שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן יג
(לחושן משפט סימן כ"ח).
השבעת העדים
נשאלתי:
א. מדוע לא נהגו בתי דינין שבישראל להשביע את העדים על אמתת עדותם?
ב. אם ראוי לתקן השבעת העדים, כמו שנהוג בכל בתי המשפט של הערכאות?
ג. אם תובע מי שכנגדו להשביע את העד אם שומעין לו?
וזאת תשובתי:
א. אם לא יגיד ונשא עונו
כל איש מישראל היודע עדות של זכות לחברו, וחברו זה תובעו לבוא ולמסור עדותו לבית דין הרי הוא חייב מדין תורה לבוא ולהעיד, ואם משתמט מחובתו זאת הרי הוא נושא עון, כדכתיב: והוא עד או ראה או יודע אם לא יגיד ונשא עונו, (ויקרא ה' א), וכן גרסינן בגמ': היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואפילו אם הוא עד אחד שאינו מחייבו ממון, (ב"ק נ"ו וחושן משפט סימן כ"ח סעיף א'). והרמב"ם ז"ל הביא דברי הספרא: מנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך (סה"מ מל"ת רצ"ז חנוך מצוה רל"ז).
חובה זאת אעפ"י שנאמרה לענין עדות שבדיני ממונות, היא כוללת כל עדיות של אסורי עבירה או דיני נפשות, אלא שבדיני ממונות אין חובה זאת חלה אלא אם כן תובעו מי שהוא בעל דבר שהעדות מועילה לזכותו, אבל בעניני אסור או בדיני נפשות, מצווה כל אדם להעיד אפילו אם אין מי שהוא תובע ממנו עדות זאת, וכן מוכח מדתנן: כיצד מאיימין על העדים וכו' שמא תאמרו מה לי ולצרה זאת? והלא כבר נאמר: והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו (סנהדרין ל"ז ועין ב"ק נ"ו תד"ה אם לא יגיד), וכן כתב החנוך: ובדיני שאר איסורין שבתורה כגון שראה אחד שעבר על אסור, וכן בעדות נפשות כגון שראה מי שהרג את חברו או בעדות מכות שהכה האחד את חברו, בכל זה חייב אדם להעיד עליהם מעצמו ולהגיד העדות לפני בית דין כדי לבער הרע ולפרוש האדם מאסור (חנוך מצוה קכ"ב).
מכאן אנו למדים שחובת הגדת העדות מוטלת על כל אדם מישראל בדיני ממונות משתי בחינות: א) משום לא תעמוד על דם רעך, שהיא מצוה שבין אדם לחברו, והנמנע מלהגיד עדותו הוא חוטא ומזיק לחברו, אלא שאין היזק זה יוצא בדיינים שאין בית דין מחייבים על העדר מעשה. ב) משום אם לא יגיד ונשא עוונו שהיא מצוה חברותית שמי שנמנע מלקיימה חוטא לצבור כולו, שהוא מרבה שופכי דמים וגזלנים, ומבחינה זו הוא חוטא גם כלפי יוצר העולם שהוא רוצה בישובו של עולם במדת הצדק והמשפט.
מזה אנו למדים שחובה זו קיימת בכל תקפה גם בבית דין של ערכאות במשפטים ממוניים (עיין חושן משפט סימן כ"ו סעיף ב' וסימן כ"ח סעיף י"ב) או פליליים לכל שניים מישראל שיודעים דבר עדות הואיל ויש בזה משום הצלת ממון ולבער הרע וישוב העולם.
ב. לא תענה ברעך עד שקר
כל איש מישראל חייב להעיד עדות אמת בדברים ברורים ומוחלטים ולא בדברים שמשתמעים לתרי אנפי, כדכתיב: לא תענה ברעך עד שקר, ולא עוד אלא שאסור לו לעד לעשות איזו פעולה שהיא שמביאה את מי שכנגדו לטעות שיש עדות נגדו, ולהתפשר מתוך כך עם בעל דינו. וכן גרסינן התם: מנה לי אצל פלוני ואין לי אלא עד אחד ותא את קום התם ולא תימא ולא מידי דהא לא מפקת מפומך שיקרא אפילו הכי אסור שנאמר מדבר שקר תרחק (שבועות ל"א וחושן משפט סימן כ"ח סעיף א' בהגה). וכיון שכן אין מקום לשבועה שיעיד אמת, שהרי כל ישראל מושבעים מהר סיני להגיד עדותם בבית דין ולהעיד עדות אמת, ולא עוד אלא שאסור להשבע מדין לא תשא את שם אלקיך לשוא, כדין נשבע לבטל את המצוה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל: הנשבע לחברו שלא אעיד לך עדות שאני יודעה או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות הרי זה לוקה משום שבועת שוא מפני שהוא מצווה להעיד (ה' שבועות פ"ה ה' ט"ו), וכיון שאסור להשבע בודאי שאין בית דין מחייבין אותו לעבור על אסור חמור שבתורה. ואל תשיבני מדין שבועת העדות, דשבועת העדות שבתורה היא שהתובע משביעו ואומר להם תבואו ותעידוני והם נשבעים מאליהם: שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאומר להם משביע אני עליכם והם עונין אמן אחריו או שכפרו בעדותן (שבועות ל"א: והרמב"ם ה' שבועות פ"ט ה"א).
ובזה גזרת הכתוב היא לחייבם קרבן שבועת העדות, אעפ"י שהיא שבועת שוא, וכמו כן התירה התורה את התובע להשביעם מפיו, אבל לא מצאנו שמחייבין את העד או העדים להוציא שבועה מפיהם שאינם יודעים עדות, ומכל שכן שאין משביעים אותם שיעידו אמת הואיל ושבועה זו היא שבועת שוא ואסור להשביעם מפיהם עצמם. ואם תבע מי שהוא אין שומעין לו, וזהו הטעם שלא נזכר בהלכות עדות שבתורת ישראל השבעת העדים על ידיעתם בעצם העדות או על אמתת עדותם, ורק זאת מצאנו בדברי קדמונינו להחרים בבתי הכנסת על כל מי שיודעים עדות שיבאו ויעידו.
וכן כתב הריב"ש ז"ל: בעד שמעיד לא מצינו שבועה כלל ויש מקומות שנהגו להשביעם כדי לאיים עליהם אבל לא מן הדין.
ועוד כתב הריב"ש: ואנו נוהגין להשביע העדים בקבלת עדות נגד מי שנחשד על עברה לבד פן יכבשו עדותם להחניף הנחשד, ועל מה שראו יאמרו שלא ראו, וגם העדים עצמם חפצים בזה להיות להם פה עם הנחשד שמעידים נגדו לומר השבועה הכריחתנו להעיד אמת, וזה דומה לעובדא דמרי בר איסק, דאמר: אית לי סהדי ומסתפי מיניה דגברא אלמא הוא, אמר ליה לדידיה זיל את אייתינהו וכו' ומקשינן השתא נמי אתו ומשקרי? ומתרצינן תרתי לא עבדו, כלומר אף אם מפני אלמותו יראים ממנו ולא יבאו להעיד אמנם לא יעידו שקר מפני פחדו שלא נחשדו על כך (תשובות הריב"ש סי' ק"ע).
הא למדת מדברי הריב"ש שבדיני ממונות אין מן הדין להשביע את העדים עצמם שיעידו דבר אמת משום שהרי מושבעים ועומדים מהר סיני. וברור הדבר שכיון שאין מן הדין להשביעם אין הדיינים רשאים להשביעם ולא העדים עצמם רשאים להשבע מדין נשבע לבטל את המצוה שהיא שבועת שוא.
ג. השבעת העדים על עדות שבדבר עבירה
אולם מה שכתב הריב"ש להשביע העדים בעדות של עבירה, תמוה בעיני שהרי גם בעדות בדבר של אסור ודיני נפשות מוזהרים העדים מן התורה להגיד עדותם, וכמו שכתבנו בסעיף א'.
והנה הריב"ש נמק את דינו פן יכבשו עדותם להחניף לעד, וגם העדים רוצים בכך להיות להם פתחון פה נגד הנאשם, ואני עני בדעת לא זכיתי להבין, שגם בדיני ממונות ישנם שני נמוקים אלה. ובכל זאת פסק הריב"ש דשלא מן הדין הוא להשביעם, ובאמת דברי הריב"ש יש להם סמך בתלמודין מעובדא דמרי בר איסק דאמר אית ליה סהדי ומסתפי מיניה אלמא עלולים העדים לכבוש עדותם מפחד, ולזה יש תקנה לחייב את הצד שכנגד להביא הוא עדי ראיה לזכותו אבל אין תקנה לזה על ידי השבעה, דאטו משום דיראים העדים נכשיל אותם באסור שבועת שוא?
וממתניתין דסנהדרין: שמא תאמרו מה לי ולצרה זאת ת"ל אם לא יגיד, מוכח שגם בדיני נפשות מספיקה הודעת אזהרת הכתוב ולא משביעין אותם. וביותר תמוהים לי דברי הריב"ש בנמוקו השני: שגם העדים חפצים בכך, ואני לא ידעתי מה לנו ולרצון העדים כיון שיש צד אסור בשבועה זאת אין רצון העדים מוסיף לנו כלום, שאין אדם רשאי לרצות במעשה עבירה, ובית דין מצווים למנוע אותו מאסור וכל שכן שלא יחייבו אותו לעבור עבירה, ובכל אופן גם אם נקבל נמוקים אלה אין זה מתיר אלא להשביעם על הגדת עדותם ולא להשביעם שיגידו אמת, וכמו שהוכיח הריב"ש מסוגין דב"מ שאין עדים חשודים לשקר אפילו במקום פחד של גברא אלמא, ואין מקום לחלוק בזה בין דיני ממונות לדיני עבירה ועונשין.
אולם גם בשבועת הגדה, איני מוצא מקום לדברי הריב"ש שהרי התירה התורה להתובע בדיני ממונות ולבית דין בדיני אסור ועונשין להשביע את העדים מפיהם, ובזה יוסרו שני הנמוקים של חנופה ופתחון פה, ואין שום צרך ולא תועלת לחייבם בשבועה שיש בה צד אסור.
ד. נשבע לקיים את המצוה
שוב ראיתי למרן מהרי"ק שהביא מה שכתב הרשב"ץ ז"ל דכתב: ונראה שאעפ"י שאינם חייבים להשבע, כשנשבעים להעיד אמת אינה שבועה שאינה צריכה, דהא קי"ל דנשבעים לקיים את המצוה. כדאיתא בנדרים (ח') ותמורה (ג ב), מנקודת השקפה זו דן את הדין שיכולין בית דין להשביע אם רואים שהעם מקילים בעדות שקר ואינם מקילים בשבועה, ואני איני משביע העדים אלא אם כן תבע התובע ושתק העד, כי הגדלים בארץ הזאת קשה להם במנהג האומה הזאת, ובארץ אדום נהגו להשביע העדים כמנהג האומה ההיא, לא שמותר ללכת בחוקותיהם אלא לפי מחשבת העדים, שגדלו ביניהם וחשבוהו תורה (בית יוסף חושן משפט סימן כ"ח מחודש ה').
דברי הרשב"ץ נכונים בטעמם לפי הנחתו ששבועת העדים להגיד אמת היא מותרת, ומצווה מדין נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. אבל לע"ד נראה שלא נאמר זאת אלא בנשבע לקיים מצות עשה, ומטעם דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה (נדרים ח'). אבל נשבע שלא לעבור על מצות לא תעשה אין השבועה חלה עליו דאין שייכות של זרוזי נפשיה בדבר של עבירה אלא יש בו סייג ופרישות במותר. ולא לעשות עבירה כדי למנוע עבירה אחרת.
ואל תשיבני ממה שכתוב בגמרא: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה (שבת ד' א) ודין זה פסקו מרן להלכה, וכתב: ואם נתנו בשבת אפילו במזיד מותר לו לרדות קודם שיאפה, כדי שלא יבא לידי איסור סקילה (אורח חיים סימן רנ"ד סעיף ו'). הא למדת, שמותר לעשות עבירה קלה כדי שלא לעשות עבירה חמורה ממנה? ואין זו תשובה, דבאמת לא הותרה שום עבירה משום מניעת עבירה אחרת, אלא דרדיית הפת כיון שהיא אסורה מדרבנן, במקום שאסור זה יביא בהכרח אסור סקילה לא העמידו חכמים דבריהם, והתירו בכגון זה אסורם, אבל בדבר שאסור מדאורייתא אין להתיר אסור אחד מפני השני. ועוד שגם באסור דרבנן לא התירו אלא במקום שהאסור מוכרח לבא מאליו מה שאין כן בעדות, שאם ירצה יוכל להעיד ולקיים בעצמו לא תגורו מפני איש. וכיון שעדות שקר אסורה מן התורה אין שבועה חלה עליה ואדרבה שבועה זו היא בגדר שבועת שוא.
תדע שהרי גרסינן התם: שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב, ואוקמינן לה: במפרש, ואקשינן: מפרש גופיה תקשי, הא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ומתרצינן, בכולל דברים המותרין או במפרש חצי שיעור (שבועות כ"ג ב).
מכאן מוכח דנשבע שלא לעבור על אסור, אין שבועה חלה עליו. והיינו טעמא משום דאינו מוסיף כלום בשבועתו והוה ליה שבועה שאינה צריכה, שהיא שבועת שוא וכיון שעבר על לא תשא אינו חייב עליה קרבן שבועת בטוי, שאין קרבן מכפר עון שבועת שוא, וכיון שכן אין להתיר שבועה זו אפילו אם יראו בית דין שמזלזלים בעדות אמת, דאטו משום דעבר עבירה נוסיף עליו עוד עבירה בידים? ומוטב להשביעו מפי התובע ומפי בית דין. ובאמת הרשב"ץ לא הסכים להשביעם מטעם זה אלא שאם תבע בעל הדבר והעדים שתקו דן הרשב"ץ לומר שהסכמתם מהניא, ולע"ד כבר כתבתי שבדבר זה אין הסכמת העדים מתירה להם שבועה ומטעם זה אין להתיר שבועה זו לפי מחשבת העדים שחשבוהו תורה, אלא אדרבה חובת בית דין היא ללמד את הטועים בינה ששבועה זו אסורה בין אם הוא נשבע בלשון שלילה: שלא אגיד שקר; או בלשון חיובית: שאגיד אמת, שהרי בשניהם מושבע ועומד מהר סיני, ואדרבה חובת בית דין היא ללמד ולחנך את כל אדם מישראל להגיד דבר אמת וכמו שכן הורונו רז"ל לאיים על העדים, ורבי עקיבא היה מוסיף להם: דעו שלא לפני עקיבא אתם מעידים אלא לפני מי שיודע תעלומות לב (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א) או באיומים אחרים שהזכירו רז"ל (סנהדרין כ"ט) ובשעת הצרך אפשר להשביעם מפי בית דין או מפי התובע ולא להשאירם בטעותם שמותר להעיד שקר או אפילו שלא לדייק בעדותם, בזמן שאין נשבעים מפיהם, ולא להרגילם לאסור שבועה ולהכניסם בספק איסור שבועה.
ה. כפייה על העדים לישבע על אמתת עדותם
וראיתי אחרי רואי להמבי"ט ז"ל שלמד מדתנן בשבועת העדות משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות חייבים (שבועות ל"א ב) וכתב הרמב"ם ז"ל שהוא הדין אם כפרו אעפ"י שלא נשבעו ולא ענו אמן אחר שבועת התובע חייבים, מכאן דיכול התובע להשביעם בעל כרחם, והוא הדין שיכול לחייבם שישבעו מפיהם (תשובת המבי"ט ח"ב סימן רפ"ג).
אין הנדון דומה לראיה דבשבועת העדות מפי התובע זכות הוא שזיכתה התורה לתובע, ואם כפרו, בין שאמרו שבועה שאין אנו יודעים, או שכפרו, כלומר, שלא קבלו את השבועה חייבים בקרבן עולה ויורד. אבל אם אמרו אין אנו רוצים לקבל שבועתך פטורים מקרבן שבועה, דכיון שהם עצמם אינם חייבים שבועה רשאים שלא לקבל שבועה של התובע, וכן כתב בש"ך וקצות החושן (חושן משפט סי' כ"ח ס"ק ג'). מינה אתה דן שאינו יכול להשביעם מפי עצמם, שאין אדם רשאי ולא מותר לכוף את חברו לדבר שיש בו צד אסור.
וכן כתבו הסמ"ע והש"ך (שם) דמה שכתב רמ"א אבל יוכל להשביען, היינו להשביען מפי עצמן או שיאמרו אמן, וכל שכן הוא שאינו יכול לכופן שישבעו מפיהם.
ו. השבעת העדים על ידי בית דין על אמתת העדות.
רמ"א ז"ל פסק: אם נראה לבית דין צורך שעה להשביען שיגידו האמת הרשות בידם (חושן משפט סימן כ"ח). ובכנסת הגדולה הביא משם תשובת מהריב"ל (ח"א סימן א') אם הדיינים לא רצו לקבל עדות אלא בשבועה והוא העיד שלא בשבועה, אין עדותו עדות להלכה ולא למעשה (שם הגהב"י סעיף י"ז).
ולע"ד כבר כתבתי שאין לזה טעם ולא מקור בתלמודין, ועתה אני מוסיף להביא עוד ראיה לסתור דין זה ממה שכתוב בגמרא: פרשי אינשי מספק ממונא ולא פרשו מספק שבועה, מאי טעמא? ממון, איתיה בחזרה שבועה ליתיה בחזרה (ב"מ ו').
דון מינה, בחשוד אאיסורא דעדות שקר, דליתיה בחזרה, שהרי קי"ל: כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד, חשוד נמי אשבועה, ואין בית דין רשאים ולא מותרים להשביעו.
ועוד איכא טעמא רבה שלא להשביע את העדים על אמיתת עדותם, מדגרסינן בגמרא: אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו, וכן לדיני ממונות. וכתבו התוס': דלכך אין נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרעוניה, משום דרחמנא אמר: על פי שנים עדים יקום דבר דמשמע הנאמנים בדבור בלבד, אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם (קידושין מ"ג תחילת ד"ה השתא). והוא הדין והוא הטעם לעדים החשודים לשקר, כיון דאינם נאמנים על פי דבורם אלא אחרי שבועתם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם, וכך לי אם הצד שכנגדם טוענים להשביעם כמו שהדיינים חושדים בהם שהם שקרנים ואינם מקבלים עדותם אלא אחרי שישבעו ואם השביעו אותם בית דין על פי טענת הנתבע או על פי חשד עצמם אין בעדותם ממש לחתוך הדין על פיהם, אלא אם ראו שהם רמאים מצוה עליהם להסתלק מדין זה, מדכתיב מדבר שקר תרחק.
וזה נראה לי פשוט וברור מאד. אולם כיון שיצאו הדברים מפי גדולים מי אנכי לבוא אחריהם ולסתור דינם, אולם הדבר ברור מאד, שלא נאמר דבר זה אלא במי שהדיינים חושדים בו שיעיד שקר, ובזה מתקיים דינו של מהריב"ל, שגם אם העידו אין דנים על פי עדותם, וסוגיא ערוכה היא זאת: מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו והקולר תלוי בצואר העדים, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק (שבועות ל') ומסתברא שכל מקום שאין הדיין סומך על נאמנותם של העדים זהו דין מרומה. הלכך אם העידו בלא שבועה אין דנים עפ"י עדותם אבל אם הדיינים אינם חושדים בשקרנותם של העדים, אין שומעין לדברי מי שכנגדם האומר אינם נאמנים עלי אלא בשבועה (עיין חתם סופר חושן משפט סימן כ"ז ופ"ת סימן כ"ח ס"ק ח').
מכל האמור יוצא שאין בית דין רשאים לכופם אלא לענין זה, שאם לא ישבעו לא יקבלו עדותם ולא יחתכו הדין על פיהם, אבל אין בית דין רשאים לכופם שישבעו, הואיל ויש בזה צד איסור חמור, וכדאמרן.
מסקנא דדינא:
א) כל איש מישראל מצווה ומוזהר להענות לדרישת חברו להופיע בבית דין ולהעיד לזכותו ולתועלתו. המשתמט מזה הוא נושא עון כלפי שמים ועובר על לא תעמוד על דם רעך. ועל אם לא יגיד ונשא עונו.
ב) כל איש מישראל שיודע עדות לזכות ותועלת חברו, זכאי המעונין בדבר להשביע את מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד לזכותו בבית דין, ואם העדים משתמטים מלהעיד, בין שיאמרו שבועה מפי עצמם, כגון שאמרו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות, או שענו אמן אחר השבעתו או ששתקו, ואפילו אם כפרו ואמרו אין אנו רוצים להעיד, עוברים על אם לא יגיד ונשא עונו ומתחייבים קרבן שבועת העדות.
ג) רשאים העדים לומר למשביעם אין אנו מקבלים שבועתך, ובמקרה זה פטורים מקרבן שבועת העדות. אבל חייבים הם בדיני שמים כאמור בסעיף א'.
ד) אין המעונינים ולא בית דין רשאים לכוף את העדים שיענו אמן אחר דברי משביעם. וכל שכן שישבעו מפי עצמם שאינם יודעים לו עדות, הואיל וכל איש ישראל מושבע ועומד מהר סיני להגיד עדותו בפני בית דין. ומטעם זה אין כל איש מישראל מותר להשבע שאינו יודע עדות, מפני שזה הוא בגדר נשבע לקיים את המצוה במקום שאין שבועתו מוסיפה כלום על עצם המצוה ואפילו זירוז בקיומה.
ה) מטעם זה אסור לאיש מישראל שיודע עדות לחברו להשבע שאינו יודע עדות אפילו בבית דין של ערכאות, בכל עדות שיש בה זכות ותועלת לחברו, ואי אפשר לו להשיג זכותו זאת בבית דין של ישראל.
ו) בדיני איסור והיתר וכן בדיני עונשין כל שנים מישראל מוזהרים ומצווים להופיע בבית דין המוסמך לכך, ולהגיד עדותם גם אם לא ידרשו אותם לכך.
ז. שבועת העדים על אמתת הגדתם.
א) כל איש מישראל מוזהר להעיד עדות אמת ולהמנע מעדות שקר, או כל עדות מסולפת שיש בה דבר שקר. אבל הוא מצווה להגיד עדות ברורה ובהירה.
ב) אין בעל הדין רשאי לתבוע השבעת העדים על אמתות עדותם, ואין העדים מותרים להשבע על זה בפני בית דין של ישראל או של ערכאות, הואיל וכל איש מישראל מושבע ועומד מהר סיני שלא להעיד עדות שקר ולהתרחק מכל דבר שיש בו משמעות שקר, דכתיב ולא תענה ברעך עד שקר, ונאמר מדבר שקר תרחק.
ג) אין בית דין רשאים לכוף את מי שהוא מישראל להשבע מפי עצמם על אמתת עדותם לא בלשון חיוב, כגון: שבועה שאגיד עדות אמת או שלא אגיד עדות שקר. שאין בית דין רשאים לחייב אדם מישראל לעבור על אסור שבועה. אבל רשאים שלא לקבל עדות מפי החשודים בעיניהם לשקר אם לא שישבעו להעיד עדות אמת.
ד) אסור לכל אדם מישראל להשבע כזאת גם בבית דין של ערכאות, שבכל מקום שישראל מופיע בתור עד, מוזהר שלא לענות עדות שקר ולא לחלל שם ישראל על ידי כך, ואין אדם מותר להשבע על דבר שמושבע ועומד מהר סיני.
ה) כל מקום שהדיינים משביעים את העדים על עדותם באמת מאיימין עליהם ככל חומר איומי שבועה (שבועות ל"ט וחושן משפט סימן פ"ז סעיף כ').
ו) השבועה לפי השקפת תורת היהדות אינה ולא תוכל להיות דבר שפתים ושיגרת לשון. אלא מהותה של השבועה היא דברים יוצאים מן הלב מתוך מחשבה ויראת שמים עליונה וצרופה.
ח. הטלת חרם, דברי איום על העדים ודין מרומה
א) כל איש מישראל או בית דין רשאי להחרים בבית הכנסת על כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד, וחרם זה מחייב את כל אדם שיודע עדות לבוא ולמסור עדות בפני בית דין אפילו בדיני ממונות, ואעפ"י שאין תביעה ישרה כלפיו מצד המעונינים. והמשתמט נושא עליו נוסף על עון התורה דאם לא יגיד ונשא עונו, גם אסור חרם שהוא חמור ומאוים מאד.
ב) מצווים הדיינים לאיים על כל אלה שיבואו לפניהם להעיד, חומר אסור עדות שקר מבחינה דתית ותרבותית ובושתם של עדי שקר בעולם הזה גם בעיני שוכריהם ובושתם לעולם הבא, (חושן משפט סימן כ"ח סעיף ז').
ג) כל דיין שמבין מתוך הכרתו שעדות שנאמרה לפניו היא מרומה מצווה להרבות בחקירות ודרישות עד שיתברר לו שהעדות היא נכונה.
ואם בכל זאת נראה לפי דעתו שיש בה רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אעפ"י שאינו יכול לפוסלן, או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי והשיא את העדים, אעפ"י שהם כשרים ולפי תומם העידו, או שנראה לו בכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם, בכל דברים אלה אסור לו לדיין לחתוך הדין עפ"י העדים אלא מצוה עליו להסתלק ממנו ולהודיע שהוא מסתלק משום סבות אלה (חושן משפט סימן ט"ו סעיף ד').
ט. עדים זוממים או מוכחשים
א) עדים שנמצאו שקרנים בעדות הזמה נפסלים לעדות לגמרי מאותה שעה שהעידו בבית דין (חושן משפט סימן ל"ד סעיף א') וחייבים לשלם מה שגרמו למי שהעידו נגדו בעדותם, ואף בזמן הזה שאין דנים דיני הזמה אם תפס זה שהעידו נגדו מרכוש העדים או ממונם אין מוציאין מידו (חושן משפט ב' וש"ך סימן ל"א ס"ק ב').
ב) אם זה שהעידו לזכותו הוא גברא אלמא או שהלך למרחקים או שבזבז הכסף ואין לו לשלם, חייבים העדים שנמצאו זוממים לשלם לזה שהעידו נגדו כל מה שהוציאו ממנו עפ"י עדותם (ש"ך שם).
ג) עדים שהוכחשו ותפס זה שחייבוהו ממון על פיהם מרכוש העדים אין מוציאין מידו (קצות החושן סימן ל"א ס"ק ב').
ד) הנוגעים בדבר שיש להם הנאה בעדות אפילו בדרך רחוקה ונפלאה (חושן משפט סימן ל"ז סעיף כ"ב); וכן הפסולים מחמת עבירה מפני שאינם עוסקים בישובו של עולם; עם הארץ שלא הוחזק שהוא עוסק במצות, גמילות חסדים, ונוהג בדרכי ישרים; הבזוים שאינם מקפידים על בושת עצמם פסולים לעדות (שם סימן ל"ד).
כתבנו כל זאת להראות ולהוכיח עד כמה שקדה תורתינו הקדושה ורז"ל מעתיקי הקבלה בהוראותיהם ותקנותיהם למנוע אפשרות של עדות שקר ולפסול עדות מרומה כדי שלא ילמדו לשקר וכדי שיהיו זהירים להעיד עדות אמת.
אחרי כל זאת הטילו על הדיינים לאיים על העדים לדרוש ולחקור אותם עד שיהיה לבם נכון, ומצפונם שקט באמיתות עדותם, ואם בכל זאת עדין לבם מהסס שמא יש בעדות זאת מרמה או ערמימות חייבים להסתלק מדין זה ולהודיע סבת הסתלקותם.
ועתה שפטו נא והגידו, האם כדאי לתקן שבועה פורמלית בדבר שפתים, ולעזוב את כל הפרוצידורא הדייקנית וזהירה לפי התורה והמסורה, או האם יש צרך לתקן תקנת שבועה ולהביא על ידי כך לידי טעות שאין עדות שקר אסורה אלא מפני השבועה שבה ולא מפני עצם העדות? מובטחני שכל אדם המודה על האמת יכיר שתקנה זו של שבועה פורמלית אינה תקנה אלא קלקלה, ומוטב ורצוי מאד – ולזה צריך לשאוף, ואת זאת צריך ללמד לכל העם – שיהיו נאמנים בעדותם מתוך הכרת חומר אסור עדות שקר מבחינה דתית וחברותית, ומבחינת כבוד עצמי של האדם, שכל המחלל את דבורו מחלל את כבודו ואמונו וכל המכבד את עצמו צריך לכבד את דבורו, ולכבד את הויתו, ולהיות טוב ומועיל לכל חבריו ולא להיות מזיק ומשחית אפילו בדבורו וכל שכן במעשיו. זה הוא יסודה של תורת המשפט שהיא כולה בכללה ופרטיה משפט צדק ואמת ומלמדת ומחייבת את כל עמה להיות צדיקים ונאמנים במעשיהם ודבורם כאמור (צפניה ג' י"ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית כי המה ירעו ורבצו ואין מחריד.