כב ניסן תשי״ב
ברכת שמים מעל, מנה אחת אפים, לאיש מן הרמתיים
הגאון המפורסם חו״ב משנתו קב נקי
כמוהר״ר חיים בלאך יצ״ו
ברוקלין, ניו-יורק
שלום וברכה בחבה נעימה,
מכתבו מיום ב׳ דנא קראתי בכל לב, והנני לענות:
רמ״א ז״ל פסק: ״עור הקיבה, לפעמים מולחין אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב – מותר, רמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא, ואין בו לחלוחית בשר״ (יו״ד סי׳ פז סעיף י).
ומעכ״ת כתב: ומנסרת השאלה לענין החלב שעל הקיבה, והביא דברי הגאון ר״מ אריך זצ״ל, שכתב ועל החלב ודאי שאין שום היתר בלא ניקור, ואף שיש בו ששים, ומדמה כבודו גם לענין הדם שבקיבה, שהוא אסור תורה וצריכה הקיבה מליחה, והנני עונה על ראשון ראשון:
א. חלב מיובש
בתשובתי הקודמת כתבתי, שדברי ״שבלי הלקט״ לא נאמרו אלא להתיר נתינת החלב לתוך הקיבה, דכיון שנתייבש והיה כעץ ואין בו לחלוחית בשר, אין לאסור משום פליטת הבשר לתוך החלב, מטעם זה יש להתיר גם נמצא חלב מיובש בעור הקיבה, דכיון שהתייבש ולא נשאר בו לחלוחית, אינו מפליט טעמו או ממשו לתוך החלב, אבל לענין אכילת הקיבה עצמה, אם היא קיבת טריפה, ואין צריך לומר אכילת החלב שבה, אפילו אם היא מבהמה כשרה, ודאי הוא שאסור, דאיסור שנתייבש – אינו יוצא מאיסורו.
גרסינן בגמ׳: ״אמר רב חסדא: דם שקרש בחטאות (החצוניות) ואכלו – חייב, ולקח ונתן [ויקרא ד,כה,ל,לד] אמר רחמנא, והאי בר לקיחה ונתינה הוא. בחטאות הפנימיות ואכלו, פטור, ״וטבל והזה״ אמר רחמנא [שם ד, ו,יז], והאי לאו בר טבילה והזאה הוא, ורבא דידיה אמר: אפילו בחטאות הפנימיות ואכלו חייב, הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות״(מנחות כא,א). ועוד גרסינן תנן התם: ״הקפה את הדם ואכלו וכו׳, חייב, בשלמא הקפה את הדם ואכלו, כיון דאקפייה אחשובי אחשביה״ (חולין קכ,א), פירש רש״י: הקפה – הקירוש על גבי האור, והתוס׳ כתבו: הקפהו בחמה איירי (ד״ה הקפה).
מכאן מפורש יוצא שדם שהקפהו בחמה ואכלהו חיים*, גם לדעת התוס׳ דסברי כזעירי, דם שבשלו באור או מלחו ואכלו ־ פטור מכרת (מנחות שם תד״ה כאן), ואין לחלק ולומר, שגם שהתייבש והיה כעץ פטור לדברי הכל, הואיל והוא גרוע מנקרש, שהרי כבר הוכחתי בתשובתי הקודמת ולעיל בסעיף א, שכל דבר האסור באכילה, נמשך אסורו גם אחרי שנתייבש, ודבר זה מוכח מעצמו, דלשון נקרש משמע גם כשהיה כעץ, שהרי הרס עצמו לא נאסר משום טעמו, אלא משום שראוי לכפרה, ולדעת התוס׳, שהותר הדם בבשולו באור או במלח, היינו משום דלא הדר להיות צלול כמו שהיה, וכמ״ש בגמרא: כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם (מנחות שם), הלכך קרשו בחמה, אפילו אם ייבשו כעץ – הרי הוא באסורו לדברי הכל, וכן דייק בלשונו שבלי הלקט, וכתב: ״לפעמים מולחים אותו״ וכו׳, ללמדך שדוקא כשמולחין אותו הוא שמותר למלא אותו חלב, אבל בלא מליחה אסור, דאע״ג שאין בו לחלוחית, הרי יש משום תערובת דם בתוך החלב.
|
|
