* האם אפשר להגביל מי יגור בעיה"ק ירושלים תובבב"א *
* רע ומר מאוד קבורתם של יהודים על ידי אינו יהודי *
* הלנת המת משום סכנת נפשות *
* הובלת מתים ע"י מכוניות, אם יש בזה צד איסור, שאין נושאים בכתף *
* בסוגי המיטות להובלת המתים *
* חליצת כתף על אב ואם ורבו *
ג. רע ומר מאד בעיני קבורתם של ישראל על ידי לא יהודים. אני מחיתי על זאת כמה פעמים ולא נשמעתי, בהתנצלותם שמוכרחים להעסיק לא יהודים משום שמירת המקום על ידם. אני מקוה לחסדי ה׳ שעם בוא שנוי לטובה בישיבתנו בירושלם — יתוקן דבר זה.
ד. איני יודע מקרי הלנת המת שלא לכבודו של מת, מלבד המקרים שבימים האחרונים שהמצב הכריח לכך משום סכנת נפשות.
ה. הובלת המתים במכוניות היא מוכרחת מסיבת ריחוק המקום על ידי התרחבות הישוב. אני בעוניי לא מצאתי שיש צד איסור בדבר, ועל פי רמזים בר׳׳ת אין לקבוע הלכה מדעתנו(עיין יד מלאכי כללי הדלת סי׳ קמד ערך דרשות, ובשדי חמד כללי הפוסקים סי׳ טז אות נ׳). אלא כך אמרו רז״ל: אין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו [עבודה זרה ג,א], ולצערנו נתמעטו הדורות ונחלשו הכתות, ואין יכולים לישא בכתף, כמו שאין אנו יכולים ללכת ברגל מרחקים ידועים. וראיה לזה מעובדא דגמרא: כי נח נפשיה דרבה בר הונא ורב המנונא אסקינהו להתם, כי מטו אגישרא קמו גמלי וכו' פירש״י: קמו גמלי — עמדו הגמלים נושאי המטות במקומן (מו׳׳ק כה,א־ב).
מכאן למדנו דאין איסור להובלת המת על גבי כלי רכב, שאם לא כן ודאי היו עושין כל המאמצים האפשריים לשני גדולי ישראל אלה להובילם על ידי בני אדם. דון מינה להתיר בכלי רכב של מכוניות שאין בזה משום בזיון המת חלילה, וכשהוא מלוה בלוית כבוד של כתפים שיושבים סביב הארון בכבוד הראוי.
ו. כליבות להובלת המתים. דבר זה לא נהוג בכל קהלות ישראל, ולפי מה ששמעתי גם בקהלות קדומות ועתיקות שבגולה. ואין אני זוכר שיש בתלמוד ובדברי הפוסקים הראשונים זכר למנהג זה. ואדרבה לשון המטה או הארון שנזכר בתלמוד ובדברי הפוסקים אין במשמעותה צורה זאת של כליבות הנוהגות בארץ ישראל.
ועל כל פנים בירושלם עדיין מתנהג מנהג זה ככל ח״ק של העדות והכוללים, וחלילה לומר על קהלות גדולות שבארץ ושבגולה שמובילים את המת בארונות או במטה שהם חוטאים וראויים לעונש חמור זה, שלדידי אינו אלא חבלי וצרופי גאולה, כאמור: ׳כי מנסה ה׳ אלקיכם אתכם׳ [דברים יג,ד], והם קריאה לתשובה ותפלה.
ואין ללמוד מחובת כבוד הבן לאביו שחייב לחלוץ כתף ולילך לפניהם (יו״ד סי׳ שמ סעיף טז), לכל אדם מישראל שנושא את המת להובילו למנוחתו, ולא עוד שגם בדין זה כתב רמ״א [שם סעיף יז]: לא נהגו לחלוץ כתף כלל. ואם ככה אמרו בדין אב ואם וכבוד רבו, אף אנו נאמר במנהג נשיאת המת במכוניות שאדרבה הוא כבוד למת.
אמנם ודאי דלא עביד קוב״ה דינא בלא דינא (ברכות ה,ב), ועלינו להצדיק דין שמים ולקבל יסוריו באהבה ולחפש דרכינו ולשוב אל ה׳, אבל עם זה הננו צריכים גם להתפלל ולבקש רחמיו וחסדיו, כדברי משה רבינו ע״ה: ׳סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה׳ [במדבר יד,יט]. באמונה כי הוא יסלח וימחול, וכדברי נעים זמירות ישראל: ׳כי עמך הסליחה למען תורא׳ [תהלים קל,ד].
וכמה מאלפים דברי רז״ל: אלמלא שלש מקראות הללו — נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל, חד דכתיב: ׳ואשר הרעותי׳ [מיכה ד.ו], וחד דכתיב: ׳הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל׳ [ירמיהו יח.ו], ואידך: ׳והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר׳ [יחזקאל לו,כו]. ר״פ אמר מהכא: ׳ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם׳ [שם כז] (בוכות לב,א סוכה נב,ב).
דבריהם אלה הם עמוקים מאד ויורדים ונוקבים עד התהום, ומגיעים לפסוקו של נביא החורבן: ׳השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם׳ [איכה ה,כא). זאת היא תפלתנו ואמונתנו כי לא יטוש ה׳ את עמו ונחלתו, ישוב יאר פניו אלינו יחזיר שכינת קדש בתוכנו, וישיבנו אליו באהבה, ותחזינה עינינו בשובו לציון ברחמים ובבנין אפריון ואריאל.
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון, הרב הראשי לארץ ישראל