סימן יד

(להלכות פסח או״ח סי׳ תנ״ג)

בדין אכילת קטניות בפסח במקום דוחק גדול.

 

ב״ה, תל־אביב, שנת התרע״ה.

 

סעיף א. טעם אסור הקטניות בפסח:

עיקרא דהאי מילתא הוא במרדכי פרק כל שעה סי׳ תקפ״ח, שכתב משם הסמ״ק: נראה לי לקיים המנהג ולאסור כל קטניות בפסח, ולא מטעם חימוץ וכו׳ אלא משום גזירה דכיון דקטניות מעשה קדרה הן ודגן מעשה קדרה כדייסא אי הוה שרינן קטניות דילמא אתי לאחלופי להתיר דייסא, וגם מידי דמידגן הוא כגון חמשת המינים, כדאיתא בפ׳ הפועלים (ב״מ ד׳ פ״ח ב׳) דקרי לקטניות מידי דמדגן; וגם יש מקומות שרגילין לעשות מהן פת כמו מחמשת המינים ולכך אתי לאחלופי לאלה שאינם בני תורה. ומנהג נכון הוא להיזהר משל קטניות ומשל דבר שקורין ליגו״ס וכוי ואפילו ליתנו במים רותחין נכון לאסור, ע״כ, והטור בסימן קנ״ג מוסיף עוד טעמא אחרינא, לפי שמיני חטים מתערבין בהם.

סעיף ב. תקנות חכמים לסייג:

מדבריהם יוצא: שמנהג זה הוא משום סייג דלא ליתי לאחלופי או שלא יכשל באיסור חמץ באכילתם על ידי תערובת החמץ הנמצא בתוכם, ואם כן הוי דינו ככל תקנות חכמים שנעשו משום סייג וגדר דקיי״ל שאין בי״ד אחר יכול לבטלם אפילו שיהיה גדול ממנו בחכמה ומנין, וכדפסק הרמב״ם ז״ל (הל׳ ממרים פ״ב ה״ג): דברים שראו בי״ד לגזור ולאסרן לעשות סייג, אם פשט איסורן בכל ישראל אין בי״ד גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן, אפילו היה גדול מהראשונים.

אולם פסק זה של הרמב״ם ז״ל נראה שאינו מוסכם: דהתוס׳ (ע״ז דף ל. ד״ה והתנן, ודף ל״ו: ד״ה והתנן) אסיקו בתירוצם דדוקא בי״ח דבר הוא דאמרינן דאין בי״ד אחר רשאי להתירו משום דעמרה להם בנפשותיהם, אבל בשאר דברים אפילו אם פשט איסורם יכול בי״ד גדול לבטל. וכ״כ גם במסקנת דבריהם (ע״ז שם); ומדבריהם למדנו דג׳ חלוקות בדבר: א) בי״ח דבר ופשט איסורו, אפילו בית דין גדול אין יכול לבטל; ב) שאר דברים בית דין גדול יכול לבטל, ג) היכא דלא פשט איסורו אפילו בית דין קטן יכול להתיר ואפילו בי״ח דבר. ומזה קשה על הרמב״ם ז״ל דפסק בהחלט דכל גזרה שנתקנה משום סייג אין כח ביד בית דין אחר לבטלו. ומרן הכסף משנה (שם ה״א) כתב ליישב דעת הרמב״ם דתקנת פרוזבול לאו משום סייג נתקנה, אלא משום תקנת עשירים ועניים וכדאמרינן פרוס בולי ובוטי, ולולא דבריו הייתי אומר דאדרבא מפשט לשון הגמרא מוכח להדיא דעיקר התקנה היה משום סייג, דהרי אמרינן להדיא: זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם כשנמנעים מלהלוות זא״ז ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך וכו׳ ומש״כ מרן לאו איסורא לגמרי הוו עבדי כשנמנעין מהלוות דהא שב ואל תעשה הוא, לא יכלתי להבין לענ״ד דהא גם ביטול העשה עובר על דברי תורה מקרי, ומ״ש ר״ח פרוס בולי ובוטי לאו היינו לומר דזו היתה סיבת התקנה אלא שתקנה זו היתה טובה גם לעניים וגם לעשירים.

והרב מרכבת המשנה, אשכנזי, תירץ דמ״ש הרמב״ם בה׳׳ג כדי לעשות סייג לתורה פי׳ בנין עולמי כחומה ופשט איסורו בזה הוא דאין שום בית דין אחר יכול להתירו, והא דאמרינן דבית דין אחר הגדול בחכמה ומנין רשאים לבטל היינו דוקא כשלא עשו דבריהם כחוק ולא יעבור, אלא שעשו גזרתם בסתם כשאר דיני תורה, והיכא דהתנו בפירוש שכל הרוצה לבטל יבטל כההיא דמ״ק ד״ג אפילו בית דין קטן יכול להתיר, וצ״ל לדעתו דמאי דאמרינן בגיטין לדרי עלמא נמי תיקן לאו היינו שתיקן בפי׳ שתקנתו תשאר לעולם כחומה אלא שלא פי׳ בתקנתו שהיא לדורו דוקא, ומסתמא תשאר לכל הדורות, וע״ז אמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליניה, אבל תקנה שפרשו בה שהיא לדורות כגון בי״ח דבר שנתנו נפשם עליה והחמירו בתקנתם זו שתהא תקנה קבועה לדורות, אין בית דין אחר, אפילו יותר גדול בחכמה ומנין מהמתקנים, יכול לבטל.

והר״ן ז״ל יש לו שיטה אחרת בזה שכ"כ בע״ז (שם): וזה לשונו: שלשה דינים הם: פשט איסורו ברוב ישראל אין בית דין יכול לבטל דברי בית חברו ואפי׳ גדול ממנו בחכמה ומנין וזה טעמם של י״ח דבר וכו׳; לא פשט איסורו ברוב ישראל אבל היא גזירה שיכולים לעמוד בה זו היא שאמרו אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, הא אם גדול ממנו בחכמה ובמנין מתיר; לא פשט איסורו ברוב ישראל מפני שהיא גזירה שאין הצבור יכול לעמוד בה אפילו בית דין קטן מתירה, ע״כ.

ולשיטת הר״ן זו קשה: דהא פרוזבול הוא דבר שנתפשט ברוב הצבור וכמ״ש התוס׳ (ע״ז שם) ואפה״כ קאמר שמואל אי איישר חילי׳ אבטליניה, ומוקמי׳ בגמ׳ אי איישר חילי׳ יותר מהלל, אלמא אע״ג דפשט איסורו רשאי בית דין הגדול ממנו לבטלו.

דבר הלמד מכל האמור הוא דשלש שיטות בדבר: א) שיטת התוס׳ דדוקא בי׳׳ח דבר ובדברים שפשט איסורם יכולים בית דין הגדול לבטל, והיכא דלא פשט איסורם אפילו בית דין הקטן יכולים לבטל. ב) שיטת הרמב״ם לפי מה שפי׳ המרכבת המשנה דבדבר שנתקן לחק ולדורות ופשט איסורו אין בית דין הגדול יכול לבטל ובשאר דברים שתקנו בסתם בעינן בית דין הגדול, ובהתנו יכול לבטל אפי׳ בית דין הקטן. ג) שיטת הר״ן דגזירה שפשטה איסורו בכל ישראל אין בית דין הגדול יכול לבטלה; לא פשטה אסורה אבל הוא דבר שרוב הצבור יכול לעמוד בה בעינן בית דין גדול בחכמה ומנין; לא פשטה ואין רוב הצבור יכול לעמוד בה מצי מבטל אפילו בית דין הקטן.

ומעתה נשוב לנ״ד בדין איסור שנעשה מטעם סייג, לפי פשט הרמב״ם אין לה היתר כלל, ואפילו לפי פי׳ המרכבת המשנה הויא גזירה זו ככל שאר גזירות חכמים ובעינן בית דין גדול, ולכל הדיעות כיון שפשט איסורו ברוב ישראל אין בית דין אחד יכול לבטלו.

אולם יש לצדד להתירא ולומר: דע״כ לא אמרינן דאסור לבטל אלא דוקא כשאנו באים לבטל האיסור לגמרי אבל כשנתחדש דבר שעי״ז אנו באים לידי הכרח לבטל זאת, רק לזמן ידוע, בזה אמרינן שפיר דגם דעת הראשונים מתקני התקנה ניחא להו בהכי, ואילו היו הם בשעה הזאת גם הם לא היו אוסרים, ואנן בתראי שליחותייהו דקמאי עבדינן בהכי ומוקמי לה אדין תורה.

ודבר זה אני למד מסוגיא דמו״ק ד״ג דגרסי׳ התם אשתומם כשעה חדא אמ״ל אימור כך התנו ביניהם, ולפי פשט הסוגיא משמע דלא היתה קבלה זו בידו לומר דבשעת הגזרה עצמה התנו כן בפי׳, אלא דהוא אומר: מעצמו אמור שכך התנו ביניהם. והדבר קשה לאומרו, דאיך אפשר לנו להקל בהשערה כזאת שאין לה שום יסוד, אלא מוכרח לומר דכל דאיכא צדדים לומר דאדעתא דהכי לא נתקנה התקנה אמדינן דעתייהו דרבותינו הראשונים ואמרינן דבכגון זה לא העמידו דבריהם; על יסוד זה מבטלים תקנתם אפילו אם פשטה איסורה בכל ישראל. ודבר זה מתברר יותר ממ״ש התוס׳ שם (ד״ה כל הרוצה) שמא יתקלקלו וכו' שיהא כח להתיר לצריכים שחשו להפסד רבים שלא יגרמו רעה לעולם, הרי שכל סתם תקנת רבנן חששו שלא תהיה תקנתם זו רעה באחד הזמנים, ומעיקר התקנה חששו חכמים לתת כח להתיר כשהדבר יצטרך לכך.

ולפי זה יוצא לנו לדינא דאפשר לבטל תקנתם לגמרי כל שיש טעם מספיק לומר אדעתא דהכי לא תקנו, ואין זה בגדר אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, ולפי זה בנד״ד בשנה הזאת שהחטים הם ביוקר גדול יותר מבכל השנים, נוסף על זה שגם תפוחי אדמה שהוא עיקר כלכלתם של כל ישראל בימי הפסח גם הוא ביוקר ואינו נמצא בשיעור מספיק, וא״כ בכגון זה השכל נותן לומר שעל זה לא נתקנה תקנה זאת ומצינן שפיר להתירו לשנה זו על פסח זה.

וכד חזינא בדברי הפוסקים הנמצאים אצלי לא מצאתי שהביאו דין זה דכל הרוצה לבטל, וגם הרמב״ם לא הזכיר חלוקה זו כלל, ולכן קשה לסמוך על היתר זה; ואחר קצת התבוננות רואה אנכי שאפילו את״ל שיש בהיתר זה כדי סמיכה, ולבטל עי״ז איסור דקטניות, מ״מ בנ״ד לא מהניא היתר זה כלל, דהא לפי המבואר במקור דין זה בהמרדכי עיקר איסור זה לא היה מתקנת רבותינו שהם ישבו ותקנו איסור זה למגדר מילתא, עד שנאמר בזה דיש רשות לבית דין אחר להתירו, אלא עיקרו של איסור זה הוא מנהג שקבלו אבותינו הראשונים לאסור עליהם אכילת קטניות משום סייג וגדר לאיסור תורה, ומנהג אבות אין כל בי״ד יכול לשנותו.

סעיף ב. מנהג שנהגו אבות משום סייג.

במנהג אבות שנעשה לשם סייג פסק מרן ז״ל: קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה וכו׳ (יו״ד סי׳ רי״ד סעי״ב) וכן פסק עוד: אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתירו (סי׳ רכ״ח סעיף כ״ח) וא״כ ה״ה בנ״ד שלפי הטעמים שנתבארו קבלו מנהג זה משום סייג וגדר מסתמא חל איסור זה עליהם ועל זרעם אחריהם ואינם יכולים להתירו. וא״ל דכיון שנשתנה המצב, ולפי הזמן א״א לעמוד בתקנה זו, אדעתא דהכי לא קבלו, דהא אמרינן בפסחים (דף נ׳:) בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמיה דר׳ יוחנן אמרו לו אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן, אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, אלמא דאפילו בנשתנה המצב, דאי אפשר להם מפני מצבם לקבל חומרת אבותיהם, אפילו הכי אמרינן בהו דכיון שנהגו אבותיהם אי אפשר לבטל מנהג אבותיהם, ומשמע נמי דלא מהני אפילו התרה, דהא הבנים לא נאסרו מטעם נדר אלא משום אל תטוש ובזה לא מהני התרה.

שוב ראיתי בקרבן נתנאל באות ה׳ שכתב כן משם מוהא״ב והוא דחה ראיה זאת, משום דאיכא למימר דזה שהצריך ר״י לאסור משום אל תטוש וכו׳ היינו לכלול למי שעדין לא נהג איסור בזה, ולעד״נ דאפילו נימא הכי עכ״פ יש להוכיח דלא מהניא התרה, דאלת״ה למה לא התיר להם ר״י את הנדר בפתח וחרטה, ומזה מוכח שפיר דלגבי בנים לא מהניא התרה כלל, וא״כ דון מינה לנידון דידן שכבר קבלנו ונהגנו עלינו איסור זה שקבלו אבותינו להחמיר על עצמם הרי הוא באיסורו ותקפו ואין שום כח להתירו.

שוב ראיתי תנא דמסייע לן הגאון חת״ס ז״ל בחלק או״ח סי׳ קכ״ב, דנושא ונותן בהלכה זו ומסיק דאין להתיר איסור זה, משום דבדורותינו אלה אין לנו בית דין גדול שיכול להתירו, ועוד כיון שתקנה זו היתה משום סייג וגדר אפילו בית דין גדול אינו יכול להתירו, ואפילו במקום שבית דין קטן יכול להתיר בעינן עכ״פ טעם לדבר, ובלאה״כ אדרבא עלינו החובה להוסיף גדרים וסייגים כי לא אכשר דרא, ואפילו במקום שיהיה טעם מספיק להתירא, בעינן קיבוץ רוב או כל חכמי ישראל אנשי מדינת אשכנז שקבלו עליהם הגזירה מעיקרא, והמדינות הללו כולן כעיר אחת חשיבו לענין זה, כיון ששוים בקבלת האיסור עליהם, וכשם שאין מקצת העיר יכולים להתיר מנהגם מבלי הסכמת רוב העיר הכי נמי מדינה אחת או שתים אינם יכולים להתיר לעצמם.

וכעין זה כתב בפר״ח בקונטרס מנהגי איסור שלו אות ה׳ יעו״ש, ואם כן מי יאסוף כעמיר גורנו כל חכמי אשכנז להסכים בהיתר זה; מזה נראה פשוט שלא תועיל הסכמה להתיר בלי פתח וחרטה והיתר נדרא (ומינה בדורותינו אלה, שכבר נתפשט איסור זה גם בין הספרדים בעינן שיתקבצו כל חכמי ישראל שבכל תפוצות הגולה להתירו). ושוב ביאר דבריו שגם מטעם מנהג שנהגו משום סייג לא מהני התרה לבנים. ועי׳ עוד בשע״ת סי׳ תנ״ג סק״א דכתב וז״ל: ועי׳ בלקוטי מהרי״ל אחר שהביא המנהג הלו כתב האוכלים אותן בפסח עוברים על לאו דלא תסור וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה וכו׳ ובמקום אחר עמדו קצת מהחכמים שרצו לפרוץ בוה ולא עלתה בידם לפי שחכמי הדור גדולי אשכנז חרדו לקראתם ועמדו בפרץ וקיימו דברי חכמים והחליטו האיסור במדינות אלה וכו׳.

וראיתי לגאון שבדורנו בשרי חמד (מערכת חמץ ומצה סימן ו׳ אות א׳) שהאריך והרחיב בדין זה, כיד ה׳ הטובה עליו, וראשונה אייתי לן תשו׳ מהר״י מבריסק בסי׳ מ״ח דכתב דאפילו בתקנה שנעשתה לסייג ופרישות שפיר מצינן להתירה לחיי שעה במקום דוחק, דכל גזירות חז״ל אינן בהחלט, ולעת הצורך משום חיי שעה אמרינן דלא היתה בזה גזירה, וכדאשכחן בדמאי שהתירו לעניים ולאכסניא, ולעומת זה אייתי לן מ״ש בחיי אדם דלא מהני התרה בדבר שפשט איסורו אם לא בהסכמת כל גדולי מדינת אשכנז ורק אם אין לו מה יאכל הוא דאפשר להתיר קטניות, ולהלכה מסיק בצ״ע, ומרן המחבר שד״ח צדד להקל כדברי מהר״י מבריסק, ונסתייע מתשו׳ בשמים ראש שכ׳ על מנהג זה שהמחמירין עתידין ליתן את הדין, ושהרב מור וקציעה גם הוא היה מתרעם על מנהג זה, והרב חכם צבי אמר אי איישר חילי אבטליניה, ולכן מסיק דבמקום דוחק גדול אפשר להתירו עיי״ש.

אלא דלפי מה שכתבנו לעיל אין בכל הטעמים האלו סיפוק להתיר, דהא מטעמא דמנהגא שקבלו עליהם משום סייג לא אהני טעמים אלו, וכדכתב הגאון חת״ס ז״ל; ואף בזה האיר עינינו מרן השד״ח ז׳׳ל, והביא לנו מש״כ בס׳ עמודי אש להתיר גם לטעם זה, מדקיימא לן ביו׳׳ד סי׳ רל׳׳ב סעיף י״ב דנדרי אונסין מותרין וכו׳ וא״כ מנהג שנהגו לא עדיף מאלו קבלו עליהם בנדר גמור דמותר במקום אונס, ואף שכתבו הפוסקים דיש חומר בבנים במנהג שנהגו אבותיהם יותר מהאבות עצמם, היא לענין חרטה וכו׳, אבל לענין אונס לא חמירי מאבותיהם, דחיוב הבנים הוא מן אל תטוש, ותורת אביהם היתה רק במקום שאין דוחק גדול. וגם יש לומר שלא קבלו על דעת שיגרמו לבניהם דוחק גדול (לכאורה סברא זו נסתרת מסוגיא דפסחים בעובדא דבני ביישן, דאמר אנן לא אפשר לן, ומשמעות לא אפשר לן משמע שהיה להם דוחק גדול בזה, וי״ל.) ועל פי זה יוצא לדינא בדין קטניות, שכל מי שאי אפשר לו, כגון עניים שאין ידם משגת מתירינן להו. וכתב עוד דגם מהרי״מ לא התיר אלא לפי זמנו שהיה יוקר נורא, וגם מדלית איסר וכו׳ באופן שהיה בהיתר זה פקו״נ ממש, אבל בזמננו זה, ת״ל ית׳, לא הגיע למדרגה זו ח״ו והפרוטה מצויה קצת, ורק העניים הפרטים וידועים מכבר קשה להם לסבול, ודאי דאין להתיר אלא לעניים ולא לזולתם וכו', וכל איש ישקול בנפשו אם הגיע למדרגה זו וכו׳, עי׳׳ש.

דבר הלמד מכל האמור דרוב המתירים לא התירו אלא במקום שיש דוחק גדול, ואפי׳׳ה לא התירו אלא לעניים, וא״כ מעתה לדידן אינני רואה שום מקום להתיר, חדא משום דהיתר זה דלעניים ולא לעשירים בזה׳׳ז נראה כחוכא וטלולא, וכל איש יורה היתר לעצמו לחשוב את עצמו לעני, ועוד דאעיקרא דמילתא כיון דבשנה זו לא נמצאו פה מיני קטניות, כי אם אפונין ועדשים, וכל שאר מיני קטניות, לא הועלנו כלום בהיתרם, כיון דמינים אלו לא יועילו כי אם דוקא לתבשיל, ללפת בו את הפת, ואין אוכלים מהם דרך אכילה שעושים מהם עיסה וכיוצא בו, עד שיהיה בו כדי שביעה, וכיון שכן מה הועלנו בהיתרו? ומה צורך יש בו? אם ללפת בו את הפת, הלא נמצאים גם שאר מיני ירקות, ובזול. וכיון שכן אומר אני לע״ד כי היתר קטניות אלו בשנה זו שאין דוחק גדול וגם שאין תועלת בהיתרם, כמו שכתבנו, אינו אלא זלזול במנהג אבותינו הק׳ ע״ה, וא״כ גם השתא הכא באיסורייהו קיימו כל הקטניות. וציי״מ וימ״ן.