סימן יג
(ליו״ד סי׳ רס״ח)
טבילת גרים
בהיותי משרת בקדש בעוב"י סאלוניקו יע"א נשאלתי אם אפשר להכשיר טבילת הגיורת שלא במעמד בית דין כי היות ומקוה טהרה נמצא במרחצאות של לא יהודים ובו מתרחצות תמיד גם נשים לא יהודיות וזילותא גדולה היא לבית דין להכנס במרחץ זה והוא דבר זר לעיני הרואים ולכן עלי שמו פניהם לתקן הדבר להבא שטבילת גיורת תוכל להעשות שלא במעמד בית דין, נעתר לבקשתם שמצאתיה נחוצה והכרחית אמרתי לברר הלכה זו בסיעתא דשמיא.
גרסינן (ביבמות מ"ה ב) עבדיה דרבי חייא אטבליה לההיא נכרית לשם אנתתא אמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה כרב אסי דאמר מי לא טבלה לנדתה? ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה אמר ריב"ל מי לא טבל לקריו? ועוד גרסינן (שם מ"ו ב) אמר רבי יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה ע"כ.
והנה שתי סוגיאות אלה נראות כסותרות, ולתרץ זאת כתב הנמק"י (יבמות שם) דטבילת גר שלא במעמד בית דין אינה מכשירה אותו להיות בישראל לכל דבר. והנך עובדי איירי שטבלו בפני בית דין. ולע"ד תירוצו תמוה מאד, דאטו הטובלת לנדתה או הטובל לקריו מזמין בית דין לטבילתו? ובית דין מזדקקים להם? וגם אם נניח שבמקרה הזדמנו בית דין במקום טבילתו אין להם אלא ערך של עדים ולא של דיינים. כיון שאינם ממלאים במעמד זה תפקיד דיינים אלא עומדים ומסתכלים בטבילתו, ולבד זה אין הדעת מקבלת לומר שמה שהצריכו בית דין בטבילת הגר הוא רק לשם הסתכלות גרידא. אלא לשם הודעת מקצת מצות וזאת לא יעשו לטובלת לנדתה או לטובל לקריו.
הנמק"י ז"ל הסתיע מהירושלמי קידושין (פ"ג סוף ה' י"ב) דתני בר קפרא גר שמל ולא טבל הרי זה כשר שאין גר שלא טבל לקירויו, וקשיא עלתה לו טומאה קלה לטומאה חמורה? אמר רבי יוסי בר' בון שזו וזו לקדושת ישראל עלתה לו, ע"כ. ולע"ד לא זכיתי להבין מה ראיה היא זו ואדרבא דברי ירושלמי אלה הוו תיובתיה, שהרי מדברי בר קפרא שאמר שאין גר שלא טבל לקירויו משמע שאעפ"י שלא ראו עדים את טבילתו, מתוך השערה שאין גר שלא טבל לקריו מחזיקים אותו לגר גמור. וראיתי ביד אברהם (בהגהותיו ליו"ד סי' רס"ח) שהוכיח דטבילת גר שלא במעמד בית דין מהניא בדיעבד ממאי דמסיק בירושלמי (ערובין פ"ד ה' ד') גר שטבל בשבת לאחר שהאיר המזרח קונה לו שביתה במקומו, ואם איתה שטבילת גר צריכה בית דין אפילו לעכב, לא משכחת לה גר שטבל בשבת שאין בית דין נזקקים לו בלא בית דין אין טבילתו עושה אותו כישראל עכת"ד ולע"ד אין זו ראיה מכרעת דמשכחת לה שטבל על ידי בית דין הדיוטות שלא ידעו פסק ההלכה שאין מטבילין בשבת, שהרי לקבלת גר סגי אפילו בית דין שאינם מומחים (עיין תוס' יבמות מ"ו: ד"ה משפט: קידושין ס"ב: ד"ה גר) ולעיקר סתירת הסוגיות הנ"ל התוס' (יבמות וקידושין שם) כתבו בתירוצא קמא דודאי למצוה בעינן שלשה דהכי עדיף טפי אבל לא לעכב, והנמק"י (שם) כתב ע"ז אבל זה אינו מחוור דהא בגרות משפט כתיב דבעינן שלשה וכיון דמל ולא טבל כאלו לא מל, אין ספק שגם בטבילה בעינן שלשה, והנה הרי"ף ז"ל סובר כדעת התוס' אלא שהוא מוסיף לומר: שדיעבד נקרא רק לענין הבנים שנולדו ממנו אחרי טבילתו, דלא פסלינן להו: אבל להשיאו אשה, זהו לכתחילה ולא מיסבינן ליה עד דטביל בפני ג' וגם לדבריו השגת הנמק"י עומדת בתוקפה שאם מדאורייתא טבילה שלא בפני בית דין אינה עושה אותו גר הדין נותן לפסול גם את בניו. דבדבר שהוא מדאורייתא אין לחלק להתיר בדיעבד.
ולע"ד נראה לומר בדעת הרי"ף שהוא סובר: דמה שהצריכו בית דין לטבילת הגר, היינו משום קבלת מצות המצורפת לה, דקבלת מצות בשעת טבילה מוכיחה על מעשה הטבילה שהיא נעשית לשם גרות, הלכך בטבל אחרי קבלת עול מצות אמדינן דעתיה שטבל לשם גרות. ואומדנא זו מהניא לענין זה שלא לפסול את בניו אבל להשיאו אשה אין אנו סומכין על אומדנא מסופקת ולא מנסיבינן ליה עד דטביל בפני תלתא דקבלת מצות צריך שתעשה בשעת הטבילה.
וזו היא דעת התוס' (קידושין שם) בתירוצם בתרא שכתבו: דהא דבעינן שלשה. היינו טעמא משום קבלת מצות. ולדעתי תירוץ בתרא זה הוא המשך והשלמה לתירוצם קמא דלא אמרו להצריך שלשה אלא למצוה ולא לעכב משום דהא דבעי שלשה הוא משום קבלת מצות. וכן כתב המרדכי והרא"ש ז"ל.
אולם עדיין לא אפרקו דברי הרי"ף מחולשיהו וסברתו זאת נסתרת ממ"ש בעובדא דההוא דאטבליה לנכרית לשם אינתתא אמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה. וכן כתב המרדכי (יבמות פ' החולץ ל"ו ב) ומ"ש האלפסי וכו' ליתא, דהא קאמר יכילנא לאכשורי בה ובברתא. וכן תמה בהגהות חו"י ותירוצו של הב"ח דיכילנא לאכשורי בה דקאמר הוא לחושבה לגיורת לכל שאר הדברים מבלעדי הנשואין הוא דחוק מאד לדעתי דא"כ היו לומר לאכשורי אותה. והרמב"ם פסק: טבל בינו לבין עצמו ואפילו בפני שנים אינו גר (שם ה' ז') גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד, כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה, וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות: הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואעפ"י שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו, ואעפי"כ אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים, או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עכו"ם (שם ה' ט') משמע מדבריו שהוא מתרץ עובדי דרב אסי וריב"ל בגרים שנוהגים בדרכי ישראל תמיד, ולכן מאמינים אותם להחזיקם בגרי צדק אבל לא להשיאם בישראל. וגם לדבריו קשה דלישנא דגמ' לאכשורי בה משמע שנאמנים גם להשיאם בישראל, ולאורם של דברי הרמב"ם אפשר היה לפרש דברי הרי"ף שגם הוא סובר דמל ולא טבל אינו גר לגמרי, ודוקא בעובדי דרב אסי ורבי יהושע בן לוי הוא דלא פסלינן לזרעיה משום "דאי לאו גיורא הוא לא הוה טבל לשם קריו", ומשמע עוד שלדעת שניהם אם נשא אשה ישראלית אין מוציאין אותה ממנו, וכן דקדק הרי"ף וכתב ולא מנסיבינן ליה והרמב"ם הוסיף וכתב אם באו להתערב בישראל דוק מינה הא אם נתערבו בנשואיהם אין מוציאים אותם, ולפי"ז מה שאמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה היינו אחר נשואיה, ובזה נסתלקה השגת המרדכי על הרי"ף והרמב"ם.
אולם דברי הרמב"ם תמוהים בעיני מצד אחר, שהרי בעובדי דרב אסי וריב"ל אמרו מי לא טבלה לנדתה מי לא טבל לקירויו? ולשון זה משמע שאע"ג שידענו שלא טבל בפני שלשה, מחזיקים אותו לגר משום שודאי טבל לקריו, וטבילה זו עלתה לו אפילו שהיתה שלא בפני בית דין, וכן מוכח יותר מדברי הירושלמי (קידושין שם) בטבילת קריו עלתה לו משום שהיא לקדושת ישראל, ושו"ר להרמב"ן בחדושיו (יבמות שם) שתמה כן ע"ד הרמב"ם.
ועדיין אני אומר שאף להרי"ף והרמב"ם מה שצריך מעמד בית דין לטבילת הגר הוא משום קבלת מצות, דאין סברא לומר שבית דין ילכו לעמוד בשעת הטבילה רק לשם הסתכלות אלא לפי שקבלת עול מצות של הגר אינה ראויה להעשות אלא על ידי בית דין והואיל וטבילה בלא קבלת מצות אין בה כל חשיבות לענין זה לכן צריכה להיות הטבילה וקבלת מצות בבת אחת ובפני בית דין, אבל אם קדמה קבלת מצות לטבילה, והלך וטבל בפני שני עדים הוי גר גמור אפילו לכתחילה להכניסו בקהל ישראל וכן כתב המרדכי (פ' החולץ) דלא בעינן ג' לעכובא אלא לקבלת מצות ומשעה שיחדה לעצמו קבלה עליה בפני שלשה, אבל לא היתה יודעת שצריכה לטבל לשם גיורת, ואע"ג דאמר לקמן מיחדים לה ג' תלמידי חכמים וכו' היינו לכתחילה דהכי שפיר טפי דלהוי בשעת גרות, ומיהו עיכוב לא הוי בדיעבד כיון דהוי בשעת קבלה ע"כ, ומסתברא שגם הרי"ף והרמב"ם מודים בזה ולא אמרו שגר שמל שלא בפני בית דין אינו גר להשיאו אלא כשלא קבל עול מצות קודם טבילתו, והרמב"ן בחדושיו כתב: מי שהודיעוהו מקצת עונשין של מצות ומתן שכרן וקבל עליו בבי"ד לטבול ולמול אם הלך ומל וטבל שלא בפני בית דין הרי זה כשר ולא פסלינן לזרעיה, ולא מינסביה ליה לדידיה בת ישראל עד דטבל בפני שלשה משום דלכתחילה בעינן שלשה בין בקבלה ובין בטבילה ע"כ.
ולע"ד לא זכיתי להבין שהרי הוא ז"ל כתב דגבי קבלת מצוות צריך שלשה אפילו בדיעבד דמשפט כתיב ביה, וכיון שלדעתו משפט דכתיב בגר הוא לקבלת מצוות ולא לטבילה אין כל טעם שלא להשיאו בבת ישראל בטבל שלא בפני בית דין אחרי שקבל המצוות לפניהם, וצריך לומר בדעתו שהוא סובר דחישינן שמא נמלך וטבילתו שלא בפני בית דין לא היתה לשם גירות בקבלת כל המצוות ומה שלא משיאים אותם בישראלית הוא מדרבנן דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה ודיעבד ובין בניו והוא עצמו. ומכל מקום דעת המרדכי נראית יותר שאם קבל המצות בפני בית דין וטבל אח"כ שלא בפניהם הוי גר גמור ולא אמרו להצריך שלשה לטבילת גר מדרבנן אלא לכתחלה דהכי שפיר טפי דלהוי בשעת גירות, ומיהו עכוב לא הוי בדיעבד כיון דהוי בשעת קבלה, ע"כ. ומסתברא שגם הרי"ף והרמב"ם מודים בזה, ולא אמרו שגר שמל שלא בפני בי"ד אינו גר להשיאו אלא כשלא קבל עול מצות קודם טבילתו. אולם מרן ז"ל לא הבין כן בדעתם אלא שלהרי"ף והרמב"ם צריך לכתחלה בי"ד של שלשה לטבילת גר אם קבל בפניהם עול מצוות קודם הטבילה ודעתו מכרעת.
ועל כל פנים דעת מרן ז"ל ורמ"א היא שבדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני שנים או קרובים ובלילה ואפילו לא טבל לשם גרות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה הוי גר ומותר בישראלית (יור"ד סי' רס"ח סעיף ג') מהאמור נקטינן ששלש שיטות נאמרו בהלכה זו:
א. הנמק"י סובר: הטובל שלא בפני בית דין הרי הוא כלא טבל והוא כגוי לכל דבריו.
ב. הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן סוברים שהוא גר לענין זה שאין זרעו פסול, אבל אין משיאים אותם בישראל לכתחילה.
ג. התוס' והמרדכי והרא"ש והטור ומרן סוברים שאם קדמה קבלת מצוות קלות וחמורות בפני בית דין וטבל בפני עדים הרי הוא כישראל לכל דבריו ומותרים להנשא בישראל.
הדרן לשאלתין, חזי הוית להרב פרח מטה אהרן (חלק שני סימן נ') שנשאל באשה שטבלה בפני נשים מסבה זו שבעל המרחץ לא נתן לאנשים להכנס בבית המרחץ שהיו בו נשים נכריות ומסיק להלכה שהרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והריטב"א פוסקים שאין טבילה שלא בפני בית דין מתירה את נשואיהם וכו' מי ירים ראשו להקל, הלכך צריכה טבילה שנית בפני בית דין ושיודיעוה שוב מקצת מצות קלות וחמורות עכת"ד.
ובכל זאת אני אומר לע"ד שבנדון דידן אפשר לנו לסמוך על דעת מרן ורמ"א והמרדכי משום שלא תנעול דלת בפני גרים, וטעמא דידי הוא:
הואיל ובבית המרחץ שבו המקוה נמצאות תמיד נשים שמתרחצות בו ועמידת בית דין על ידי הטובלת גורמת לזות שפתים מצד הנשים המתרחצות ומצד הקהל והואיל ומצד הדין והמוסר לא הותר לכל אדם, ומכל שכן לרבני ישראל, להכנס לתוך מרחץ של נשים בשעה שהן מתרחצות שהרי גם בגיורת עצמה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה והדיינים מבחוץ ומודיעים אותה מצות קלות וחמורות כשהיא יושבת במים ואח"כ טובלת בפניהם והם מחזרים פניהם ויוצאים כדי שלא יראו אותה כשתעלה מן המים (יו"ד רס"ח סעיף ב') הרי שלא הותר לדיינים להסתכל בה לא קודם טבילתה ולא אחריה כשהיא אינה לבושה כראוי, וכאשר נכנסים אל המרחץ שיש בו נשים אחרות שמתרחצות או אפילו מתלבשות לא ימלט דבר זה שלא במתכוין, וכיון שכן נעשתה טבילת גיורת במעמד בית דין לדבר שאי אפשר, ובמקום שאי אפשר כזה קרוב הדבר לומר שלכל הדעות מהניא טבילתה שלא בפני בית דין אפילו להשיאה לישראל.
וראיה לזה ממ"ש התוס' (יבמות מ"ז, ד"ה משפט) שהתירו על ידי בית דין שאינם מומחים משום שלא תנעול דלת בפני גרים ואף אנו נלמוד מדבריהם להתיר טבילת גיורת שלא במעמד בית דין במקום דאיכא זלותא דבי דינא ולעז המדינה משום שלא תנעול דלת בפני גרים אחרי שתקבל בפני בית דין מצות קלות וחמורות סמוך לטבילתה.
וכדי למצוא היתר יותר מרווח אומר אני לתקן שתעמוד הגיורת בלוית שלש נשים ישראליות לפני בית דין ובית דין יודיעו לה מצוות קלות וחמורות וענשן כדין וכהלכה, ואחרי קבלתה עול מצוות יצוו עליה שתלך תיכף עם הנשים שאתה בבית דין, לטבול בפניהן בתור שליחות בית דין ולשם קבלת היהדות וכל מצוותיה וכן יאמרו לה הנשים בשעת טבילתה ובזה נראה לע"ד שטבילתה כשרה לכתחילה לכל הדעות.
וראיה לזה ממה שכתבו התוס' (יבמות שם ד"ה מי) ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה כאלו עומדים שם דמי ע"כ.
והכי מסתברא לע"ד שהרי בודאי עמידת בית דין על יד טבילתה והודעתם לה מצות קלות וחמורות אינו אלא כדי להוכיח בזה שמעשה הוא לשם קבלת היהדות באמונותיה ועול מצותיה, וכיון שהתברר לנו זאת באופן ודאי שאין להטיל בו שום ספק אין צורך שוב שיעמדו בית דין בשעת טבילתה וסברא זו היא מוסכמת גם לדעת הרי"ף שהרי מודה הרי"ף דאשה שטבלה לנדתה ואיש שטבל לקריו הוי גר בדיעבד, והיינו טעמא משום דמעשה הטבילה בשעתה מוכיחה על כונתה, ומטעם זה היה ראוי להכשירו לגמרי אלא שכיון שאין הוכחה ברורה שקבל כל המצוות ואפשר להסתפק שלא קבל עליו אלא מצות אלו שהוא נוהג בהם לכן אין משיאים אותו עם בת ישראל. ולדעת מרן אף בזה מותר להשיאו משום דמעשיו מוכיחים על כונתו והטובלת לנדתה או הטובל לקריו הרי הוא כאלו טבל בפני בית דין.
דון מינה במקום שמעשיו מוכיחים בברור גמור על טבילתו לשן גירות גמורה אחרי שקבל עליו עול מצות מפי בית דין סמוך לטבילתו כשהולך לטבול עם שלוחי בית דין וטובל לפניהם הרי זה כאילו טבל בפני בית דין מדין אנן סהדי שטבל לשם גרות ובטבילתו זאת נעשה גר זה כישראל גמור לכל דבריו. והנלע"ד כתבתי.