סימן יא
שד או רוח שבא על אשה אם נאסרת לבעלה כשהיא אשת כהן
(לאה"ע סי' ו)
י שבט תשי"א
לכבוד
רב חביבאי מרגניתא טבא
הרב הגאון המפורסם וכו'
כמוהר"ר ישראל וועלץ יצ"ו
שלום וברכה ברוב חבה,
מכתבו מיום ט"ז סיון תש"י הגיע לידי במועדו, אולם לרוב טרדותי התכופות לא איסתייעא לי מילתא לעיין בו עד האידנא, ואתו הסליחה.
ראשית דברי הנני מודה למעכ"ת שליט"א על דבריו היקרים שכתב לסייעני במ"ש לאסור הדלקת החשמל ביום השבת ע"י הכנה מערב שבת על מנת שידליק ביום השבת עצמו, מדין אשו משום חציו. ומעכת"ר שליט"א הואיל לסייעני מקרא דכתיב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" [שמות לה,ג], ומדלא כתיב "לא תבערו בו אש במושבותיכם", ללמדך בא שגם בכגון זה שהכין את החשמל להדליק בשבת אסור, הואיל וההדלקה מתחילה ביום השבת, והדברים ראויים למי שאמרם.
במכתבו זה בקשני לחוות דעתי על שאלה שבאה לפניו, והיא באשת כהן שבאה בקובלנא ודמעתה על לחייה, כי רוח או שד התעלל בה כמה פעמים בלילות שבעלה לא היה בבית, והיא שכבה לבדה בחדר שהדלת היתה נעולה אין יוצא ואין בא, ושאלה אם היא מותרת לבעלה כהן שאשתו נאסרת עליו גם באנוסה.
והנה מעכ"ת נשא ונתן בהלכה זאת כיד ה' הטובה עליו. ובטרם אבא לעיין ולהתבשם מדבריו אענה אני חלקי לפי קוצר השגתי.
גרסינן התם [יבמות נט,ב]: אמר רב שימי בר חייא, נבעלה לבהמה באונס – כשרה לכהונה, תנ"ה נבעלה למי שאינו איש, אעפ"י שבסקילה כשרה לכהונה וכו'. מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה, דכתיב: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" [דברים כג,יט], ותנן אתנן זונה ומחיר כלב מותרין, משום שנאמר: "גם שניהם" [שם] – שנים ולא ארבעה. והנה רש"י פירש דילפותא דגמרא הוא מדשרי אתנן כלב, אלמא לאו זנות הוא. והתוס' בד"ה שנים כתבו וא"ת ומהיכא תיסק אדעתין לאסור, וי"ל דס"ד משום דאיתקוש וכו', ובפרק כל האסורין מהאי דרשא דשנים ולא ארבעה נפקא לן דאין זנות לבהמה, מכאן למדנו דלרש"י לא אימעטא בהמה אלא מקרא דלא תביא אתנן ומחיר כלב, ובלא זה היינו אומרים שיש זנות בבהמה, והכי מסתברא, דכיון דיש בה סקילה, הרי שיש בה זנות, שאל"כ למה תתחייב בסקילה, לא יהא אלא כמי שהכניסה לה עץ, או אפילו חתיכת בשר שחוטה או נבילה. ומדשרי להביא אתנן כלב, למדנו שאין זנות בבהמה. ולדעת התוס' פשיטא להו שאין זנות בבהמה מסברא, דאע"ג דחייבת סקילה משום התעוב שבה, כדכתיב: "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא" (ויקרא יח,כג), והוא דומה למקרא שלפניו: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא" (שם יח, כב), הרי שאעפ"י שאין זנות בזכר, בכל זאת יש בו מיתת בית דין, וה"ה לאשה הנרבעת לבהמה, ולפיכך לא הוצרך קרא להתיר אתנן כלב, כמו שלא הוצרך קרא להתיר אתנן זכר, דשנים ולא ארבעה, אלא דס"ד דאיתקוש בהמה למחיר זונה. מכאן יוצא דלהתוס' ודאי שגם אשה הנרבעת לשד או רוח אינה זונה, דסברא היא שאין זנות לרוח, שהוא גרוע מבהמה לענין בשר, ולרש"י דממעט מדשרי אתנן כלב, יש לומר דוקא בהמה הוא דאין לה זנות, אבל שד או רוח יש להם זנות משום שהם קרובים אל האדם קרבת מין יותר מן הבהמה, וכדגרסינן: ששה דברים נאמרו בשדים שלשה כמלאכי השרת וג' כבני אדם וכו', אוכלין ושותין פרין ורבין ומתים כבני אדם (חגיגה טז,א אבות דר"נ פ' ל"ז).
והנה רש"י ז"ל פירש בסוגיא דגמרא סוטה (כו,ב) ומדאמר אתנן כלב מותר, מכלל דלאו זנות הוא, דאי זנות הוא הוה חייל עלה שם אתנן, והם הם הדברים שכתב בסוגיא דיבמות: ומדשרי אתנן כלב, אלמא לאו זנות הוא. וצ"ל דמדרשא דשנים ולא ארבעה סמיך, שממנה למדנו היתר הבאת כלב. אולם דבריו מופרכים מסוגיא דגמרא: אמר ליה רבא מפרזיקיא לרב אשי, מנא הא מילתא דאמרו רבנן אין זנות לבהמה, אמ"ל לא נשמוט קרא לכתוב אתנן זונה וכלב, תניא נמי הכי מנין לאתנן כלב ומחיר זונה שמותרים, שנאמר ב' ולא ד' (תמורה ל,ב). מכאן מפורש דמילתא דאין זנות לבהמה ילפינן מלישנא דקרא דנקט אתנן לגבי זונה ולא גבי כלב, ואיצטריך דרשא דשנים ולא ד', ללמד שמותרין בהקרבה, דלא תימא כיון שתועבת ה' אסורין בהקרבה אפילו שאינם זנות, וזהו דלא כפירש"י דערבב שני הדברים יחד, למוד דאין זנות בבהמה ממה שהותרו להקרבה, וכן תמוהים דברי התוס' שכתבו: ובפרק כל האסורין מהאי דרשא דשנים ולא ארבעה נפקא לן דאין זנות לבהמה (יבמות נט,ב תד"ה שנים). ובאמת מסוגיא דגמרא התם מוכח בפירוש דלימוד דאין זנות נפק מלישנא: לא נישמוט קרא וכו' והדר תני ומנין לאתנן כלב ומחיר זונה שהם מותרין.
ונראה לי לתרץ דבריהם דסמכו על מ"ש בפרק כל האסורין דשתי דרשות הן. א. אתנן שהאיש נותן לכלבתא דאינו אתנן, דילפינן מדכתיב שניהם ולא ארבעה. ב. אתנן שאדם נותן לאשה כדי שתבעל לכלבו, דכשם שאין ביאת אדם בבהמה קרויה זנות, כך אין ביאת זכר של בהמה על האשה קרויה זנות. ולפי"ז מ"ש בתוס' הכא ובפרק כל האסורין דשנים ולא ד' נפקא לן דאין זנות בבהמה, הכי קאמר: מדרשא זאת נפקא לן דביאת האדם על בהמה ולא ביאת בהמה על האשה – אינן זנות, דאין זנות לבהמה. וכן כתב מהרש"א ז"ל בסוגיא דיבמות לפרש כונת התוס' דשמעתין לפי סוגיא דפרק כל האסורין, ואני לא באתי אלא להבהיר דבריהם.
הדרן לדיננא. מכל האמור ומדובר למדנו שאין זנות לבהמה כלל, ומינה תורה יוצאה שאין זנות לשד או רוח שבא על האשה, וכל שכן הוא, שהרי בהמה היא דרך ביאה כאדם, אבל שד או רוח אין להם דרך ביאה כאדם. קושטא הוא דאמרו רז"ל: ששה דברים נאמרו בשדים וכו' אוכלין ושותין פרין ורבין כבני אדם (חגיגה טז,א). והנה פשטם של דברים הוא שהם פרין ורבין בינם לבין עצמם במינם, ולא בשאינם מינם. ומכל מקום גם אם נפרש שהם פרים ורבים באדם שהוא קרוב למינם, אין זה מחייב לומר שיש בהם זנות, הואיל ובעילתם אינה כבעילת אדם כלל, והדבר מוכרח מעצמו, שכיון שהם מורכבים משני יסודות שאינם מוחשים: האש והאויר שאינו מורגש ולא מושג לאחת מן ההרגשות, הרי בהכרח גם דרך פריה ורביה שלהם אינו מורגש ולא מושג, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל: וענין האכילה ללחוך מן המים והאש הריחות והליחות, כענין האש שתלחוך המים אשר בתעלה [ויקרא יז,ז]. ובזה מתורצת קושית התוס', דהוי מצי למחשב ישנים ומוציאין רעי כבני אדם [חגיגה טז,א ד"ה כבני אדם]. ומהרש"א ז"ל פירש אוכלין ושותין כבני אדם, כלומר דבר הראוי לאכול כבני אדם ולא הראוי לאכול לבהמה, וכן פרין ורבין כאדם, היינו נמי שמשמשין פנים כנגד פנים ולא כבהמה. ולפי דברי הרמב"ן שאכילתן היא דרך לחיכה ושאיפה, הרי אינם מוציאין רעי ככל הצומח שהוא בולע ושואב ומוציא בדרך שאיפה ופליטת רוח בלי מוחשיות, כן הוא אכילת השדים שהוא אוכל מאכלים הראוים לאדם, אבל בדרך לחיכה כאש הלוחכת את המים, הלכך אינם מוציאים רעי. מינה נלמד למ"ש פרין ורבין כבני אדם, שהיינו בדרך השפעה ושאיפה ולא בדרך בעילה מוחשית ומושגת בחוש כלל, וכיון שכן ודאי שאין ביאתן ביאת זנות, ולפיכך אינן אוסרין את האשה לבעלה שהוא כהן.
ועתה אסורה נא לעיין בדברי מעכ"ת יצ"ו:
בראש דבר אייתי לן דברי תשובות מהר"ם מלובלין זצ"ל דהעלה בפשיטות להתיר אשה זאת לבעלה כהן, ובכלל דבריו דברי אני. ושוב הביא מעכ"ת דברי הגאון ר' חיים כהן דהשיג על דברי מהר"ם לובלין וכתב: דשד עדיף מבהמה, הואיל והוא מוליד באדם והשידה יולדת ממנו, והסתמך על דברי הרשב"ם בפירושו הורמין (ב"ב עג,א). ושוב הביא שו"ת מחנה חיים שכתב שעפ"י הטבע אין השד או השידה, שהם מורכבים רק משני יסודות, יכולים להוליד אדם, ודברי רבי סימון: חוה הולידה מרוחות (ב"ר כ,יא) נדחים מסוגיא דעירובין (יח,ב) שנולדו רק מחמת אדם.
ואני תמיה על ראיתו של הגאון מהר"ח כהן מדברי הרשב"ם. ובפירוש רשב"ם דלפנינו לא נאמר אלא: ואני שמעתי הוריז בזיין והוא שד, ולפי"ז אין זה מוכרח שהוא בן אדם הנולד משד או שדה. אולם אם גם נניח ששד ושדה ראויים להוליד אדם, אין זה מחייב לאסור בביאתם את אשת איש או אשת כהן, הואיל ואין הולדה שלהם בדרך ביאה וכדאמרן, הלכך אין צריך לשבש את דברי רבי סימון, ואדרבא דבריו הוויין סייעתא גדולה לדברינו.
דוק ותשכח שאמר: היו רוחות מתחממין ממנה והיא יולדת מהם, ורוחות נקבות מתחממות מאדם ומולידות ממנו (ב"ר שם). הרי שדרך הלידה היתה דרך התחממות ולא דרך בעילה, הלכך אין בהם דין זנות או נאוף לאסור אשה על בעלה ולאוסרה לכהן משום זונה.
שבתי וראיתי למרן החיד"א ז"ל (ברכי יוסף אה"ע סי' ו' סק"י) שהביא ראיה מסייעת לדעת מהר"ם מלובלין מדברי הירושלמי: מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ושונה: אל תאמן בעצמך עד יום זקנותך כגון אני, אתת חדא רוחא ונסיתיה ושרי תהי ביה, אמרה ליה לא תצוק רוח אנא אזיל ואשתוי לחברך (ירושלמי שבת פ"א הלכה ג').
אולם דברי הירושלמי צריכים פירוש, שהרי סוף סוף נכשל בה באסור שז"ל. לכן נראה כפירוש קרבן העדה: ונסיתיה, התחיל לתבעה ושרי תהי ביה על זה שהתחיל לתובעה, ואמרה לו לא תצוק רוחא אנא, ואין זה כשלון לפי שהוא מקרה יוצא מן הכלל שבא לפניך לשם נסיון, בכל זאת לך השתוה לחברך ואמור עד יום מותך, כי האדם עלול להתנסות גם במקרים יוצאים מן הכלל, ולפי"ז אין ראיה מהירושלמי הזה ללמוד דאין זנות בשד.
ולהלכה נראה לע"ד שהוראת גאון עוזנו הר"מ מלובלין ז"ל היא שרירה וקיימת להורות הלכה למעשה, וכדאסיק מעכ"ת.
והנלע"ד כתבתי