סימן יג
א. מקום שתקנו שלא לקבל גרים, וקמו איזה חכמים ופרצו הגדר וקבלום, אי מהני הקבלה
ב. דין הבחנה לישראלית הנשואה לגוי
(לאה"ע סי' ו)
ראה ראיתי האי פסקא דדינא דשרטט וכתב בחכמה ותבונה מע"כ הגאון הגדול סבא דמשפטים כמוהר"ר חזקיה שבתי יצ"ו, ראב"ד מקודש לק"ק ספרדים יצ"ו בעיקו"ת ירושלים ת"ו, בנידון תקנתם של קהל ישראל ורבניהם בעי"ת בואנוס אייריס שלא לקבל לגרות אשה נכרית שנשאה לישראל בגויותה, ולא לקבל עוד גרים כל ימי עולם, ואין לפרוץ גדר אלא א"כ יסעו לירושלים ושם הרשות בידם לקבלם או לא.
ועתה קמו איזה חכמים בעיניהם ופרצו גדר וקבלום וגיירום לפי דעתם, ועמדה השאלה לפני הרה"ג הראב"ד יצ"ו אם נחשבים כגרים גמורים, או שגרותם בטלה ומבוטלת, והרי הם בגיותם בתוקף ההסכמה וגזירת הקהל ובית דינם.
והנה הרה"ג הפוסק יצ"ו דן בראשית דבריו אם מעיקר דינא מותר לקבל גרים אלה שהתגיירו לשם אישות, והביא דברי הרמב"ם ומרן ז"ל דפסקו: שאפילו אם נודע שבשביל דבר הוא מתגיר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל עכו"ם וחוששים לו עד שתתברר צדקתו, ואפי' אם חזר ועבד ע"ז הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין (הלכות אסורי ביאה פי"ג ה' י"ז, ושו"ע יו"ד סי' רס"ח סעיף י"ב). ועוד הביא מ"ש הרבנים הגאונים ב"תעלומות לב" (ח"ב סי' ל"ב) ונהר מצרים (הלכות גרים סי' ב') לקבל גרים כאלה לכתחלה, כדי להציל האיש מעון, ולטהרת זרעו מכאן ולהבא.
א. תקנת צבור משום גדר לרבים וסייג לדבר מצוה
אולם הרה"ג הפוסק יצ"ו עלה ונסתפק שוב, דשמא בנידון דידן שהיתה הסכמה וגזירה משום סייג, אין לבטל תקנתם זאת מדין – אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו, ואחרי שנשא ונתן בהלכה זאת כיד ה' הטובה עליו, זו הלכה, העלה דאין לבטל תקנת סייג זו, והילכך הגיורת שעשו איזה חכמים נגד תקנה זאת היא בטלה ומבוטלת.
ונעתר לבקשתו החביבה עלי, הנני לחות דעתי בשאלה זאת לפי קוצר השגתי, ובה' אשים מבטחי כי ינחני בדרך אמת לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ואומר: הרה"ג הפוסק יצ"ו הביא דברי הריב"ש בתשובתו שכתב: ומכל מקום אם היה הגדר גדר לרבים, או סייג לתורה ולדבר מצוה, אין רשאין להתיר, ואפילו אם יסכימו כולם וכו', ואין לומר בזה שכיון שעל דעתם נשבעו שהם יתירו ברצונם אפי' לדבר אסור, שאין דעת הקהל שיתקבצו הקהל למשרי אסורא ויהיה ממש בהסכמתם, ואין צריך לומר אם נדרו ע"ד המקום שהוא נסכם עמהם בנדר שהוא לדבר מצוה, ואינו נסכם בהיתר להתיר האסור (הריב"ש סי' קע"ח), והרה"ג הפוסק יצ"ו פירש דבריו דהיינו דוקא כשבאין להתיר על דעת עצמן, אבל בשאלת חכם יכול להתיר אסורם ע"י פתח וחרטה.
ואין דבריו מחוורים לע"ד, שהרי הריב"ש למד דין זה מהירושלמי: דההוא דאישתבע דלא מרווחנא אתא לגבי רבי יודן בן שלום, א"ל: ממאי אשיתבעת? דלא מרווחנא, א"ל רבי יודן: וכן בר נש עביד? דילמא בקביוסטיסא? אמר: ברוך שבחר בתורה ובחכמים שאמרו צריך לפרוט את הנדר (ירושלמי נדרים פ"ה ה"ד), ודברי הריב"ש צריכים ביאור, דמה ראיה היא זאת מנדר יחיד לנדר צבור? דבצבור יש לומר אדעת עצמן נדרו, והם עצמם יכולים להתיר הנדר מעיקרו, כדין נדרים וחרמי צבור (שו"ע י"ד סי' רכח סעיף כה). אלא כונתו היא לומר שהצבור כולו בכללו הם כגוף יחידי, וכשם שאין היחיד מתיר הנדר לעצמו באומרו אדעתא דהכא לא נדרתי, וגם החכם אינו יכול להתיר לו נדר שיש בו אסור, וכעובדא דירושלמי, גם הצבור כולו אין בכח הסכמתו לבטל נדר שהוא משום נדר לרבים או סייג לדבר מצוה, באומרם שמכיון שהם אסרו על עצמם, וכיון שכן על דעתם נשבעו שהם יתירו ברצונם, לזה כתב הריב"ש שאין דעת הקהל למשרי אסורא, ואין ממש בהסכמתם. דון מינה שגם החכם אינו רשאי להתיר בדבר שנעשה משום גדר לרבים, או סייג לדבר מצוה, שכל פריצת גדר לרבים או הריסת סייג לדבר מצוה הרי זה דבר אסור, ואין חכם רשאי להתיר נדר כזה, לפי שאין פתח וחרטה לדבר שיש בו צד איסור, ולכן הצריכו רבותינו לפרט הנדר לפניו.
ולזה מכונים דברי הרשב"א שכתב [חלק ז סימן קמד]: קהל שהסכימו והחרימו שלא לשחק בקוביא, ואח"כ רצו להתיר, אפי' כולם הסכימו להתיר, אינם יכולים, לפי שדבר זה אסור מעצמו, ועוד נוסף עליו אסור ההסכמה והחרם, והיאך יכולים להתיר? הגע את עצמך, סלק את החרם כמי שאינו, האיך יסכימו רבים להתיר את האסור? כל מי שמסכים להתיר אסור זה, כמי שמסכים להתיר עבירה אחת, וכל מה שהנסמכים רבים, תהיה ההסכמה רבת החטא והמהומה (בית יוסף יו"ד סי' רכ"ח). ופירוש דבריו הוא, שכיון שאסור לו להתיר, התרתו איננה התרה והנדר עומד בתקפו.
והנה מדברי הרשב"א נראה שדוקא בנודרים על דבר שהוא אסור מצד עצמו הוא שאין יכולים להסכים לבטלו, ושאין החכם רשאי להתיר, משום שהיתרו הוא הסכמה לדבר אסור. אבל הסכמה על דבר שמותר, אלא שהסכימו לאסור משום גדר לרבים או סייג לדבר מצוה, יכולים לבטל הסכמתם, או עכ"פ להתיר ע"י חכם. אבל מדברי הריב"ש למדנו שגם זה הוא בכלל להתיר דבר אסור, שהרי דימה דין זה לגדר שלא לשחוק בקוביא המפורש בירושלמי.
וצ"ל באמת, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. והרשב"א בתשובה זאת השיב על מה שנשאל עליו, שהסכימו שלא שחק בקוביא, והוא הדין להסכמה של גדר לרבים וסייג לדבר מצוה.
תדע שהרי הרשב"א סובר: דברים המותרין ואחרים נהגו בהן אסור משום גדר, קבלו האיסור על עצמן כאיסור שאסרתו תורה, ואין להם היתר לעולם (בית יוסף יו"ד סי' רי"ד), ומינה נלמוד שאסור להם להתירם לעצמם ואסור לחכם נמי להתירה בפתח וחרטה.
וכן מתפרשים דברי מרן ז"ל שכתב: "אם היתה ההסכמה גדר לרבים, או סייג לתורה ולדבר מצוה, אינם יכולים להתירו, וכן בנדר של שחוק" (יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ח). והנה דברי מרן צריכים ביאור במה שאמר, וכן בנדר של שחוק, וקשה, ואמאי לא עריב ותני או בנדר של שחוק ונדר לרבים וכו' אינם יכולים להתירו? אלא כונתו בזה להודיענו ששתי התשובות של הריב"ש והרשב"א אחת הן, דגדר של נדר או סייג הוי כגדר של שחוק בקוביא שהוא דבר עבירה, ובשניהם הדין שוה שאין להתיר לא ע"י הסכמת הצבור, וגם לא ע"י התרת חכם. דחד דינא וחד טעמא הוא, וכל שאין הסכמת הצבור סתירה משום שאין הצבור יכול להתיר את האסור, הוא הדין החכם אינו יכול להתיר, שלכן הותנה בהתרה לפרט את הנדר, כדי שידע אם רשאי להתירו אם לאו, וכעובדא דירושלמי הנ"ל, והכי מסתברא שאין פתח חרטה לכל נדר שיש בו עבירה, או סייג, שאנו מחוייבים ומצווים בהם לשמור ולעשות בכל התנאים והמצבים שנמצא בהם, אם לא במקום שהתירתם התורה, כגון פקוח נפש, ובזה הותר גם הנדר.
אולם בנידון דידן, יש להסתפק בדבר מעיקרו, אם זה נקרא סייג לדבר מצוה? הואיל ולעומת זאת יש צד לחומרא שלא תנעול דלת בפני שבים בשערי תשובה, ולהשאירם מתוך אונס באיסור נשג"ז [=נדה, שפחה, גויה, זונה] ולהרחיק את בניהם, שאעפ"י שאינם קרויים "בנים", אבל זרע ישראל הם מצד האב, ועלינו לקרבם אל היהדות ולא להרחיקם מתורת ישראל ומקרב היהדות לעולם, ומסופק אני מאד אם יש בזה גדר לרבים, שעל ידי כן ימנעו מנשואי תערובת, ואולי אדרבא בהיותם נואשים מלעשות בהיתר, יעשו באסור, ויגררו הם ובניהם לצאת מתורת ישראל וכנסת ישראל.
דברים אלה אני אומר: לא לבטל ההסכמה מעיקרא, הואיל ונעשית עפ"י בי"ד, ובודאי שהם שקלו את כל צדדי השלילה והחיוב ובאו לידי החלטה והסכמה זאת משום "עת לעשות לה'", והרי היא בכלל גדר לרבים וסייג לדבר מצוה, ככל תקנות וסיגות רז"ל.
אולם היות ולפי המבורר בשאלה, יצאה מתקנה זאת תקלה גדולה, ע"י אנשים שהלכו והתגירו, ומזה נמשכה מחלוקת בקרב העדה, שיש מהם שחוששים שמא יטמעו ויתחתנו זה עם זה, ויהיה פגם ופסול במשפחה, ודורשים לבטל הסכמה זאת כדי להשכין שלום בעדה ולמנוע בזיונות וחרופים שמביאים לידי ח"ה בין האומות, כמבואר בשאלה זאת, אולי יש מקום לדון בעצם התקנה לבטלה או להביא בה שנויים.
אולם אעפ"י שאני מצדד בדבר, איני מחליט בה, ואיני נזקק אפי' לדון בה, כל זמן שלא תבא לפנינו שאלה מפורטת ומבוססת מצד הקהלה עצמה ורבניה.
ועתה נדון בדינם של אלה שנתגירו אם גירותם בטלה לגמרי? או שלמרות זאת שעברו על התקנה, גירותם קיימת לענין זה, שהקידושין שסדרו אחרי גירותם הם קימים, ועושים את נשותיהם כדין אשת איש גמורה, ואת בניהם כבני ישראל לכל דיני אסור ערוה ועדות, וכל עונשים שבתורה.
ב. גרי צדק
גרסינן בגמרא: "אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש וכו' אינם גרים וכו', ואיתמר עלה אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם (יבמות כד,ב).
מכאן למדנו, שלכתחלה לדברי הכל אין מקבלים גרים שנתגירו לשם סבה אחרת שאינה לשם אהבת היהדות.
אבל התוספות כתבו: מאיתי הגתי ובת פרעה לא קשה, דמידי הוא טעמא? אלא משום שלחן מלכים, והני לא צריכין! אבל קשה, דאמרינן ב"הערל" גבי מעשה דגבעונים דבימי דוד נתוספו ק"ן אלף גרים, ויש לומר דמעצמן נתגירו, כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" וכו' [אסתר ח,יז]. וההיא דפ"ב דשבת מההוא דאתא לקמיה הלל, ואמר: גירני ע"מ להעשות כהן גדול!? בטוח היה הלל דסופו לעשות לש"ש. וכן ההיא דהתכלת דאתיא לקמיה דרבי ואמרה: גירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד (יבמות שם תד"ה לא בימי דוד), מכאן למדנו שלש חלוקות לקבלת גרים לכתחלה.
- כשאינו צריך לאותו דבר שבשבילו הוא מתגייר, כגון שאפשר לו להשיגו גם בגיותו.
- כאשר הדיינים המקבלים בטוחים שסופו לעשות לשם שמים, כלומר, שבשעת הגירות יבטל תנאו ויסכים להתגיר לש"ש, אלא שהתנאי היה סבה לגישתו זאת.
- אזהרה זאת דאין מקבלים גרים שמשום דבר אחר היא לבית דין, אבל אם מתגירים מעצמם, הוו גרים.
ועוד כתבו התוס' דמה שאמרו: אין מקבלים גרים משום דבר אחר, היינו שמשיאין אותם להתגייר, או שמקבלים אותם מיד. אבל אם הם מתאמצים להתגיר מקבלים אותם. דהרי מצינו דנענשו אברהם יצחק ויעקב שלא קבלו את תמנע שבאת להתגיר וכו'. וגם יהושע קבל רחב הזונה, ונעמי קבלה לרות המואביה (שם קט,ב תד"ה רעה). מכאן למד מרן הב"י ז"ל דהכל לפי ראות עיני הדיין (ב"י יו"ד סי' רס"ח).
מהאמור ומדובר למדנו שאעפ"י שיש סבה גלויה לגרות, מכל מקום אם הדיין רואה שמתוך שלא לשמה בא לשמה של גרות, מקבלין אותו לכתחלה ודינם כדין כל גרי צדק.
ג. גרי אריות
אולם באלה שברור שהם מתגירים לשם דבר אחר, אין מקבלים אותם לכתחלה, אבל אם קבלו אותן הרי הוא גר לכל דבר.
וכן פסק הרמב"ם ז"ל: המצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול וכו' אם לא נמצא עילה, מודיעין אותם כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרוש, ואם קבלו ולא פירשו וראו אותם שחזרו, מקבלין אותם.
לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, ואף על פי כן גרים הרבה מתגירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בי"ד הגדול חוששין להם ולא דוחין אותם אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותם, עד שתראה אחריתם.
ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר ולא עפ"י בי"ד גיירום, חשבן הכתוב כאלו הם עכו"ם, ובאסורן עומדות. גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר, אפי' נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל עכו"ם, וחוששין לו עד שיתבאר צדקתו, ואפילו חזר ועבד כו"ם, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קידושין וכו', ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואעפ"י שנגלה סודן (הלכות אסורי ביאה פי"ג ה' י"ד-י"ז).
העתקתי כל דברי הרמב"ם, לפי שיש ללמוד הרבה הלכות מדבריו, ובראשונה נעמוד לביאור דבריו שנראים סתראי: דהנה בתחלת דבריו כתב להצדיק מעשה שלמה ושמשון בזה שהם גיירו את נשותיהם לפני שנשאו אותן. וכן סיים דבריו: ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואעפ"י שנגלה סודן, הרי שגירותם ונשואיהם היו כדין וכהלכה. ובאמצע דבריו כתב: ולפי שגייר שלמה ונשאן וכו' חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסור עומדות! וא"כ מה הועיל בכל דבריו לתרץ קושיתו הגדולה ששמשון המושיע לישראל, או שלמה מלך ישראל שנקרא "ידיד ה'" [שמואל ב יב,כה], נשאו נשים נכריות? אם סוף סוף חשבן הכתוב כגויות והרי הן באיסורן?
ועוד דבגמרא תירצו תמיהה זאת ואמרו:מידי הוא טעמא? אלא לשלחן מלכים, והא לא צריכא להו. והקשו: ותיפוק ליה וכו' והא מצרית הואי? ותירצו: שלמה לא נסיב מידי וכו', דכתיב: "בהם דבק שלמה לאהבה" [מלכים א, יא,ב] (ולא לאישות. פירש רש"י). אלא קשיא: "ויתחתן"? [מלכים א ג,א], מתוך אהבה יתירה שאהבה, מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה (יבמות עו,א-ב). והנה המ"מ כתב: אמרו בסוגיא: דשלמה גייורי גיירה לבת פרעה (שם הלכה י"ד), ובאמת זה אינו אלא לפי ס"ד דגמ', אבל במסקנא: דלא נשא אותא, אידחי תירוץ זה דגיורי גיירה. ובלח"מ עמד על זה ותירוצו אינו מיישב את הדעת לע"ד.
ונלע"ד לומר: דרבינו סובר דתירוצא דגמ' זה אינו אלא בדרך שקלא וטריא, בבחינת: אי מהא לא איריא! כלומר: מבת פרעה שנשאת לשלמה אין תמיהה, דמצינא למימר דכיון דאינה צריכה לשלחן מלכים, מקבלין אותה לכתחלה. והילכך גיירה וקיימה אצלו לאהבה. ואין בזה גם משום "לא תתחתן" [דברים ז,ג], אבל השאלה קיימת בכל הנשים האחרות: מואביות,עמוניות, צדוניות, אדומיות, חתיות, ועליהן נאמר: "ויהי לו נשים שרות שבע מאות, ופילגשים שלש מאות" (מלכים א יא,ג), ונשים שרות או פלגשים אינו יכול להתפרש רק לאהבה ולא לאישות.
ועוד, שמשון ודאי נשא נשים נכריות ונהג בהם מנהג אישות, לזה תירץ שגיירו אותן שלא בפני בי"ד, ובדיעבד הוי גיורת ומותר לנושאן ולקיימן, אפי' אחר שנגלה סודן.
וזהו מן הדין! אבל חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדות! לפי שהדבר ידוע שלא חזרו אלה אלא בשביל דבר זה, ושהגירות היתה שלא עפ"י בית דין, אלא גייר שלמה ונשא, וגייר שמשון ונשא. והילכך אעפ"י שגם בכגון זה הוי גירות מן הדין לענין שמותר לקיים נשואיהם, אבל הכתוב חשבן לאיסור, וזו היתה טעות שלמה ושמשון.
ד. בית דין לקבלת גרים
ולהלכה למדנו מדברי הרמב"ם:
א. קבלת גרות אינה צריכה בי"ד מומחים, אלא, אפי' בג' הדיוטות סגי, וכן כתב המ"מ. אולם הכ"מ כתב: דבפני הדיוטות דאמר הרמב"ם מכוון על בי"ד שבזמן הזה. ובהג"ה שם הוכיח מדברי הרמב"ם שם סמוך ונראה שכותב: והיו ב"ד הגדול חוששין, משמע שבפני הדיוטות דקאמר: היינו הדיוטות ממש. ואני מוסיף לומר דאי אפשר לפרש דברי הרמב"ם על בי"ד בזמן הזה, שהרי דברי הרמב"ם הם על הגרים שהתגיירו בזמן דוד ושלמה.
איברא דהתוס' כתבו: דמה שאנחנו מקבלים גרים היום, אע"ג דליכא מומחים, היינו משום דשליחותייהו דקמאי עבדינן, וכמו שחשו לנעילת דלת בפני לווין, חשו נמי לנעילת דלת בפני גרים (יבמות מ"ז תד"ה משפט, וגיטין פח,ב ד"ה במילתא), אבל תירוץ זה אינו מוסכם, שהרי כתבו בשם הר"ר נתנאל דבגר כתיב "לדורותיכם" [במדבר טו,יד-טו], דמשמע בכל ענין אע"ג שאין מומחין וכו', ולדורותיכם משמע: לדורות עולם (קידושין סב,ב ד"ה גר).
וכן כתב הרשב"א ז"ל: איכא למידק, כיון דגר צריך ג', דכתיב ביה "משפט" [במדבר טו,טז], א"כ אדרבא על כרחין נבעי מומחין וכו'. וליכא למימר: דאנן שליחותייהו עבדינן, כדעבדינא בגיטין וקידושין, דשאניה תם: דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, אבל הכא היאך אפשר למשרי עכו"ם בבת ישראל, וכן כל דיני דת משה ויהודית, וי"ל: דכי גמירי ג' מומחין לא גמירי, ואפשר דנפקא להו דבג' בלחוד כתב ביה רחמנא משפט, ולא למומחין, דכתיב: "וכי יגור אתכם גר… לדורותיכם", לומר דבכל דורות מקבלין גרים, ואפי' בזמן הזה דליכא מומחין, ומהאי קרא הוא דנפקא להו, בפ' "מחוסרי כפרה" דמקבלים גרים בזמן הזה (חדושי הרשב"א ליבמות מו,ב ד"ה דילמא).
וכן כתב הרמב"ן ז"ל, אלא דהוסיף וכתב: ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דקמאי (חדושי הרמב"ן שם ד"ה שמעת מינה).
הרי לך שהרשב"א והרמב"ן הסכימו לסברת הר"ר נתנאל שבתוס' דלקבלת גרות סגי בג' הדיוטות, ושפיר מתפרשים דברי הרמב"ם כפשוטם, וכמ"ש המ"מ, וכן מוכח מדברי מרן ז"ל שכתב: ושלשה עומדים על גביו (יו"ד סי' רס"ח סעיף ב'), ומל וטבל בפני שלשה הדיוטות (שם סעיף י"ב), ואף רמ"א שהגיה: שלשה ת"ח (שם סעיף ב'), אין זה מוכרח שיהיו מובהקים.
ב. מדברי הרמב"ם למדנו עוד: גרים שידוע שלא חזרו אלא בשביל דבר, וגיירום שלא עפ"י בי"ד, כגון: שלמה ושמשון שנשאו נשים וגיירו אותן, גירותן קיימת, ואפי' אם הוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות עכו"ם שלהן, ומותר לקיים נשואיהן אעפ"י שנתגלה סודן. אלא שהכתוב מעלה עליהן אסור כאלו נשאו גויות.
ג. גרים שמסופקין שמא נתגיירו בשביל דבר, והתגיירו בפני שלשה הדיוטות, וכן אלה שלא בדקו אחריהן, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר, ואפי' יודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל חוששין לו לדונו כישראל לכל דבריו, ולא דוחין אותן ולא מקרבין אותם, עד שתראה אחריתן ויתבאר צדקותם, ואפי' חזר ועבד עכו"ם, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין. וכן פסק מרן ז"ל בשולחנו (יו"ד סי' רס"ח סעי' י"ב).
ה. גרים שהתגיירו במקום שיש תקנה שלא לקבל גרים
ועתה נדון בשאלה דנידון דידן: במקום שתיקנו שלא לקבל גרים, מה דינם של גרים אלה? הם ובניהם?
והנה עצם לשון התקנה אינו ברור, כי אין ספר "דבר שאול" נמצא ברשותי, אבל לפי מ"ש בתשובתו של הרה"ג הראב"ד יצ"ו התברר לי שהתקנה היתה בלשון זה: שלא לקבל עוד גרים כל ימי עולם, ואין לפרוץ גדר וכו' אלא אם יסעו לירושלם תו"ב ושם רשות בידם לקבלם. מלשון זה מוכח שכל התקנה היתה רק להמנע מלהזדקק בתור בית דין קבלת גרים. אבל אם עברו מי שהם וקבלו אותם – גירותם קימת! דלא יעלה על הדעת לתקן לבטל גרות זאת, משום שזוהי חומרא דאתי לידי קולא, שהואיל ומן הדין אפילו אם נודע שזה התגייר בשביל דבר, הוו גרים להתחייב במצות, ועונשיהן ככל ישראל, וקדושיו קדושין. ומאן ספיק ומאן רקיע לבטל גירותם? והרי זה כאומר להם: לך עבוד אלקים אחרים! ועבור על כל מצות שבתורה, ולהתיר את אשתו מזיקת יבום וחליצה, ולהתיר לו כל העריות שבתורה, ולהתיר את אשתו לעלמא מאסור אשת איש. ועוד זאת: להפקיר את בניו ולהתיר להם אסור ערוה של קורבת משפחה, ולעומת זאת: להתיר את בניהם מאסור ממזרות, ולהתירם לבא בקהל ה' אם שיתגירו במקום אחר.
אולם אם נניח שתיקנו כזאת ופירשו שהגירות שנעשתה בפני ג' אחר התקנה היא בטלה ומבוטלת, אין בתקפה של תקנה זאת לבטל הקידושין שנעשו אחרי התגירותם.
דהנה מצאנו ראינו כעין תקנה זאת, בענין קידושין שפירשו בתקנתם שלא לקדש שום בת ישראל טרם עת הנשואין בתוך תחומה של עיר, וכל העובר לקדש בקרב הארץ, הרי הקידושין ההם מופקעין ועומדים, ואפי' אם היו בנוכחות מאה עדים – אפקעינהו רבנן לקידושין (פרי הארץ ח"ג ד' כ"ז).
בכ"ז לא סמכו לבטל הקידושין רק על סמך זה, אלא שצירפו אותו לסניף להתירם (עיין משפטי עזיאל ח"ב סי' נ"ה סעי' י').
וכן מצאנו לענין חרגמ"ה דעת הרבה רבוותא שפסקו: שאם גירשה בע"כ הרי היא מגורשת. וכן בגרשה על ידי שליח, יש לצדד לבטל את הגט ולהצריכה גט שני לחומרא. אבל לבטל הקידושין שחלים מדאורייתא (משפטי עזיאל שם סי' נ"ד סעיף ה') על יסוד תקנה בלי שום סניף אחר לבטולם, לא שמענו ולא ראינו לבטל הקידושין, ואם זה נאמר בקידושין, שיש לומר אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, כ"ש וק"ו לבטול הגרות הנמשך ממנה כמה אסורים, וכדאמרן.
והנה ראיתי בדברי מרן הרב הגאון הגדול כמוה"ר רצ"פ פראנק שליט"א, ראב"ד לקהלות האשכנזים בירושלם, שיצא לדון בדבר חדש לבטל גרות זאת שנעשית (למרות התקנה)*, עפ"י מ"ש התוס': דמאי דמקבלין בזמה"ז, הוא משום דשליחותיהו דקמאי עבדינן, וממילא יש לדון דבמקום אסור לא עבדינהו שלוחים. ונסתייע ממ"ש הגאון "אור שמח" כעין זה לענין שניים שדנו, דכיון דאיכא איסורא לדון בב', לא עבדינן שליחותייהו.
ולע"ד אין זו ראיה, דשאני בשנים שדנו יש לומר דמעיקרא לא אמרו לעשות שליחותם אלא בבי"ד של ג', משא"כ לענין גירות, דודאי מעיקרא נתנו יפוי כח לכל בית דין לעשות שליחותייהו, ואין התקנה יכולה לבטל למפרע השליחות. וכבר כתבתי שדעת התוס', הרמב"ן, הרשב"א והרמב"ם ומ"מ היא, דלענין גירות לא צריך בית דין מומחין דאורייתא, הילכך כל בית דין של שלשה, ראויים להעשות בית דין לקבלת גרים לכתחלה, ואם עשו גם כשלא בדקו, דינם דין, והוי גרים גמורים!
וכבר הוכחתי מדברי הרמב"ם דגם כשלא נתגיירו בבית דין, הוי גרים לענין קדושין, ומותר לקיים נשואיהם אפילו אם שבו לסורם, ואין כח בתקנה זאת לבטל גירותם ונשואיהם ולעשותם לגויים, אפי' הם עצמם וכ"ש בניהם.
שו"ר בדברי ידידי וחברי גאון ישראל כמוהר"ר י. א. הלוי הרצוג יצ"ו, שפלפל בחכמה ותבונה רבה בדין זה ולבסוף אסיק להלכה לקיים את התקנה בעיקרא שלא לקבל גרים, וכל גרים שנתקבלו נגד תקנה זאת, אינם גרים גמורים לענין שיהיה להם דין ישראל וישראליות. ואעפ"כ לבטל כל הגירות מסוג זה לגמרי אף לקולא, שלא יהיו קדושין תופסין כלל בלי שום יוצא, אין דעתו מסכמת. אלא בכל שאלה כזו צריך לבדוק בכל פרט ופרט לבדו, למצוא אם אפשר לבטל הגירות לגמרי, וכל שלא בדק, הרי הוא בספק. דבריו נכונים מאד לע"ד, ולעצם התקנה ושנוייה אני מסכים לגמרי לדברי חברי הגאון הרב הראשי יצ"ו בכל דבריו שהם דברי הרמב"ם ז"ל, שכתב: "וחוששין לו עד שיתבאר צדקתו". אבל אין הדברים אמורים אלא לענין שלא לקרב אותו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל לענין גרים שנתגיירו בימי דוד, והיו בית דין חוששין להם, לא דוחין אותם אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותם עד שתראה אחריתם וצדקתם. ויותר מזה כתב: ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל ונעשה כישראל (שם הל' י"ז).
והנה לפי רהיטת לשונו נראה שאפי' אם חזר הגר ועבד כו"ם, מחזירין לו אבדתו, וכן כתב המ"מ. אולם הכ"מ השיג על זה וכתב: דלא שייך "לתאבון" אלא בגזל ועריות ומאכלות אסורות. ועוד, דלא חלקו בין מומר להכעיס, ובין מומר לתאבון, אלא באחת משאר המצות. לכן פירש דברי הרמב"ם דמ"ש מצוה להחזיר אבדתו – היינו בגר דטבל בפני הדיוטות ולא חזר לעבוד כו"ם.
ולע"ד נראה לקיים דברי הרמב"ם במשמעותם הפשוטה, משום שדוקא בישראל הוא דלא מחלקינן בין מומר להכעיס או לתיאבון, משום דבישראל אין מציאות עכו"ם לתיאבון, שהרי התיאבון לע"ז, שגם המחשבה אסורה בה, היינו להכעיס. אבל גוי שהתגייר, הואיל והתרגל בע"ז עד שהתגייר, הריהו מתאוה לה גם אחרי גירותו, והריהו בע"ז, כישראל בכל שאר המצות.
אולם גם אם נקבל דברי מרן הכ"מ, עכ"פ כל זמן שלא עבד כו"ם מחזירין לו אבדתו, שזהו מכלל אין דוחין אותו, ומכלל זה הוא גם לצרפו לעשרה, אבל אין מקרבין אותו כלכל ישראל עד שיגלה צדקותו ונראה אחריתם.
אולם אין הדברים הללו אמורים, אלא לגבי הגרים עצמם, אבל בניהם, הואיל ואפי' חזר הגר ועבד כו"ם – קדושיו קידושין, ממילא הבנים הרי הם ישראלים גמורים לכל דבריהם, ומצוה עלינו ללמדם תורה ומצות ולקרבם באהבה ככל אחיהם הישראלים.
ולעצם התקנה, אין אני מוצא כל אפשרות וגם לא צורך לבטלה, אלא אדרבא, יש צורך לקיימה כדי שלא תהיה פירצה זאת מופקרת! הואיל והיא רבת האחריות גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה מדינית, שפוגעת לפעמים בכלל ישראל. ומאידך גיסא, אין אנו רשאים לסתום את הדלת לגמרי, וכמ"ש התוס' ממעשה דתמנע ורות ונעמי (יבמות קט,ב), לזאת אני אומר לקיים התקנה בכוונתה ורוחה עי"ז שבכל מקרה גרות מכאן ולהבא, ימלכו בגדולי הרבנים והרבנים הראשיים בירושלים כמצות תוה"ק: "ובאת… ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" [דברים יז,ט], ודרשו חז"ל: אין לך אלא שופט שבימיך [ראה קהלת רבה א. ובספר החינוך מצוה תצ"ה]!
ו. דין הבחנה לישראלית הנשואה לגוי
בדין הבחנה בישראלית הנשואה לגוי, כתבתי ללמוד מדברי הריב"ש ז"ל שפסק בפלגש להצריכה הבחנה, משום דכיון שהיא יושבת עם חשוקה כיושבת תחת בעלה, אין זה זנות בעיניה שתתהפך, ואדרבא, חפצה היא בעבור שתהיה לה בנים ממנו לכסות עיניים (הריב"ש סי' רי"ז). ומזה דנתי לומר, שבאשה ישראלית הנשואה לגוי, אינה צריכה הבחנה, שהרי היא יודעת שהיא אסורה לו, ועושה איסור בנשואיה עמו, ושבניה לא ילכו אחרי תורתה ועמה ואינה חפצה להתעבר, הילכך מתהפכת ומזנה, ואינה צריכה הבחנה (משפטי עזיאל אה"ע סי' כ"ו סעיף א'), וע"ז השיג רא"ג הראב"ד בקונטריסו וכתב: והריב"ש ז"ל תלה האסור משום דכיון דיושבת תחת חשוקה ואינה מופקרת, לא הוי בעיניה כזנות ואינה מתהפכת, והעד לזה: הלידה! וא"כ גם אשה הישראלית המיוחדת לגוי בנשואיה, הוי בעיניה שאינה כזנות, ודאי אינה מתהפכת, וגם עד ראיה לה שלא התהפכה ממה שילדה, ודאי אסור בלי המתנה והבחנה ג"ח (דברי יחיזקי' ד' י"ג).
ואין זו השגה לע"ד, דהריב"ש תלה התירו בפלגש, משום שהיא חושבת שאין זה זנות, וזה שייך לומר בפלגש הנשואה לישראל, אבל אשה ישראלית הנשואה או המיוחדת לגוי אינה טועה! ולא יעלה על דעתה אף לרגע לומר שאין בעילותיה בעילת איסור, וכל בעילת אסור הרי היא זנות, ודוקא בפלגש ישראלית לישראל הוא שאמר הריב"ש אין זו זנות בעיניה שתתהפך. ואני תמה ע"ז שהביא בשם הריב"ש: פלגש זו נראה דאסורה כיון שהדבר ברור שאינה מתהפכת, ואדרבא כוספת הריון. ופירוש דבריו ברור, שאינה מתהפכת ר"ל דבר ברור ממה שילדה! ודברים אלו לא נזכרו אלא בשאלה שילדה בן והניקתו, אבל בתשובה מסיק הריב"ש אין זה זנות בעיניה שתתהפך, ואדרבה היא חפצה שיהיו לה בנים. ולפי טעם זה צריכה הבחנה אפילו אם לא ילדה, הואיל והלידה עצמה אינה ראיה שלא נתהפכה, וכמו שכתב ה"בעי חיי" (ח' אה"ע סי' ו'), שלא מפני שנתעברה פעם אחת מחזיקנן לה שהיא רוצה להתעבר, דחדוש כזה לא הוי שתקי תלמודא (עיין משפטי עזיאל ח' יו"ד סי' י"ד סעי' ב'), וא"כ מה שילדה אינו ראיה שלא נתהפכה, דון מינה דבנשואה לגוי איכא תרתי לטיבותא, שהרי יודעת שעושה אסור ובעילותיה חמורות מבעילת זנות, הרי היא ככל זונה שמתהפכת, וכמו שכתבתי באותו סימן סמוך ונראה שם ד"ה "ושו"ר". מאי אמרת: שגם בנשואה לגוי נכספת להתעבר, זה אינו, שאדרבא אינה נכספת כדי שלא להוליד בנים מתכחשים לה ולעמה, וכדי שלא תגלה קלונה ברבים בקרב עמה, וזה פשוט וברור לכל ישר הולך.
עוד כתבתי שם, דנשואה לגוי דומה למשוחררת, שאע"ג שהיא מיוחדת לאדוניה, אינה צריכה הבחנה, ואף להתוספות דסברי דביציאת שן ועין, מודה רבי יוסי דצריכה הבחנה, אפשר דבמיוחדת לגוי מודו שאינה צריכה. וע"ז כתב: א. אפשר ט"ס נפלה בדברי שמשוחררת בעולה לפום דינה צריכה הבחנה. ב. פלא: אחר שבדרך "אפשר" אמרו איך נסיק להקל?
ע"ז אשיב ואומר: דאין כאן טעות אלא יש כאן חוסר הבנה, דהנה בדין שפחה יש כאן ב' סוגים: א. שפחה משוחררת, ר"ל שנשתחררה בגט שחרור. ב. שפחה שיצאה בשן ועין. ובזה נחלקו רש"י והתוס': דלרש"י גם יוצאת בשן ועין דליכא למימר בהו שמעי ממריהו ומנטרי נפשיהו מתיר רבי יוסי (יבמות לה,א רש"י ד"ה מתהפכת), אבל התוס' סוברים דביוצאת בשן ועין, מודה רבי להצריך הבחנה, והיינו משום שאין לומר בה שמעי ממריהו ומנטרי נפשיהו, הואיל דיציאת שן ועין שנעשית במצב רוח השעה של האדון, לא היה ידוע מקודם גם להאדון עצמו. וע"ז כתבתי: דישראלית המיוחדת לגוי דומה לשפחה משוחררת שיוצאה בגט שחרור, להוציא יוצאה בשן ועין. ואף אם נאמר דדמיא ליוצאת בשן ועין, לרש"י מתיר בה רבי יוסי משום דמתהפכת. ולהתוספות דסברי דיוצאת בשן ועין צריכה הבחנה, אפשר שמודים דבאשה המיוחדת מתיר רבי יוסי, דהואיל ולא צריך שום פעולה לשלוחיה, עדיפא מגיורת ומשוחררת דצריכה מעשה גירות וכתב שחרור, או הוצאת בשן ועין.
ועל יסוד זה כתבתי: וסברא זאת ראויה להאמר, כלומר, אפילו לרבי יהודה דמצריך הבחנה בגיורת ומשוחררת, היינו משום דעל כל פנים צריך מעשה שהוא לגיורותה ושחרורה, אבל מיוחדת לגוי, כיון דכל שעה ושעה עומדת בספק שלוחין (דוק ותשכח שכתבתי "שלוחין" ולא "גרושין"), בודאי שיש לומר בה מתהפכת ומזנה לדבריהן, הואיל והיא דומה לזונה ולא לגיורת ומשוחררת שנחלקו בה ר"י ור"י, דזיל בתר טעמא הוא, ובמסקנת דברי כתבתי: ודאי יש לומר. ומעתה הדברים ברורים ומדויקים. ואולי דברי היו קצרים, אבל כך דרכו של כל מחבר לדבר בקצור אבל בדייקנות, ואני חשבתי והנני חושב שכל המעיין בדברי אלה ימצאם ברורים ונכונים.
עוד כתבתי: דיש להתיר אשת ישראל הנשואה לגוי לקימה אחרי גירותה מדין ספק ספקא.
א. שמא הלכה כמ"ד מזנה אינה צריכה הבחנה, אפילו כשהיא מיוחדת לו, וגם על זה השיב וכתב: "ואני בע"ד לא מצאתי פוסק זה דס"ל דמזנה המיוחדת וילדה דלא צריך הבחנה". ואנא דאמרי: אין לא ראיתי ראיה. וכבר כתבתי משם הבעי חיי, הוא מרן החבי"ב, דגם בילדה לא יצאה מכלל מתהפכת, ואיני יודע למה דילג לסוף דברי ולא עיין במ"ש לעיל בסמוך, שמדברי הריב"ש עצמו נראה דאין לחלק בין ילדה או לא.
ב. עוד כתבתי: ואם תמצא לומר דזונה המיוחדת לו צריכה הבחנה, שמא לא נבעלה לפני שלשה חדשים. וגם ע"ז העיר: תמיהה לי, אם נאמר שצריכה הבחנה, איך נאמר שלא נבעלה ? והלא כן גזרו אפי' אם ברור שלא נבעלה? דברים אלה אין להם שחר, שהרי שני ספקות בדבר: שמא נבעלה ונתהפכה, או שמא לא נבעלה. ולכן יש לומר דמ"ש זונה צריכה הבחנה, הוא כשאין להסתפק שלא נבעלה, אבל כשיש מקום להסתפק שלא נבעלה, לא אמרו שצריכה הבחנה. וכדי לחזק דברי ציינתי וכתבתי: "עיין בספר בעי חיי", והנני להעתיק פה את דבריו כלשונם:
כל זה כתבתי בהנחה שהרא"ש וסיעתו המצריכים להמתין ג' חדשים גם בנידון דידן צריכים להמתין ג' חדשים. וכד מעיינת שפיר, תשוב תראה שאף לדברי הרא"ש וסיעתו שפסקו במזנה צריכים להמתין ג' חדשים, בנידון דידן אין צורך להמתין, דלא פסקו הם ז"ל דמזנה צריכה להמתין, אלא בבאה לינשא תוך ג' חדשים לביאתה, שודאי נבעלה תוך ג' חדשים, או בגיורת ומשוחררת, כיון דסתם גויה זונה מחזיקים לה בודאי נבעלה, וכן שבויה, סתם גויים פרוצים בעריות, בודאי נבעלה תוך ג' חדשים. אבל בזונה ישראלית, לא הצריכה להמתין ג' חדשים, אלא בודאי נבעלה תוך השלשה חדשים, אעפ"י שראינוה שזינתה קודם לכן (היינו דנתעברה או ילדה! דאל"כ איך ראינוה שזינתה? המעתיק) לא מפני כך נחזיקנה כבעולה תוך שלשה להצריכה המתנה תוך שלשה חדשים, דכל כמה שמצינן לקרב הסברות אהדדי מקריבינן לומר דלא נחלק רבי יהודה ארבי יוסי אלא בודאי נבעלה תוך ג' חדשים, אבל בספק נבעלה מודה לרבי יוסי דאין צורך להמתין ג' חדשים. ולע"ד לזה כיון הרב"י באה"ע (סי' י"ג סעיף ד').
ג. עוד אני אומר: דאפי' נימא דר' יהודה אוסר אפי' בספק זינתה, בנידון דידן משום ספק ספיקא וכו' אם הלכה כמ"ד אשה מזנה צריכה להמתין ג' חדשים, או כמ"ד אין צריכה? ואת"ל שנבעלה תוך שלשה, שמא נבעלה במוך וכו'. ומה שטען החכם האוסר דכיון שראינו דנתעברה, גילתה דעתה שרוצה להתעבר ויצאה מן הכלל, שאמרו אשה מזנה מתהפכת וכו', יראה שלמד זה ממ"ש הריב"ש בתשובת הפלגש וכו' וליתא! שכבר ביאר הריב"ש כונתו בסוף התשובה שכתב: בנידון זה גם זאת הפלגש היושבת עם חשוקה, כאשה היושבת תחת בעלה, אין זו זנות בעיניה שתתהפך, ואדרבא, חפצה היא וכו'. הנה שכונת הרב ז"ל שאינה משמרת עצמה שלא תתעבר מפני שאין זו זנות בעיניה. וכן מבואר שהוא הנידון שנשאל עליו, שאעפ"י שנתעברה לא חשיב מפני שנתעברה אינה מתהפכת, אלא מפני שהיא מותרת ואינה מתביישת. אבל בנידון דידן שהיא דרך זנות, אנן סהדי דלא ניחא להן שתתעבר, שלא תגלה רעתם, ויפה השיבו החכמים המתירים שלא מפני שנתעברה פעם אחת מחזיקינן לה בחזקה שהיא רוצה להתעבר, דחדוש כזה לא הוי שתקי התלמוד והפוסקים מלהזכירו (בעי חיי אה"ע סי' ו').
והנה אני בעניי כתבתי בקיצור דאיכא תלתא ספיקי: א. שמא הלכה כמ"ד מזנה אינה צריכה הבחנה. ב. ואת"ל זונה מיוחדת צריכה הבחנה, שמא לא נבעלה ג' חדשים. ג. ושמא לא נתעברה. וציינתי לספר בעי חיי הנ"ל. וכן עושה כל מחבר להזכיר ספרי הקדמונים בקצור וציון מקומם, שאם לא כן אין אנו מספיקין לכתוב. ולו עיין מעכ"ת שם, לא היה בא לידי מדה זאת. ואם אמרו חז"ל: "חכמים הזהרו בדבריכם" [אבות א,יא], ק"ו הוא הזהרו בהשגותיכם!
עוד כתבתי טעם נוסף להתיר ישראלית הנשואה לגוי בלא הבחנה, משום דלא תטמע בין הגוים, ומצוה עלינו להציל נפש אחת מישראל לבל ידח ממנו נידח. וע"ז השיב וכתב: לא ידעתי מה כל החרדה הזאת? וכו' והלא על זה אמרו "הלעיטהו לרשע וימות"! [בבא קמא סט,א], על זה אנכי משיב ואומר: לא על זה ולא על כיוצא בזה אמרו: "הלעיטהו לרשע", אלא על כגון זה נאמר: "אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" [יחזאל לג,יא]! ומצוה עלינו לפתוח פתח של תשובה, והרבה עשו חז"ל מפני תקנת השבים.
וכן בנידון דידן, אשה זאת ברצותה להמנע מחטא ועון תמידי הביאה את בעלה הגוי לידי גירות, והיא כפופה לרשותו! ואם נאמר להפרידם, לא ישמע לה בעלה, ויחדל מלהתגיר, והיא תטמע בין הגוים! וכ"ז כתבתי לתוספת היתר, כדי להיות לבי סמוך ובטוח לסמוך לדברי המקילים. אבל באמת כבר הוכחתי שלהלכה הדין כן, ונסמכתי על דברי רבותינו הקודמים. ואם הוספתי עוד סניף של היתר בטעם זה, האם מפני כך יש מקום להשיג? ואני אודה ולא אבוש, שלבי מלא חרדה על כל נפש מישראל שתטמע בין הגויים, ומרגיש בעצמי חובה ומצוה לפתוח לו פתח של תשובה ולהצילו מטמיעה ע"י צדדי היתר, וזוהי דרכה של תורה לע"ד, וכך ראיתי וקבלתי מאבותי ורבותי. ובזה מתבררת שפיר מסקנתי: ישראלית הנשואה לגוי וכו' מותרת להנשא! והיינו מדינא, כמו שהעלתי בעניותי, וטעם דמשום הצלת נפש מישראל היה לתוספת היתר.
ז. דין הבחנה בגויה שנשאת לישראל ונתגירה
כתבתי בסה"ק שמדינא צריכה הבחנה, אבל סמכתי על מה שראיתי בדברי הגאונים בספר "תעלומות לב", ואמרתי להתיר נשואיה של גיורת זאת אחרי גירותה אם אי אפשר להפרישם (שם). ועל זה כתב הרה"ג הראב"ד יצ"ו: "אנכי הרואה בספר "נהר מצרים" דכתב להיפך!" וכו' וגם בזה צר לי לומר דאין זה אלא כ"טענו בחיטין והודה לו בשעורים", דהנה אני ציינתי ספר "תעלומות לב" דשאל על זה הגאון כמוהרר"א בן שמעון זצוק"ל וכתב צדדי היתר דכבר ילדה לפני זמן, ואין לחוש שנתעברה מאחרי שילדה, ולבסוף כתב: והעולה על כולנה, דבנידון דידן אין תועלת בהפרשתם ולהרחיק זמן הנשואין, שהרי הם שרויים יחד וכו', וא"כ הדבר ברור שלא יפרדו זו מזה, ואם כן יותר טוב להשיאן, ומוטב שיאכלו שחוטות ולא יאכלו נבילות. ואם דעתו מסכמת אתי נחזק הדבר להוראה לכל פעם שיבא לידינו. ובא רעהו הגאון כמוהר"ר חזן זצוק"ל והשיב: הנה אמת כי הייתי חוכך להחמיר בגיורת הנשאת לנטען שילדה שהרי לא נתהפכה יפה יפה. מכ"מ אחרי כן ראיתי מעשים שבאו לידינו שלא היה באפשרות להרחיקם, וסמכתי על הוראתו של הרב המפ"ה שלא חש לזה, וכבר הורה זקן, ושנה זאת: בהיותי בלונדון הבירה אירע מעשה ונו"נ עם הרב הדין, ועלתה הסכמתנו שיותר הגון להשיאם בהיתר (תעלומות לב ח"ג סי' ל' ל"א). הרי, שאעפ"י שנטו להחמיר, בכ"ז בראותם שהדבר א"א, התירו נשואיהם וע"י שיודיעו להם שאסורים להתיחד. וקבעו זאת להלכה להתיר כל ישראלית.
שוב השיג עמ"ש ללמוד מדברי ה"אור זרוע" דגר וגיורת שנתיחדו, מותר לעמוד ביחד, דלא כיש אומרים שאסור לעמוד ביחד שלא יחזרו לסורם. ומעכ"ת הרה"ג הוציא דברי האו"ז לכונה אחרת, והוא מ"ש התוס' דגר מותר בגיורת, ודלא כאוסרים כשנשאו מקודם שלא יחזרו לסורם. וגם לזה אשיב ואומר: קושטא דלשון האו"ז מתפרשים כן, אבל ממה שרמ"א מביא דבריו של האו"ז באה"ע סי' י"ג שהוא עסוק בדיני הבחנה, משמע שהוא הבין מדקדוק לשון האו"ז שכתב לעמוד יחד גם דין זה שאין מפרישין אותם בדין הבחנה. ולכן כתבתי ולי נראה להביא קצת ראיה משום דיש לומר שלא כתב רמ"א זה אלא לענין האו"ז שלא להפרישם! אבל עדיין יש לומר שצריך לאחר מועד נשואיה עד אחרי ג' חדשים.
ולכן כתבתי גם במסקנת דברי: צריכה להיות פרושה וכו', אבל לענין סדור נשואיהם סמוך לגירותם, השארתי הדבר סתום לראות עיני הדיינים, בכל מקום ובכל מקרה, לדחות הנשואים עד כמה שאפשר עד אחרי ג' חדשים, או לסדר נשואיהם בתוך ג' חדשים, מטעם: "מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו"! וכמ"ש הרמב"ם ז"ל [שו"ת הרמב"ם סימן רי"א].
מעתה אני חושב שדברי הם נכונים וברורים לכל ישר הולך.
והנלע"ד כתבתי
* לכאורה מלים אלו מיותרות [י.א המגיה]