ד. איסור באכילת כל שהוא מתקרובת ע ״ז
מעכ״ת העיר על דברי הרמב״ם שכתב: ״האוכל כל שהוא מתקרובת ע״ז, מבשר או מפירות אפילו מים ומלח, האוכל מהם כל שהוא לוקה, שנאמר: ״אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם״ [דברים לב,לח] (ה׳ מאכלות אסורות פי״א ה׳׳א), ממ״ש במתני׳: ״היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב״ [שבועות פ׳׳ג מ׳׳א], ולדברי הרמב״ם הרי מצינו אוכל כל שהוא שהוא חייב, בתקרובת ע״ז?
ולענ״ד נראה לתרץ, דהנה בגמרא אקשינן: והרי מפרש? ומתרץ: מפרש נמי כבריה דמי (שבועות כא,ב), והנה בדינו של הרמב״ם הקשה הרמב״ן: ״ומ״ש שלוקה, איני יודע מנין לו וכו׳, אבל יתכן שילקה מדכתיב: ״פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו׳ וקרא לך ואכלת מזבחו״ [שמות לד,טו] (כ״מ שם), ועדיין קשה דאי משום ״ואכלת מזבחו״, לא יהיה לוקה אלא בכזית, ככל איסורין שבתורה שנאמר בלשון אכילה ! וצריך לומר, דכיון שתלה הכתוב איסור אכילה זה בכריתת ברית, מזה מוכח דאיסור זה הוא משום חשיבות, הואיל ומביאה לידי כריתת ברית, ולפי״ז דינו כמפרש, שהרי טעמו של מפרש כתב רש״י: ״בדיה טעמא מאי, משום דחשיבה, מפרש נמי איהו אחשבה עליה״, אף אנו נאמר בתקרובת ע״ז, כיון שאיסורו הוא משום דאחשבה לע״ז, הרי הוא כמפרש.
והנה הלח״מ כתב דלוקה שתים, משום ״לא ידבק בידך״ וכו׳ ומשום ״לא תאכל כל תועבה״ (שם), וכיון שכן, ודאי הוי כמפרש, שהרי פירשה תורה ואמרה: ״ולא ידבק בידך מאומה״.
|
