ג. אכילת איסור לאחר זמן היתרו (אכילת בשר שנשאר מסעודת שבת, בשבוע שחל בו ט, באב)
מעכ״ת פלפל בחכמה בסוגין דחולין (יז,א): ״בעי רבי ירמיה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו״, וכתב הרא״ש [שם סי׳ כג] דנפקא מינה לענין נדרים, שנדר אחד לזמן פלוני שאז יתחיל האסור, ונשאר בידו מאותו המין שהיה הולך ואוכל, אי חל איסור נדרו על מה שנשאר בידו.
ובספר ״ראש יוסף״ הקשה: אמאי לא בעי רבי ירמיה על בשר של עכו״ם, דבשעת הכיבוש הותר אפילו כתלי דחזירי, אם נשאר אחרי הכיבוש מהו, ועוד הקשה רמשנה מפורשת שנינו: אשה שהיתה אוכלת בתרומה ואמרו לה נתגרשה, ועבד שאמרו לו נשתחרר וכו', וכולם שהיתה תרומה בפיהם, רבי אליעזר אומר: יבלעו, ורבי יהושע אומר: יפלוטו (תרומות פ״ח, א-כ). וע״כ לא נחלקו תנאי אלא כשהיתה התרומה בפיהם, אכל לכו״ע אסור לאכול לכתחלה ! הא למדת שדבר שהיה מותר ונאסר אחרי כן, אסור משעת איסורו, ואם כן מאי מבעיא ליה לרבי ירמיה תפשוט ממתניתין?
ומעכ״ת תירץ וכתב לחלק בין דבר שלא היה שם איסור עליו, כגון בשר נחירה, דעד שנאסר היה מותר בהחלט, משום דנחירתן זו היא שחיטתן, הלכך מבעיא לן אם איסור זה חל על אותו בשר שהיה מותר, מה שאין כן כתלי דחזירי שהיה שם איסור עליהם, אלא שהותרו לאכלם לאותם האנשים ובאותן השעות שהיו צריכים לכך, פשיטא לן שאף אם נשארו אחרי זמן ההיתר, הרי הם נאסרים, וה״ה לתרומה ששם תרומה עליה והותרה לאשת כהן או עבדו. כשנתגרשה האשה או נשתחרר העבד חוזר הדבר לאסורו.
דברי מעכ״ת נראים לי נכונים בסברתם, אלא שלע״ד דברי ה״ראש יוסף״ תמוהים מעיקרם במ״ש אמאי לא בעי בגמרא על בשר של גוי, ובאמת מסוגין דגמ׳ מוכח דפשיטא לן דכתלי דחזירי שנשארו אחר הכבוש אסורין, דגרסינן התם: ״אימת, אילימא בשבע שכבשו, השתא דבר טמא אישתרי להו וכו׳ בשר נחירה מבעיא אלא לאחר מכאן״, הרי לך מפורש דלאחר שחזרו לאיסורם כתלי דחזירי אסורים אף שיורם, שאם לא תאמר כן, קשיא, השתא כתלי דחזירי שרו, איברי בשר נחירה מיבעיא? וא״כ קשה ומאי בעיא בבשר נחירה ? מכאן מוכרח שהחילוק הוא בין דבר שהותר רק לשעתו מפני סבה מיוחדת לכך, כגון כתלי דחזירי, שבזה פשיטא לן דאסור תיכף כשעבר זמנו וסבתו, שבהבטל הסיבה בטל גם המסובב, וה״ה בתרומה באשת כהן ועבד, שלא הותרה להם אלא כל זמן שהכהן חייב במזונותיהם בסבת הנשואין, או הקנין, הלכך משעה שיצאו מרשותו של כהן, נאסרו גם השיריים של תרומה שהיתה בפיהם, ולא נחלקו התנאים אלא בהיות התרומה בפיהם, ולא משום שהתחיל בהיתר, אלא משום דר״א סבר הלעוס הרי כבלוע (עיין הר״ש שם מהירושלמי), אבל לד״ה אסור לתת תרומה שנשארה בידיהם אחרי שפקעה מעליהם רשות הכהן, שבזכותו היו מותרים לאכול, והיינו מטעמא דאמרן, דבבטול הסבה בטל גם המסובב, מה שאין כן בבשר נחירה, שהתירו לא לזמן ולא מאיזו סבה שהיא, אלא שלא נאסר מעיקרו, ועתה כשנכנסו לארץ נוסף איסור זה שלא היה, הלכך שפיר מבעיא לן אם שיורי בשר נחירה נאסרים, כלומר אם מצות שחיטה היא לאסור אכילת בשר על ידי נחירה, וא״כ נחירה שלפני האיסור בהיתרו קאי, או שמצות שחיטה נאמרה לאסור אכילת בשר נחירה לא מפני שנעשה באיסור, אלא משום שהוא בשר נבלה,דמשעה שהצטוינו על השחיטה נעשה כל בשר נחירה כבשר נבלה. וכמו שנבאר לקמן,
בזה מתורצת קושיא אחרת על בעיא זאת ממתניתין: ״אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול, יכנוס״, ת״ר, מנין שאם אירס את האלמנה והתמנה להיות כהן גדול שיכנוס, תלמוד לומר ״יקח אשה״ [ויקרא כא,יד] (יבמות סא,א), הא למדת ראי לאו רבויא ד״יקח אשה״, הדין נותן דאם אירס אלמנה ונתמנה להיות כה״ג דלא יכנוס, מכאן דלא אמרינן: הואיל ואישתרי אישתרי, ותפשוט מינה לדין אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמם לארץ.
ולפי מה שכתבנו ניחא, דבאמת דבר פשוט ומקובל דכל דבר שהיתרו הוא מפני סבה או העדר סבה, בהסתלק הסבה מסתלק גם המסובב, או בהתחדש סבה מתחדש גם המסובב ממנה, הלכך הדין נותן לאסור אלמנה ארוסה לכהן משנתמנה להיות כהן גדול, ולכן הוצרך קרא להתיר, ובאברי בשר נחירה הבעיא היא בפירוש כונת התורה לאיסור זה, והכי פירושא: איסור בשר נחירה אינו מפורש בתורה: לא תאכל בשר נחירה, כמו שנאמר באיסורים דומין לו: ״לא תאכלו כל נבלה״ [דברים יד,כא] ״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו״ [שמות כב,ל] ״כל חלב וכל דם לא תאכלו״ [ויקרא ג,יז] וכדומה, אלא הוא יוצא בדרך לאו הבא מכלל עשה, ״כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך״ [דברים יב,כאן] לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה, מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה (חולין יז,א ופירש״י ד״ה הותר להם בשר נחירה), לכן איבעיא ליה לרבי ירמיה אם איסור זה הוא לומר שלא הותר לך מעתה בשר נחירה אלא ״וזבחת״ ממקום שזב חתהו (חולין כז.א), אכל בשר שהותר עד עתה בנחירה, כיון שעד עתה נחירתו הוא שחיטתו, מותר, או שנאמר משהצטוינו על השחיטה, כל בשר שהוא בשר נחירה הרי הוא בכלל ״לא תאכלו כל נבלה״, ואסור גם בשר נחירה שהשתייר מלפני שנכנסו ישראל לארץ. ולפי״ז מדויקים דברי רש״י שכתב: ״ודרוש וקבל שכר הוא״, הואיל ואין ללמוד ממנו על שאר איסורים מחודשים וכדאמרן.
דומה לזה מצאנו מחלוקת אמוראים בהלכות שחיטה: רב אמר, הכי אמר ליה רחמנא למשה – לא תשייר רובא, רב כהנא אמר, הכי אמר ליה רחמנא למשה ־ שחוט רובא (חולין כח,כ). ולפי״ז מתורצת השגת הרא״ש על רש״י: ״ולא נהירא לי, דדוקא למיסבר קראי״ וכו׳, ולפי מה שכתבתי ניחא, דגם בעיא זאת היא בגדר למסבר קראי.
ומעתה אסורה נא להבין דברי הדא״ש ז״ל דכתב: ״נפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינים מזמן ידוע ואילך, וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן, אם מותר לאכול מה שנותר שבידו״ (חולין פ״א סי׳ כ״ג). וזה דומה לאברי בשר נחירה שהוא איסור מחודש, אבל לע״ד נראה דבאיסור שאדם אוסר על עצמו, אין להסתפק בדבר, שהרי מין פרי זה אסר עליו וסתמו כפירושו, בין אם נמצא אצלו מקודם, או שהוא יהיה לו אחרי זמן האיסור. דכלל הוא בנדרים: הלך אחר לשון שמדברים בני אדם [נדרים ל,ב].
מעדני יום טוב(שם אות ק׳) דקדק מלשון הרא״ש שהיה אוכל והולך, ״כלומר שאם בכיון [־בכוונה] הניח ולא אכל ודאי אסור״, ועדיין לא נתבארו לי דברי הרא״ש, דמה בכך שהיה אוכל והולך, והא אסור עליו מין זה, ובנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, הלכך מאותו זמן שאסר מין זה עליו, נאסר גם מה שהיה הולך ואוכל. ואפשר לתרץ ולומר שאין דרכם של בני אדם לאסור על עצמם דבר שהוא בתוך פיהם, לכן סתם נדרו הוא כפירוש שלא לתת לתוך פיו מין זה שאסר עליו, מאותו זמן שנדר, אלא שאם כן, אין זה דומה לבשר נחירה, כלל.
|
ונראה שלכן כתב הרא״ש: ״אי נמי, כגון שרצו בית דין לאסור דבר אחד, כגון שאסרו גבינות העכו״ם ושלקות וכיוצא בהן, אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל״, וזה דומה באמת לספק איברי בשר נחירה, דאיבעיא לן אם איסור נוסף זה שהוא לסייג, הוא מכוון גם למה שהיה בידו של ישראל קודם האיסור, או שמעתה לא יאכל הגבינות שהן בשעת האיסור ביד גוי.
והנה מרן החיד״א ז״ל כתב: ״יש מקילין לאכול בשר מבושל שנשאר מסעודת שבת, ושמעתי מי שהביא ראיה להתיר מההיא דאיבעיא לן פ״ק דחולין: ״אברי בשר נחירה״ וכר, וכתבו הפוסקים דבדרבנן נקטינן להקל, וה״ה הכא דהוי מנהג בעלמא, אמרינן בהא הואיל ואשתרי לשבת אשתרי לחול. ואף שיש לדחות ראיה זו, לפי שמחלקים רבנן בתראי, מכל מקום אין למחות בידי המקילים״ (ברכ׳׳י או׳׳ח סי׳ תקנ״א סק״ו).
מדברי הברכ״י מוכח דמפרש בעיא דאברי בשר נחירה מטעם: הואיל ואשיתרי אישתרי, ולא היא לענ״ד, דאם כן, גם כתלי דחזירי יהיו מותרים אחר שכבשו, וזה אינו, כמו שמוכח מסוגיא דגמרא, אלא נראה ודאי כמו שכתבתי דהספק הוא במהות אסור החדש וכדאמרן, הלכך אין ללמוד מזה להתיר בשבוע שחל בו ט׳ באב בשר שהשתייר משבת, הואיל ובשר זה לא הותר אלא בשבת ומשום עונג שבת, ובעבור השבת חוזר לאיסורו, אולם לדינא ודאי דאין למחות בידי הנוהגים היתר, הואיל ועיקר דין זה הוא מנהג, וכמו שאסיק מרן החיד״א ז״ל. מכאן סתירה לדברי הרא״ש דכתב נ״מ לנדר וכו׳ או שרצו בין דין וכו׳, ולפי מ״ש אין ללמוד מבעית הגמרא בבשר נחירה לכל איסורים אחרים, ומחוורתא כדברי מאור עינינו רש״י ז״ל דבעיא זאת היא בגדר ״דרוש וקבל שכר״.
|
|
|
