סימן יד
בענין הנ"ל
(לאה"ע סי' ו)
ראֹה ראיתי שוב דברי ידידי ועמיתי הרב הגאון הג' כמוהר"ר חזקיה שבתי יצ"ו ראב"ד מקודש לעדתנו בעיקו"ת, הערות והארות על תשובתי אליו בנידון תקנת ארגנטינה לקבלת גרים, ודין הבחנה לישראלית הנשואה לגוי אחרי שהתגייר בעלה. ואם אמנם אין דרכי להשיב תשובה על תשובה, משום שאם כן אין לדבר סוף, ומוטב להניח הדברים להבנת המעיין, אבל מחביבותיה דמר ניהו רבה עלי, הנני בא להשיב בקצרה ואומר:
א. אמנם ראיתי אז מ"ש מעכ"ת ע"ד הריב"ש והרשב"א, ומה שהביא עוד מדברי מרן החק"ל והשיו"ט, אלא שמאפס פנאי לא עמדתי על דבריהם לישא וליתן בפירושם וביאורם, ומצאתי לעניות דעתי שאין לזוז מדברי הריב"ש והרשב"א, שאעפ"י שהנידונות שנשאלו עליהם שונים, אך שניהם לדבר אחד נתכוונו, שכל שנדר לשם סיג הריהו כנודר לשם פרישות מעבירה עצמה, כגון שחוק בקוביא ובשניהם אסור להתיר נדרו, הואיל והריב"ש למד זאת מהירושלמי שלא מצאנו מחלוקת בתלמודין בהוראה זאת.
ואולם אעפ"י שהריב"ש מיירי בנדר שהוא לסייג, אין ללמוד זה מעובדא דירושלמי דאיירי ביחיד, משום דשאני נדרי צבור שהם ניתרים בלא פתח וחרטה ובלא יחיד מומחה ולא שלשה הדיוטות (יורה דעה סי' רכ"ח סעיף כ"ה). והיינו משום שלא נדרו אלא על דעת עצמן, הלכך אפשר לומר דאפילו בנדרים של סיג נמי ניתרים על ידי עצמן, ואין ללמוד מעובדא דירושלמי שהיא בנדר יחיד וזקוק לחכם שיתיר הנדר על ידי שיפרט הנדר, ולכן תרצתי דברי הריב"ש. ומעכ"ת יצ"ו כותב בפשיטות שאין צורך ביאור, דהלא הריב"ש קאי אסיג כידוע, וזה מבואר בסעיף כ"ח, ואין חילוק בזה בין יחיד לרבים.
ואין דבריו מדויקים בזה לע"ד, דהלא מ"ש מרן ז"ל בסי' כ"ח הוא מדברי הריב"ש, ועלה אנו דנים אם הנידון דומה לראיה, ולכן בארתי דברי הריב"ש לענ"ד.
ב. עמ"ש דהריב"ש מצריך הבחנה בפלגש, אפילו אם לא ילדה, הוסיף מעכ"ת לבאר דברי הריב"ש א. דכיון דיושבת תחתיו כסדר איש ואשה אינה מתהפכת. ב. משום דכוספת להריון, ומפרש מעכ"ת מאין נדע זה? בלא ספק מהלידה.
תמהני טובא, שכנראה עוד פעם לא עיין בדברי הריב"ש עצמו שכתב במסקנת תשובתו: זאת הפלגש היושבת עם חשוקה, כאשה היושבת תחת בעלה, ואין זה זנות בעיניה שתתהפך, ואדרבא חפצה היא בעבור כי יהיו לה בנים שתלד ממנו לכסות עינים, מבואר הוא שצריכה להמתין (הריב"ש סי' רי"ז). ולמה איפוא נשמיט מדבריו את העיקר: ואין זה זנות בעיניה שתתהפך, ולמה נתן בפיו דברים שלא אמרם: משום דכוספת להריון, ואדרבא מדשינה הריב"ש מדברי השואל וכתב: חפצה היא בעבור כי יהיו לה בנים וכו', משמע שסברה זאת שכוספת להריון לא שמיעא ליה. בכל אופן דברי הריב"ש ככתבם וכמשמעותם הם מלמדים דכל מקום שאין האשה חושבת מעשיה לזנות, וכן בכל מקום שהיא רוצה להסתיר קלונה ע"י הולדה, אינה מתהפכת וצריכה הבחנה. וגם השואל שהזכיר בדבריו כוספת להריון, אין זה מפני שילדה, אלא שזהו טבע בכל אשה שכוספת להריון ולידה. יוצאת מכלל זה הזונה שהריונה הוא קלונה.
ובכל אופן דבר זה שהלידה מוכיחה, לא עלה על דעתו של הריב"ש ולא נזכר בגמרא ובפוסקים שלפניו, ולמה לנו לתלות בוקי סריקי בדבריו המפורשים היפך זה?! ומה גם אחרי שמרן החבי"ב בספרו בעי חיי פירש דברי הריב"ש כמ"ש.
והנה מעכ"ת רמי על דברי מדידי אדידי ממ"ש: אבל בפלגש, כל אשה יודעת שהיא יושבת תחתיו באסור ובניה ממנו הם פגומים.
ואני נפלאתי מאד על רומיא זאת, והיעלה על הדעת שמחבר אחד יסתור את עצמו באותו דף ובאותו עמוד? אבל הדברים פשוטים, שמ"ש שהיא יושבת תחתיו באסור, היינו כלפי הוחלפו נשותיהם, שממנו למד הריב"ש את דעתו בפילגש. ועל זה כתבתי שאין הנדון דומה לראיה, דשאני הוחלפו נשותיהם שלפי ידיעתה עושה בהיתר, מה שאין כן בפילגש שיש בה מעשה אסור ובנים פגומים. ובאמת הריב"ש לא כתב שנדמה לה שהיא בעילת היתר, אלא הכי דאיק וכתב: "ואין זה זנות בעיניה", ולכן סיימתי בדברי בדין ישראלית נשואה לגוי, שהיא יודעת שעושה אסור, ובעילותיה חמורות מבעילת זנות, ותמיהני טובא שלא דקדק בדברי היטב.
ועוד ראיתי בדבר רב אחאי גאון דרמי מדידי אדידי ממ"ש: כיון שהיא יושבת תחתיו בנשואין, חפצה להתעבר ולהוליד בנים, כדי שלא תהיה זרה וקלה בעיניו להוציאה (משפ"ע ח"א יורה דעה ד' קנ"ח ד"ה והנה), וגם רומיא זאת מפליאתני מאד, שהנה דברים אלו כתבתי לדחות הסברא דאם לא ילדה אינה צריכה הבחנה, ולמטוניה אמרתי שא"א להוכיח ממה שלא ילדה, דיש לומר שהיא כן רוצה בבנים, והיינו בגויה הנשואה לישראל, יש לומר שהיא רוצה שזרעה יהיה כישראל לכל דבריו, וכן העלתי במסקנת דברי: גויה הנשואה לישראל צריכה הבחנה, וזה מיוסד על מה שהסברתי סמוך לזה (משפ"ע ח"ב ד' ע"ט ד"ה לכן וד' פ' ד"ה גויה), משא"כ ישראלית הנשואה לגוי, שיודעת שהיא אסורה לו ובעילותיה הן בעילת זנות, ובניה אעפ"י שהם כישראל, יטמעו בין הגויים, משום זה אינה רוצה להתעבר ולהוליד, ואחרי כל זה שואל מעכ"ת: ומ"ש מהיאך, אתמהה!?
אולם מעכ"ת יצ"ו בא בטענה חדשה: איכא לאמוד דעתה שהיא עצמה מבקשת שיהיו לה בנים שירשו את בעלה, אולי הוא עשיר וכיוצא בזה, ואומדנא זאת יותר מתקבלת על הדעת מאומדנא שהיא תתחסד ושלא תגלה קלונה משום הבנים, את"ד. למען הדיוק צריך אני להזכיר שאני לא אמרתי רק טעם שלא תגלה קלונה, אלא כך אמרתי, שלא להוליד בנים מכחשים לה ולעמה וכדי שלא תגלה קלונה.
ולעצם הסברא, דבר זה תלוי בשקול הדעת והערכת נפש מישראל, ואני לפי הכרתי עומד על דברי רז"ל שאמרו: אעפ"י שחטא ישראל הוא! [סנהדרין מד,א] ואינני מעלה על דעתי שמי שחטאה מסיבת הכרח או אפי' פושעת מחמדת ממון, או דיצרה אלבשה רוצה גם להוליד בנים מכחשים לה ולעמה כדי שירשו את אביהם הגוי, ואין זה דבר שבחסידות אלא רק דבר שברגש נשמת היהדות, שכל אלה שהם מזרעו של אברהם ומבני ישראל שעמדו במעמד הר סיני, אעפ"י שחטאו עדיין קשורים בנפשם אל היהדות ותורתה, ומתבישים בבגידתם בעמם ונמנעים מלהוליד בנים נכרים ומכחשים, ואם לא כן, מי מעכב בידה להמיר דתה ולקבל ירושה גם לה גם לבניה? אלא עמידתה על דתה היא הוכחה ודאית שנשואיה היו מסיבת עניות או דיצרה אלבשה, ובכל הזדמנות שתבא לידה, או שישלחנה בעלה – תשוב אל אבותיה ואל דתם, ולכן אינה חפצה להוליד בנים שיתכחשו לה' ושיזכירו את עונה גם אחרי שובה אל אבותיה. וזוהי סברא אלימתא ואמתני לפי"ד, שהיא מבוססת על השקפת רבותינו וקדמונינו ז"ל שכל זרע ישראל לא יסורו מקרב עמם לעולמים, ולא ידח ממנו נדח, וזהו יסודה של ההלכה: אעפ"י שחטא – ישראל הוא! אפי' במומר וכ"ש באשה פושעת, שאעפ"י שחטאה ישראלית היא, ומכ"ש בנשואה לגוי שעלולה להשלח בעל כרחה מבית בעלה ולשוב אל אבותיה, ודאי שלא תחפוץ להנציח את חרפתה על ידי הולדת בנים מתכחשים, אם גם נכונה להם ירושה גדולה.
ג. עמ"ש דנשואה לגוי דומה לשפחה משוחררת, כתב מעכ"ת דזה היפך הדין, והפך בזכותי לומר שט"ס נפל בדברי. האמת, דכשקראתי דברי הראשונים חשבתי שכל ההגה היא על יתור מלת משוחררת, ולזה בארתי דברי עם כי הם פשוטים וברורים לכל תלמיד כמ"ש מעכ"ת, ועתה אני רואה שהערתו היא על שכתבתי שלא כהלכה. אלא שא"כ לא הועיל כלום בהגהתו, שהלא כל המשך דברי מוכיחים שגם בשפחה מיוחדת לאדוניה אינה צריכה הבחנה, וכמו שכתב מעכ"ת
ואני רואה גם בהערתו זאת שלא עיין מעכ"ת בכל דברי תשובתי, שהנה בתחילת דברי נשאתי ונתתי בעיקר הלכה זאת, והוכחתי דהרמב"ם ומרן פסקו להלכה דאין גיורת ומשוחררת צריכות הבחנה אלא בנשואות, וכן כתב הב"ש (אבן העזר י"ג ז').
ומה שאמר מעכ"ת דלא נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה אלא בשפחה וגיורת שאינן מיוחדות, זוהי טעות שפלטה קולמוסו, שהרי אפילו בנשואות פליגי. וכן כתב רש"י: דאפילו גיורת נשואה, כיון דדעתה לאיגיורי מתהפכת נמי כדי להבחין, וכן מוכח ממ"ש התוספות: והא דתניא בהחולץ וכו' (יבמות לה,א רש"י ד"ה הוא דאמר וד"ה חוץ), ואי איתא דמחלוקתם הוא באינן מיוחדות, מאי מקשו: הא מ"ש גר וגיורת צריכה להמתין היינו בנשואות, אלא ברור שמחלוקתם הוא אפילו בנשואות, ורבי יוסי מתיר נשואיהם בלא הבחנה, משום דמשנתנה דעתה להתגייר או להשתחרר מנטרא נפשה ומתהפכת, אלא שהמ"מ וכן מרן הב"י בשה"ט כתבו: דנשואות צריכות הבחנה, כדי לתרץ דעת הרמב"ם, אבל במיוחדות הרי הן כזונות שהיא מתהפכת ואינה צריכה הבחנה לרבי יוסי. וכמ"ש המ"מ דאע"ג דרבי יוסי אמר אינן צריכות, ה"מ בזנות שכולן מתהפכות וכו', אבל בנשואות ליכא למימר הכי וכן עיקר.
ותמיהני על מעכ"ת דנחית באמת לעומקא דדינא, איך פסק בסכינא חריפה דשפחה המיוחדת לאדוניה, לד"ה צריכה הבחנה, ובאמת הרמב"ם וביחוד מרן ז"ל שהדגיש בדבריו [אבן העזר סימן יג סעיף ה]: שפחה וגיורת שהיו נשואות בגיותן או בעבדותן, מוכח שדוקא נשואות ולא מיוחדות, ואמנם הרדב"ז ז"ל חלק על המ"מ בפירוש דברי הרמב"ם, והיינו משום שלא הזכיר בדבריו שהיו נשואות, אבל בדברי מר"ן אין להסתפק.
והנה הרדב"ז ז"ל הוסיף לומר, שבדור זה שאלו שפחות החבוש הן שטופות בזימה ואינן יכולות לסבול ומזנות ומתעברות ותולות באדוניהן, הילכך איני מסכים ששום שפחה בין נשואה ובין פנויה תנשא עד שיעברו צ' יום (הרדב"ז החדשות ח"א סי' קצ"ו). ולע"ד אני אומר: אם גזירה נקבל, ואם לדין יש תשובה! שהרי מה שראינו שמזנות ותולות באדוניהן, אין זה סותר סברת הגמרא, דכיון דדעתא לאגיורי מנטרא נפשה שהוא נאמר לנשואה, וכדכתב הוא עצמו בתשובתו זאת, ואם כן אנו אומרים בנשואה, מכל שכן בזונה או במיוחדת, ועל כל פנים בישראלית נשואה לגוי, הואיל ועומדת לשלוחין כל שעה, והואיל והוכיח סופה על תחלתה, שהביאה את בעלה לידי גירות, ודאי שלכל הדעות מנטרא נפשה לכל הפחות מכי ידעה שבעלה רוצה להתגייר. ועתה מצאתי און לי בדברי הרדב"ז שכתב: וקרוב אל הסברא שכל אינה יהודית צריכה להמתין, וכל בת ישראל הנבעלת בעילה שאינה מותרת לה, אינה צריכה להמתין (שם).
והדברים ברורים ומחוורים כשמלה! בדברינו אלה מתורצות גם שתי הערותיו של מעכ"ת הרה"ג והראב"ד יצ"ו, רק אוסיף להגיד דמ"ש ששום פסקן לא יחלוק עמ"ש מרן בגיורת ומשוחררת דמפרישין אותם, ואפילו גר ואשתו וכו', באופן שכל אלו וגם אותם שיש להם דין זונה בגיורת ושפחה בהיותן פנויות, אם הם מיוחדות לבעליהן, פסק מרן ז"ל בסעיף א' דלא חלקו בין אם היא זקנה או בעלה במדינת הים, ואיך הבעי חיי יחלוק על זה ויאמר אולי נבעלה וכו' את"ד. דבריו אלה נאמרו שלא בדיוק, שכבר כתבנו שמרן לא אמר אלא בשפחה וגיורת שהיו נשואות ולא מיוחדות, ומה שאמר ואפילו גר, אישתמיט מיניה דברי התוספות שכתבו בתירוצם בתרא: דיש לחלק דלא מינטרא נפשה כשמתגירת עם בעלה, כיון שכל הזרע מאותו האיש (יבמות שם ד"ה חוץ). הרי, דגר וגיורת חמירי טפי מגיורת ומשוחררת שמתגירות לבדן. ולדעת מרן גיורת ומשוחררת שהיו נשואות דומות לגר וגיורת, אבל מיוחדות אינן צריכות הבחנה, משום דהוו כזנות וכדאמרן.
ויותר מתמיה מ"ש להסתייע ממה שפסק מרן דלא חלקו אם היא זקנה וכו', והלא פסק מרן הוא בישראלית נשואה לישראל, אבל בזונה אפילו ישראלית, וה"ה בגיורת ומשוחררת שלא היו נשואות, בין זקנה או אפילו צעירה, אינן צריכות הבחנה.
ד. על מה שכתבתי דבכגון זה שיש הצלת נפש מישראל לא נאמר "הלעיטהו לרשע" אלא להיפך – "כי לא אחפוץ במות המת" [יחזקאל יח,לב], כתב מעכ"ת יצ"ו: ולי קשה לשמוע זה, אחרי שאנו מקדימין עונשין וכו' למען יחזור אם יש בלבו פניה, ומודיעים לו חומרי תורה וחומרי סופרים, ואם יאמר אין רצוני, האם נחוש על זה? וכו'. ודברים אלו אינם מחוורים לגמרי, חדא: שבאמת מה שמודיעין לו מצוות ועונשין אינו בשביל שיחזור אם יש לו פניה, אלא שמא יחזור מרוב עול מצות ועונשן, אבל גם בזה נאמר מפורש: אין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו (יורה דעה סימן רס"ח סעיף ב'), קושטא הוא שאם אמר חוץ מדבר זה, אפילו אם הוא דבר מדברי סופרים, אין מקבלים אותו. אבל כשלא אמר, אין מדקדקין עליו לומר לו כל פרטי הדינים, כדי שלא להרחיקו (ב"ח ובאה"ט שם). אולם אני לא כתבתי להקל כדי ש(לא) יתגייר, אלא כדי שהיא לא תטמע וכדי לפתוח לה פתח של תשובה. עוד כתב להשיב על מה שאמרתי ללמוד מדברי התעלומות לב, ולדעתי, אין תשובתו מספקת כדי לחזק דבריו, ואין צורך לשוב ולברר דברים שהם כבר מבוררים.
ה. אולם אתאן אסיפא בדברי האו"ז, כמו שכתבתי בתשובתי הקודמת, לא ראיתי דברי האו"ז במקומם, אך למדתי זאת ממ"ש הדרכי משה בשמו באה"ע סי' י"ג שעסיק בדיני הבחנה שהוא מתיר להשאירם יחד, אעפ"י שצריכים הבחנה, כדי שלא ישובו לסורם. ועתה בראותי דברי מעכ"ת שהעתיק דברי האו"ז עצמם, הנני מודה שגם דברי הד"מ בשמו הכי מתפרשים, שמתירים להם לשבת יחד, להוציא מדעת היש אומרים שלמדו מהמדרש שאסורים להתקיים יחד מחשש שמא יחזרו לסורם. והם הם דברי התוספות ותוספות ישנים, הרא"ש בסוגיין והמרדכי (יבמות פ"ד סי' ל"ד), אולם, מדהביא רמ"א דברי האור זרוע אלה בהלכות הבחנה, משמע שרמ"א הבין מדבריו שמותרין להתקיים בנשואיהם ולעמוד יחד בכל ימי ההבחנה, ולא חיישינן שמא יחזרו לסורם ויפרצו גדר ההבחנה שהזהירו אותם בי"ד. וכבר אמרתי בדברי: ולי נראה להביא קצת ראיה, כלומר שלא סמכתי על ראיתי זאת, אלא עיקר סמיכתי היתה על תשובת הרמב"ם ודברי הגאונים שבספר תעלומות לב, והואיל ובית דין מודיעים להם שצריך לשמור ימי הבחנה, אין מפרישין אותם, וזה כדי להציל את ישראל מחטא תמידי של זנות עם גויה, שהוא חמור מאוד כידוע.
ועל כגון זה נאמרו דברי הרמב"ם ז"ל: מוטב שיאכל ישראל רוטב ולא בשר אסור, והדברים ברורים ומזהירים לע"ד.
והנלע"ד כתבתי.