סימן יג
- בענין הנ"ל -
ב"ה י' אדר א' תרצ"ה
לכבוד הרב הגאון
כמוהר"ר שאול משה זילברמן שליט"א
קראתי בכל לב תשובתו היקרה והנני מודה מאד לכת"ר על הערותיו החשובות וביחוד על הערתו הנכונה באות ב' שהיא צודקת בהחלט. ואחרי קוראי דבריו בטלתי דברי שבתשובתי הקודמת ע"ד התוס' דחולין (ד' צ"ו ד"ה פלניא).
והנה באות ג' העיר כת"ר שאלה חשובה מאד: במי שאמדוהו הרופאים למיתה ואח"כ נפל לבור או אכלו אריה אם דנים את המכה למיתה. וצדד לומר שאם נאמר שאומדנת הרופאים הוי אומדנא ודאית דנים למיתה את המכה אבל אם נאמר שאומדנת הרופאים עושה אותו כמו קרוב לודאי יש להסתפק אם דנים למיתה את המכה. דאע"ג דבדיני נפשות הולכין אחר הרוב כבר כתבו הראשונים דבכל רוב הורגין וצ"ע כעת את"ד.
ולע"ד נראה שאפילו אם נאמר שאומדנת הרופאים הוי כודאי אין דנים את המכה למיתה בכה"ג שמת על ידי סבה אחרת ואמינא לה מדתנינא: הכוהו עשרה בני אדם ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין, ריב"ב אומר בזה אחר זה האחרון חייב. מפני שקירב מיתתו. ומפרש בגמ' דפליגי בגוסס על ידי בני אדם, רבנן סברי לפטור את האחרון משום דכתיב ואיש כי יכה כל נפש עד דאיכא כל נפש וריבב"ב סבר לחייב את האחרון דדריש כל דהוא נפש, והתוס' (ד"ה בגוסס) הקשו דלרבנן אמאי פטור אותו שעשאו גוסס הא רוב גוססין למיתה והולכין בדיני נפשות אחר הרוב. ותרצו כיון שהקילה עליו התורה שחובשין אותו ואעפ"י שאמדוהו למיתה, אין הורגין כל זמן שהוא חי וזימנין נמי דאמדין למיתה וחי אע"ג דדרובא מייתי הלכך כיון שבא אחר והרגו פטור עכ"ל.
ותו גרסינן תני תנא קמיה דרב ששת ואיש כי יכה כל נפש אדם. להביא המכה את חברו ויש בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב (סנהדרין ע"ח, עיין ירושלמי ב"ק פ"ד ה"ו).
מכאן ראיה נוספת למ"ש בתשובותי הקודמות שאומדנת הרופאים חשובה כודאי ודנים על פיה ולא חייבו את האחרון אלא מגזירת הכתוב דאיש כי יכה כל נפש.
מזה למדנו שלכו"ע פטור המכה הראשון כל שלא מת מסיבתו אעפ"י שעשאו גוסס או שאמדוהו למיתה, ולא משום שאין הולכין בדיני נפשות אחר הרוב, או שאין אומדנת הרופאים ודאית אלא משום שהקלה התורה לגבי רוצח שכל שלא מת מסיבה ישרה של המכה הוא פטור. והוא הדין הוא הטעם במת מחמת סיבה אחרת שלא על ידי אדם. כגון שנפל לבור או אכלו ארי פטור. הואיל וסבה אחרת גרמה למיתתו.
אחרי החתום ראיתי בספר משה האיש למרן הגאון הגדול ר' חיים משה אלישר זצ"ל, ראשון לציון, בעיקו"ת ירושת"ו, (בח' יו"ד סי' כח) שפלפל בחכמה, ובקיאות מרובה בשאלה זו, ובסו"ד מסיק מרן אור החמ"א ז"ל וכתב: על כל פנים מצינו שדבר זה אי סמכינן ע"ד הרופאים או לא, הוא מחלוקת בין הראשונים וגם בין האחרונים ז"ל שרמ"א והרב פנים מאירות והרב חכם צבי ז"ל והדבר שמואל (אבוהב), ס"ל דלא סמכינן על דברי הרופאים; ומהר"ם מלובלין ס"ל דאם אפשר לנו לברר סומכין על דבריהם. אמנם הרא"ש ומוהריק"ו והראב"ד ומרן הב"י והרב עבודת הגרשוני והרב זרע אמת זלה"ה והרב שואל ומשיב (מהדורא תליתאה סי' מ') ס"ל דיש לסמוך ע"ד הרופאים, וכן הרב הרי בשמים (ח"ב סי' תר"א) פלל בזה ונראה דסובר דיש לסמוך אדברי הרופאים, ואף דלפי הנראה רבו המתירים על האוסרים, ומה גם דהרב זרע אמת כתב בסי' פ"ג דלכ"ע סמכינן אדברי הרופאים אם לא במקום דאיתחזק אסורא, ברואה דם מחמת תשמיש ג' פעמים; או היכא דאפשר לברורי כמו הני קליפות דנמצא דליכא חולק בזה, עם כל זה אין אני סומך על דעתי עד שיסכימו עוד גדולי הוראה אשר בזמננו עכת"ד. ולפי שעתיקא קשה מחדתא לא אבוא כעת לשוב ולעיין בכל פרטי דבריהם ואף אני אלכה בעקבותיו לומר שאין אני סומך על דעתי בהוראה זו לסמוך על דברי הרופאים בהחלט, אלא שאפשר לסמוך אסברתם של רבותינו הרוא"ח ולצרף אומדנת הרופאים לסניף להתירא.
אולם בנדון דידן אין אנו צריכים לסמוך ע"ז אפילו לסניף שהרי הוכחנו שבנשתטית אין אנו צריכים לדעת שלא תשתפה לעולם אלא כל שעברו שנים אחדות ולא הועילו לה כל טפולם של הרופאים, מתירים לבעלה לישא אשה אחרת בתנאים שהזכרתי בתשובתי הראשונה בענין זה סימן י"א.