנהג, או מפני שנוי ערכים ומצבים, ודוחק השעה, בענינים שבעניני עבודה ותפלה שהם קיימים בידינו מדורות ראשונים וקדמונים שהם קימים ונצחיים, אין מקום דיון,  וכל הבא לשנות ידו על התחתונה ואין שומעין לו, ויפה עשה הרה"ג כמוהר"ר יעקב עדס יצ"ו שהביא מעט מהרבה מתשובות הפוסקים לקיום מנהגם של הראשונים ולזה שומעין שאמר כהלכה!

 

ב. נפילת אפים ביום המילה 

 

בפרק הקודם הבאנו דברי מוהרא"י שפסקם רמ"א ז"ל להלכה, שמה שאין נופלין על פניהם הוא רק בבית הכנסת שבה מתקיימת מצות המילה, ולכן הגם שמרן ז"ל פסק: ולא בבית הכנסת ביום מילה,  מסתברא לומר שכונתו למנהג הדורות שמילה היתה נעשית בבית הכנסת, והמוהל או הסנדק היו מתפללין באותו בית כנסת, ודוקא בתפלת שחרית שסמוך לה נעשית המילה, משא"כ בדורנו שהמילה  נעשית בבית וגם לאחר הצהרים סמוך לתפלת המנחה, ודאי שאין לבטל נפילת אפים דשחרית ולא בתפלת המנחה אם לא שהמילה נעשית באותו בית הכנסת, או אפילו בבית כשהמנחה היא סמוכה  לפני המילה, וכן כתב בעטרת זקנים: וביום המילה אין אומרים תחנון אלא דוקא בשחרית, ויש אומרין אף במנחה דהיינו אצל התינוק הנימול. (אורח חיים סי' קל"א ס"ד סק"ג), אמנם מצאנו ראינו  מנהג אנשי דורא שאם יש מילה בעיר אין אומרין תחנה בכל העיר. ומשמע בהג"מ פ"ה דתפלה: ביום המילה אין אומרין תחנה דוקא בתפלת יוצר, אבל אם מתפללין מנחה, אפילו אצל התינוק  שנימול אומרין תחנה? (דרכי משה שם ס"ק ז').

 

ומרן החיד"א ז"ל נשאל: אם אבי הבן מתפלל בבית הכנסת והמילה נעשית בעזרה, אם נפטרין אלה שמתפללין בעזרה מנפילת אפים? והלכה זאת העלה, דמה שפטורין הצבור מנפילת אפים, הוא  משום כבודו של אבי הבן, בהשתתפותם בשמחתו, ולכן אין אלה שמתפללין בעזרה נפטרין מנפילת אפים, ומ"מ אם יש מנהג קדום שלא לומר נפ"א בעזרה ביום המילה, אם אבי הבן מתפלל בפנים,  הנח להם לישראל. (ברכי יוסף או"ח סי' קל"א ס"ד).

 

מכל האמור יוצא: שמנהגן של ישראל תורה היא, שאין נפטרין מנפ"א אלא אותן שמתפללין עם אבי הבן או הסנדק תפלת שחרית, ובאותו בית הכנסת דוקא, או אפילו במנחה במקום המילה, וסמוכה  לפניה, אבל לא יעלה על הדעת לבטל נפ"א בכל בתי הכנסת שבעיר ובכל היום. שאם כן בטלת נפילת אפים בכללה בעיר שמרובה באוכלוסי ישראל. לא יבצר שבכל ימי החול לא תהא מילה בעיר  ואם כן תבטל ותשתכח נפ"א מקהלה זאת, ולא יעשה כן בישראל. וכל אלה שחשבו לחדש מנהג מוזר זה שאין לו יסוד ולא טעם וריח, לא חשו לקמחיהו, וצריכין לשוב מחדושן, והוא רחום יכפר.

 

ג. נפילת אפים במקום בר מצוה 

 

דבר זה אין לו יסוד בדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים, ואומר אני שבדורות האחרונים הנהיגו כזאת, משום עת לעשות לה' לחבב מצות תפילין, ולהציל על ידי כך את בני ישראל מכלל  קרקפתא דלא מנחי תפלי כלל. (עיין ר"ה ד' י"ז ע"א) וכל כי האי שכונתם לשם שמים, מצוה לשמוע דברי חכמים, אבל אין הדברים הללו אמורין אלא בבית הכנסת שמתפללין בו הבר מצוה והוריו  וקרוביו, ובתפלת שחרית דוקא, ולא יותר. וכמו שכתבתי לענין מילה, ובודאי לא עדיפא חגיגת בר מצוה מברית מילה שהיא אות ברית עולם בין ישראל ובין ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה  לדורות עולם ולנצח נצחים.

 

אתאן לשאלה בתרייתא אם יש לש"ץ למצוץ גרעיני ממתקים ביוה"כ כדי ללחלח גרונו? לדעתי אין כאן שאלה וספק, ודבר פשוט הוא לכל אדם מישראל דחצי שיעור אסור מן התורה, ומוטב שהש"ץ  ימעט בנגינות וזמירות מלחלל יוה"כ באיסור אכילה וטעימה שיש בה גם הזנה פורתא, ואיסור חצי שיעור של איסור כרת ביוהכ"פ, וש"ץ העושה כזאת אינו ראוי לעמוד על הבימה ולהיות שלוחם  של ישראל לפני אביהם שבשמים, וחייבין כל הצבור למנוע אותו מזה, ועליהם תבוא ברכת טוב.