סימן יא'- פרטי דינים בברכת כהנים / או"ח סימן קכח

* נטילת ידי הכהנים לפני ברכת כהנים, מטרתה וטעמה, האם מעכבת, והאם צריך דוקא מים *

* האם נט"י של שחר פוטרת מנט"י לברכת כהנים *

* ש"צ כהן האם ישא כפיו, וכיצד ינהג בנט"י לברכת כהנים *

* כהן שמצטער בהרמת ידיו לברכת כהנים, כיצד ינהג.*

טז כסלו התש״י

שלמא רבא מן שמיא לזקן שקנה חכמה,

 הרב הגאון כמוהר״ר יששכר זאב וייספלד יצ״ו

בית זקנים, דרך בית לחם ירושלים

 

שלום וברכה ברוב חבה והוקרה.

נתכבדתי במכתבו היקר ובו שאלות בהלכה ותשובתן בצדן כיד ה׳ הטובה עליו, ואותי ביקש לחוות דעתי הדלה, והנני נמצא לאשר בקשני להשיב כהלכה, לפי קוצר השגתי, בעזרת צורי ומעוזי.

נשאלתי בבית זקנים מהכהנים שבביהכ״נ, בימים שאין לנו מים לנטילת ידים, איך יעשו הכהנים בנשיאת כפים, אעפ״י שנטלו ידיהם שחרית, הלא צריך לחזור וליטול לנ׳׳כ.

ואם הש״ץ כהן ויש מים, צריך להביא לו ויטול ידיו וישא את כפיו, או לא ישא כלל. ואם אין שם כהן אלא הוא — לא יברך, או יברך וישראל יקריא.

ועוד, יש כהן אחד, שזה שנתיים היה לו כאב ידים הרבה, לסבת מרוצת הדם. שקורים בלוטדבוך ר״ל, ונתרפא במקצת, אבל בקושי מגביה ידיו בנשיאת כפים, לעשות כמ״ש בש״ע וכנהוג, ואעפ״י שאין בידיו היכר לחשוש שהעם יסתכלו בו, אבל כשהוא ש״ץ אפשר טוב יותר שלא יברך מפני שיש לו צער, ר״ל.

תשובה:

נטילת ידים לנשיאות כפים

גרסינן בגמרא: אמר ריב״ל: כל כהן שלא נטל ידיו — לא ישא את כפיו, שנאמר: ׳שאו ידיכם קדש וברכו את ה״ [תהלים קלד,ב], ופירש״י: שלא נטל ידיו — לפני עלותו לדוכן, והתוס׳ הוכיחו זאת מסוגיא דגמרא דמייתי קרא ׳שאו ידיכם קדש וברכו׳, משמע תיכף לנטילת ידים ברכה, דמשמע ליה השתא דבברכת כהנים משתעי קרא, דהיא בנשיאות ידים, עי״ש (סוטה לט,א תד׳׳ה כל כהן).

מכאן מוכח דנטילת ידים סמוך לברכת כהנים היא לעכובא, מדאמר: כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, והיינו טעמא דנטילת ידים לברכת כהנים אינה לטהרה. כנטילת ידים לאכילה, ולא להעברת רוח רעה, כגון נטילת ידים דשחרית, או היוצא מבה״כ, אלא נטילת ידים זאת היא לנשיאות של קדושה, כדי שתשרה עליהם שכינה לברך את ישראל, כאמור: ׳ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם׳ [במדבר ו,כז], הלכך צריכה נטילת ידים מיוחדת.

ובתשובת הגאונים השיב ר׳ משה בן מ״ר יצחק המערבי: לא מצאנו דבר שמעכב בברכת כהנים אלא נטילת ידים, דאמר ר״ש בן פזי כהן שלא נטל ידים וכו׳(אוצר הגאונים סוטה, תשובות ופירושים סי׳ קז). וכן מוכח מדברי הרמב״ם שכתב: ששה דברים מונעים נשיאות כפים וכו׳ וטומאת הידים (הלכות נשיאות כפים פט״ו ה״א), טומאת ידים כיצד? כהן שלא נטל ידיו, לא ישא את כפיו, אלא נוטל ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה, ואח"כ מברך, שנאמר 'שאו ידיכם קודש וברכו את ה" [שם ה"ה]

והנה הכ״מ כתב: פירש״י, שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן, כלומר אעפ״י שנטל(ידיו) שחרית, וכן הסכימו התוס' ואין נראה כן מדברי רבינו שכתב טומאת הידים, ואי כשנטל ידיו שחרית עסיק, טהרת הידים מיבעי ליה, שהרי אינן טמאות, אלא שצריך להוסיף טהרה על טהרתן, ועוד דאם איתא הוה ליה לכתוב אעפ״י שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם שום טומאה לא ישא (כפיו) עד שיטול(ידיו), כמו שכתב בפ״ו מהלכות ברכות גבי נטילת ידים לאכילה (כ״מ שם).

ולע״ד אין זאת ראיה מכרעת, שדוקא בנטילת ידים לאכילה, הוצרך הרמב״ם לבאר אעפ״י שאינו יודע וכו׳, הואיל ועיקר נטילת ידים הוא משום טומאה, דידים שניות לטומאה, וכדי שלא יטמא את האוכלין כמגעו, ומשום שלא ידביק לכלוך שבידיו באוכלין, אבל בתפלה וק״ש שאין ענין לטומאה ולכלוך, אלא משום טהרה של קדושה, ודאי הוא דאפילו אם אינו יודע בהם טומאה ולכלוך חייב בנטילת ידים.

תדע מדפסק הרמב״ם ז״ל: כשנוטל ידיו מברך: אקב״ו על נטילת ידים (הל׳ תפלה פ״ז ה״ד), המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע, בין קרא בתורה שבכתב, בין קרא בתורה שע״פ, נוטל ידיו תחלה ומברך שלש ברכות וכו׳(שם ה״י). הרי לך מפורש שחייב אדם ליטול ידיו שחרית בשעה שיקיץ משנתו, וליטול ידיו שנית לפני קריאת שמע. וכן פסק: טהרת ידים כיצד? רוחץ ידיו במים עד הפרק ואח״כ יתפלל (הלכות תפלה פ״ד ה״ב).

לאור דברים אלה מתפרשים דברי הרמב״ם ז״ל: כל הנוטל ידיו, בין לאכילה בין לק״ש, בין לתפלה, מברך תחלה אקב״ו על נטילת ידים (הלכות ברכות פ׳׳ו ה״ב). דוק ותשכח דלא ערבינהו בחדא מחתא —

כל הנוטל ידיו לאכילה לק״ש ולתפלה, אלא בין לאכילה וכו׳ ללמדך שנטילות אלה הן חלוקות בטעמן. לאכילה משום טומאה, לק״ש משום קדושת התורה, ולתפלה משום נקיון ידים, מדכתיב: ׳ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה״ [תהלים כו,ו] (ברכות טו,א).

מעתה מתפרשים דברי הרמב״ם: טומאת הידים כיצד? כהן שלא נטל את ידיו, לא ישא את כפיו, אלא נוטל את ידיו עד הפרק, כדרך שמקדשין לעבודה (הלכות נשיאות כפים). והדברים מגיעים למ״ש: מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואח״כ יעבוד, שנאמר: ׳ורחצו׳ וכו׳, וכהן שעבר ולא קידש ידיו ורגליו שחרית, חייב מיתה בידי שמים… ועבודתו פסולה (הלכות ביאת מקדש פ״ה הלכה א).

וכתב בבית יוסף סימן קכח: ׳וכתוב בארחות חיים שכתכ ה״ר אברהם בן הרמב״ם ז״ל, הלכה למעשה לפני אבא מארי ז״ל וזולתו ממורי התורה, שכל כהן העומד בתפילה יגש לברכת כהנים וסומך על נטילת ידיו לק״ש ולתפילה עכ״ל׳ (והובאו הדברים בכסף משנה הלכות נשיאת כפים פט״ו ה״ה).לפיכך נשיאות כפים הואיל והיא עבודה שבמקדש, טעונה נטילת ידים לקדושה כעין כל עבודות שבמקדש, אלא שלא צריכה ממש כאותה נטילה של ׳ורחצו ידיהם ורגליהם׳, וסגי בנטילת ידים לחוד, אבל נטילת הידים היא כעין נטילת ידים ורגלים שבעבודה, והיינו לקדש את הידים לשם נשיאות כפים, ולא סגי בנטילת ידים של שחרית.

דברי הא״ח אינם סותרים זאת, שהרי נאמר: וסומך על נטילת ידים לק״ש ולתפלה, ונטילה לק״ש ותפלה היא נטילה של קדושה, כמו נטילת ידים של נשיאות כפים. והם הם דבריו: אין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה, אלא פעם אחת מקדש בבקר ועובד והולך כל היום כולו וכל הלילה (ביאת המקרש שם ה״ג). ונטילה לתפלה וק׳׳ש הויא כנטילה לקדש הידים, אבל נטילת ידים דשחרית אינה פוטרת מנטילת ידים לנשיאות כפים. ורק נטילת ידים לתפלה וק״ש פוטרים מנטילת ידים לנשיאות כפים, וכעדותו של הרב אברהם בנו של הרמב״ם ז״ל.

דבריו [של ר׳׳א] ברור מללו שלא נפטר מנטילה לנשיאות כפים אלא על סמך נטילה לתפלה וק״ש, אבל אין אנו רשאין לפרש דבריו של רבנו אברהם ז״ל שבנטילת שחרית סגי, שאם כן מה נענה לקושית התוס' דמייתי הגמרא ׳שאו ידיכם קדש וברכו את ה״, משמע תיכף לנטילת ידים ברכת כהנים וכו׳, ועוד אי מיירי הכא בשלא נטל ידיו שחרית, אמאי נקט כהן לנשיאות כפים, תיפוק ליה משום דברי תורה, שצריך ליטול ידיו וכו׳, ואמרינן התם דבעי לאהדורי בתר מיא לק״ש מיל, ומה לי ק״ש ומה לי ברכת כהנים וכו׳(סוטה לט,א תד״ה כל כהן).

קושטא הוא דקושיא קמייתא דתוס׳ עומדת גם לפי עדותו של הרב אברהם ז״ל דכתב: וסומך על נטילת ידיו לק״ש ולתפלה, ומאי אהניא סמיכה זאת, הא בעינן תיכף לנטילת ידים ברכת כהנים.

ובדוחק יש לומר שכיון שעוסק בתפלה שהיא מענינה של עבודה, הרי זה כאילו תיכף לנטילה ברכה, אבל אם נאמר שבנטילת ידים של שחרית סגי, הרי זה ודאי אינו בגדר תיכף לנטילה ברכה, וגם תיפוק ליה משום דברי תורה שצריך נטילה.

והנה מרן הב״י [קכח] עומד על זה, וכתב: ונ״ל דלא קשה מידי, דאפשר דנ״מ להיכא דנטל ידיו שחרית והסיח דעתו וכו׳, אי נמי נפקא מינה להיכא דלא משתכחי מיא וכו׳.

ולע״ד הנני מתאבק בעפר רגליו כאחד מקטני תלמידיו ואומר: לישנא דגמרא ׳כל כהן שלא נטל ידיו, אינו מתפרש דוקא לכהן שהסיח דעתו או שלא מצא מים, וילפותא דקרא ׳שאו ידיכם קדש וברכו׳ מוכחא שנטילת ידים של נשיאות כפים היא מיוחדת וסמוכה לברכת כהנים, ולמה לנו כל הדוחק במקום שדברי הרמב״ם בהלכותיו מוכיחים כפירוש שהוא סובר כדברי התוס׳ וכדאמרן. וכן כתב המג״א: ואף בהרמב״ם אין שום משמעות נגד זה, אדרבא, פשט לשונו משמע דבעי נטילת ידים אף כשנטל שחרית(או״ח קכח מג״א ס״ק ט).

ומרן הב״י [שם] אסיק להלכה וכתב: וכן ראיתי האשכנזים נוהגים ליטול ידיהם בשעת נשיאות כפים, אעפ״י שנטלו ידיהם שחרית, ושמעתי שכן היו עושים גם כן בספרד, ושהיו הלוים יוצקים מים על ידיהם וכו׳, ומצאתיו מפורש בזוהר [נשא ח"ג קמו,א]: תנא, כהן דבעי לפרסא ידוי בעי ליתוסף קדושה על קדושתיה, דיבעי לקדישא ידיה על ידיה דקדישא וכו'. והם הם דברי הרמב״ם ז״ל: כדרך שמקדשין לעבודה.

מעתה אסורה נא לשאלות דנדון דידן. מדברי תשובת הגאונים שכתב: לא מצאנו דבר שמעכב בברכת כהנים אלא נטילת ידים, ומדברי הרמב״ם ז״ל שכתב: כדרך שמקדשין לעבודה, ודברי הזוה״ק: בעי ליתוסף קדושה על קדושתיה, למדנו מפורש שנטילת ידים במים סמוך לנשיאת כפים הוא לעכובא, ואם אין מים מצויים, אין חובת נשיאות כפים קיימת. ואף לדברי מרן הב״י בדעת הרמב״ם דבנטילת ידים שחרית סגי, מכל מקום אין זה אלא בלא הסיח דעתו ובלא שהה כ״ב אמה בין נטילה לברכה [תוספות], ועדיפא מינה

כתב המג״א: ולכן צריך ליטול סמוך לרצה, והחזן לא יאריך ברצה (או״ח סימן קכח מג׳׳א ס״ק ט). והיום לפי טרדות הזמן ומרחק בית הכנסת מן הבית, אין אדם יכול לשמור את עצמו מהיסח דעת, או אפילו מנגיעה במקום המטונף, ובכגון זה לדברי הכל לא עלתה לו נטילת ידים של שחרית, והדר דינא דגמרא: כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו. וסתמא דמילתא מוכחא דאפילו אם אין בביהכנ״ס אלא כהן יחידי והוא לא נטל ידיו, לא ישא את כפיו, אעפ״י שע״י כך נשארים הצבור בלא ברכת כהנים, ואל תתמה על החפץ, שהרי ש״ץ שהוא כהן, אפילו אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו, אלא אם כן מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף הדעת (שם סעיף כ), וה״ה לכהן שלא נטל ידיו.

את זאת כתבתי להלכה, אבל למעשה אני מסתפק בדבר ממה שפסק מרן ז׳׳ל: אם ש״ץ כהן וכו׳, אפילו אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו, אא״כ מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף הדעת, שאם הוא מובטח, כיון שאין שם כהן אלא הוא, ישא את כפיו, כדי שלא תתבטל נשיאות כפים, כיצד יעשה? יעקור רגליו מעט בעבודה וכו׳ ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחר (שם סעיף כ). הרי לך מפורש שאין צריך ליטול ידיו, שאם לא כן היה מזכיר ואומר: יעקור רגליו מעט ויטול ידיו. ובאמת בזמן הזה נהגו בכל קהלות ישראל שאם הש״ץ הוא כהן ואין שם כהן אחר, עומד ונושא כפיו בלא נט״י.

וראיתי בספר כף החיים (לגאון שבדורנו יעקב חיים סופר ז״ל.ירושלים תער״ג) או״ח (סי׳ קכח ס״ק לה) שכתב: וכן המנהג פה עיה״ק ירושלם ת״ו כדעת מרן ד״ל ודעימיה, רק היכא דלא אפשר, כגון ש״ץ העומד בתפלה, דאיכא הפסק אם יטול ידיו וכדומה, יש לסמוך על הרמב״ם.

ודבריו אינם נהירים לי, דבש״ץ נמי אפשר ואפשר להכין מים על ידו לפני התפלה, או שאחרים יביאו לו לפני ברכת העבודה ויטול ידיו במקומו, ונטילת ידים עצמה אינה הפסק, הואיל והיא צורך ברכת כהנים. ובעיקר הדבר אין לחלק בין אפשר לאי אפשר, הואיל ודין זה דכהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו אינו משום פשיעתו של הכהן, אלא משום שכן הוא דין תורה, שאין ברכת כהנים אלא בנטילת ידים מוקדמת, מדכתיב: ׳שאו ידיכם קודש וברכו׳, הלכך גם כשאי אפשר ליטול את ידיו, דינא הוא דלא ישא את כפיו.

ואפשר היה לומר דזה הוא בגדר מה שאמרו: ׳כדאי הוא רבי (שמעון) [אליעזר] לסמוך עליו בשעת הדחק׳

(נדה ו,ב ותד״ה בשעת [ראה גם: ברכות ט,א. שבת מה,א]), אבל דא עקא שאין ודאות שבאמת סובר הרמב״ם שבנטילת ידים דשחרית סגי, וכמ״ש המג״א, ואני בעניי כתבתי שדברי הרמב״ם מפורשים להצריך נטילת ידים מיוחדת סמוך לנשיאות כפים, ועדותו של רבינו אברהם בנו אינה אלא לסמוך אנטילת ידים דתפלה וק״ש. ועל כל פנים לכל הדעות אם הסיח דעתו, או שהה זמן ארוך בין נטילת ידים שחרית, או אפילו בין נטילה לק״ש ותפלה לנשיאות כפים, צריך לחזור וליטול ידיו לדברי הכל, ואם לא נטל ידיו, לא ישא את כפיו, ואם כן, כך הוא הדין בש״ץ שהוא כהן, שאם לא נטל ידיו לא ישא את כפיו.

לכן נלע״ד לומר בטעמא דהאי דינא: כל כהן שהוא ש״ץ, בהיותו יודע שאפשר שהוא יצטרך לישא את כפיו, הוא מכוין בנטילת ידים של שחרית או של תפלה שתועיל לו גם לנשיאות כפים, ובכגון זה נטילה אחת עולה לטומאת הידים לחולין וטומאתו לקדושת ברכת כהנים, ובהיותו ש״ץ אינו מסיח דעתו ונזהר שלא לגעת בדבר טמא, או במקום טינוף וזיעה, הלכך נושא את כפיו גם בלא נטילת ידים סמוכה לנשיאות כפים.

מכל האמור ומדובר למדנו לדין:

א.      נטילת ידים לברכת כהנים צריכה להיות במים דוקא, ולא בכל דבר ד'מנקי, וסמוכה לנשיאות כפים.

ב. כל כהן שלא נטל ידיו — לא ישא את כפיו, לפיכך צריך להדר אחר מים לנ״כ עד כמה שאפשר, ולכל הפחות לכהן אחד, ושאר הכהנים יצאו מבית הכנסת לפני ברכת העבודה, ובמקום שאי אפשר למצוא מים לנ״כ, יכוונו הכהנים בנט״י של שחרית לקדושת הידים לכהונה, ונטילה זו עולה לשתים: נט״י של שחרית ושל נשיאות כפים, ובלבד שיזהרו שלא להסיח רעתם ולא לגעת בדבר טמא, או במקומות המטונפים.

ג. כהן שהוא ש״ץ ואין שם כהן אלא הוא, נושא כפיו על סמך נטילת ידים של שחרית, ובתנאי שלא יסיח דעתו וכו׳ כנ״ל בסעיף ב׳.

ד.      כהן שהוא ש״ץ ואין שם כהן אחר, נהגו בדורות אחרונים שהש״ץ נושא כפיו, משום שכיון שמתפלל מתוך הספר, הרי מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף הדעת, כיצר עושה? עוקר רגליו מעט בעבודה ויאמר עד ׳ולך נאה להודות׳, ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחד (סימן קכח ס״כ), אבל אינו אומר ׳יהי רצון׳ שלפני ברכת כהנים ולא ׳רבש״ע׳ שאחריה [ראה כף החיים שם ס״ק קכב].

ה.      כהן שמצטער בהרמת ידיו לנשיאות כפים, יוצא מבית הכנסת לפני ברכת עבודה, כמ״ש ב״י מדברי הירושלמי

[ברכות פ״ה ה״ד]: ר׳ אדא בר פזי כד הוה תש ולא חזיק רישיה, הוה קאים ליה אחרי עמודא, ר״א נפיק לברא (ב״י או״ח ריש סימן קכח).

והנלע׳׳ד כתבתי.