סימן יד
(הלכות גרים יו״ד סי׳ רס״ח)
גיורת שנשאת לישראל בגיותה:
בהיותי משרת בקדש בעוב"י סאלוניקו נשאלתי באיש מישראל שנשא לו אשה נכרית ושהה עמה כמה שנים וילדה לו בנים ועתה באה האשה להתגייר ולהנשא בחו"ק כדמו"י לבעלה זה שנשאה לו לאשה בגיותה ועל זה נשאלתי: א. אם רשאים בית דין להזקק לה לגירה, כיון שהדעת נוטה לומר שאשה זו אינה מתגירת לשם גירות אלא כדי להנשא לו כדת משה וישראל: ב. אם מותר לו לבעלה לישא אותה בחופה וקדושין אחר גירותה או שמא נאסרת לו מדין הנטען על השפחה והגויה שאסור לו לכונסה לכתחלה: ג. ואם תמצא לומר שמותר לו לכונסה לכתחלה שמא צריך להיות פורש ממנה שלשה חדשי הבחנה קודם שישאנה.
וזאת תשובתי על ראשון ראשון:
בדין קבלת הגר פסק מרן ז"ל (יור"ד סי' רס"ח סעיף י"ב) כשיבוא הגר להתגייר בודקים אחריו שמא בגלל ממון וכו' ואם איש הוא בודקין אחריו שמא נתן עיניו באשה יהודית ואם אשה היא שמא נתנה עיניה בבחורי ישראל והרמב"ם הוסיף וכתב לפיכך לא קבלו גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו שכל החוזר בשביל דבר בהבלי העולם אינו מגרי צדק ואף עפי"כ היו גרים הרבה מתגירים בימי דוד ושלמה בפני בית דין הדיוטות והיו בית דין הגדול חוששין להם ע"כ. וכן כתב המדרכי (בהגהות פרק החולץ) דמי שבא להתגייר בשביל תועלת דבר אין מקבלים אותו (עין ב"י יו"ד סי' רס"ח). אולם התוס' (יבמות כ"ד ד"ה לא נקט) הקשו על זה ממ"ש (שם לא א) ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע"מ שאהיה כהן גדול וממ"ש (מנחות מ"ד א) ההיא דאתיא לקמיה דר"ח ואמרה גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד ותירוצו בטוחים היו הלל ור"ח שסופו נעשית לשם שמים ומרן הב"י (שם) כתב ע"ד תוס' אלה ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות בית דין ע"כ.
דון מינה בנדון דידן שגויה זו נשואה כבר לישראל ובהכנסה מעתה בברית היהדות תתקרב יותר ויותר אל משפחת בעלה ותורתו ועוד זאת שבניה הנולדים לה ואלה שיולדו לה מעתה יהיו יהודים גמורים הרי זה דומה לאותו מעשה דהלל ורבי חייא שבטוח שסופם יהיו גרים גמורים ורשאים, או יותר נכון, מצוה עליהם לקרבם ולהכניסם בברית תורת ישראל ולהוציא נגע התערובת שהוא נגע ממאיר בכרם בית ישראל.
ב. אם מותר לישראל לכונסה אחר גרותה.
ביבמות (כד א) שנינו הנטען על השפחה ונשתחררה או על העובדת כוכבים ונתגירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין ומפרש בגמ' טעמא משום דרב אסי דאמר הסר ממך עקשות פה, ופרש"י טעמא דמתניתין משום דאתו לאחזוקי אותו לקלא קמא. ע"כ. ולכאורה משמע מדבריו שאם ידענו בברור שבא עליה בגיותה מותר לכנוס לכתחילה שהרי בכגו"ז אין כאן חשש דאתי לאחזוקי לקלא קמא, אולם בתוספתא דמכלתין (פ"ד) גרסינן ישראל הבא על השפחה ועל העכו"ם וכו' הרי שגם בבא עליה נאמר דין זה וצריך לומר לפי זה: דמתני' רבותא קתני דאפילו בנטען דהחשש הוא דאתי לאחזוקי לקלא קמא אסור לכונסה לכתחילה ואין צריך לומר בבא עליה שכל שעה שיראו אותם נשואין תהיה עליו עקשות פה ולזות שפתים על חטאתו אשר חטא וכן מוכח ממ"ש הנמק"י הנטען על השפחה וכו' כלומר שטוענין עליו דברי לעז מזו השפחה וכו' לא ישאנה משום לעז שלא יאמרו אגלאי מילתא למפרע שאמת היה הקול הראשון וכו' ואם כנס לא יוציא דמשום זונה לא מפקי ולא דוקא רננה אלא אפילו בא עליה בודאי ובתוספתא קתני לה הכי בהדיא, ע"כ. הרי שהנמוקי יוסף סובר דמתניתין דקתני נטען לאו דוקא אלא אפילו בא עליה דינא הוא שלא יכנוס לכתחלה ואם כנס לא יוציא, וכ"כ מהרח"ש עין ביד"א מ"ק הגהב"י ס"ק מ"א.
אבל הרמב"ן (בחדושיו ליבמות) הבין בדעת רש"י דמתני' דוקא קתני הנטען אבל אם בא עליה בודאי אפילו אם כנס יוציא, כדאמרינן משום רננה לא מפיק (שם כ"ה ב) אבל בודאי בא עליה שאינו רנון של חשד אפילו אם כנס יוציא, ולכן הקשה על פרושו מהתוספתא דתני בא על השפחה וכו' ולכן פירש דמתניתין מיירי אפילו בודאי בא עליה אסור לכונסה משום לזות דידיה ודידה שיאמרו משום זנות נתגירה ומשום זנות נשאה, והא דאמרינן לקמן ומשום רנון לא מפקינן הכי קאמר משום רנון קול לעז שאין בו אסור גמור לא מפקינן מיניה, עכת"ד.
מהאמור יוצא לנדון דידן שאעפ"י שנודע בודאי שבא עליה בגיותה וגם שהוא נשאר בנשואיה עמה בחדוש נשואין על ידי חו"ק אין זה מתיר לו לכונסה לכתחילה משום הסר ממך עקשות פה.
וחזי הוית למרן גאון עוזנו הראש"ל ישא ברכה (בספרו ישא איש אה"ע סי' ז') שנשאל בזה וכתב להתירה לבעלה ישראל לקימה אחר גרותה משום דכיון שהיתה נשואה לו כדינם אין כופין אותו להוציא וכמ"ש במתני' אם כנס לא יוציא, ונסתיע ממ"ש מרן החיד"א בספר חיים שאל ח"א סי' מ"ט ע"ש ולע"ד אין זה מסתבר דנשואין בגיותיהם כאלו אינם ובעילותיו בעילות אסור הם ובעת שנזדקק לו לסדר לו חו"ק הרי הוא כנושא אותה לכתחלה.
וכן ראיתי בספר עבודת השם (לגאון בדורנו מרבני סלוניקי אה"ע סי' ד') שהוכיח מדברי הרשב"א בתשו' (ח"א סי' אלף כ"ה וח"ה סי' רמ"ב) שגם בנדונו שהיו נשואים בגיותם לא יכנוס לכתחילה, אלא שהוא ז"ל אסיק וכתב כיון שלדעת ר"ת מוכרחים אנו לומר כדעת החיים שאל דאם היתה נשואה בגיותה מותר לו לקימה ולכונסה אחר גרותה אע"ג דהרשב"א חולק ע"ז אזלינן לקולא כיון שהוא דרבנן וספקו להקל, מכל זה יוצא שלדעת הרשב"א אסור לבעלה היהודי של גיורת זו לישאנה לאשה אחרי גרותה. אולם הרמב"ם ז"ל (תשובת פאר הדור סי' קל"ב) כתב: ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה כאשר פסקנו בדברים כאלה שישחררנה וישאנה, פסקנו כך מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו וסמכנו על אמרם עת לעשות לה' הפרו תורתך ויכול לישאנה עכ"ל, ודבריו היקרים אלה הם לנו לעינים בכל דבר שאין בו אסור גמור כגון הנטען או הנשוי עם הגויה ונתגירה שאם לא נתיר נשואה עמה אחרי גרותה ישארו נשואים כל ימיהם בגיותה ובניהם יהיו תערובות נעקרים מאדמת ישראל, וה' בחסדו ישיבנו למוטב ויקוים בנו ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה.
ב. גויה הנשואה לישראל אם צריכה להמתין ימי הבחנה:
גרסינן ביבמות (מ"ב א) גר וגיורת צריכים להמתין שלשה חדשים והתוס' (שם ל"ה ד"ה חוץ מגיורת) כתבו בתירוצם קמא: שדין זה הוא דוקא בידוע שנבעלה ולא נתהפכה, ועוד אומר ר"י דלא מנטרא נפשה כשמתגיירת עם בעלה כיון שכל הזרע מאותו איש אינה חוששת להבחין בין זרע שנזרע מבעלה זה בקדושה לשלא נזרע בקדושה ע"כ, ותירוץ זה נראה עיקר להלכה שהרי מרן ז"ל פסק גר שנתגיר ואשתו עמו צריכים לפרוש זה מזה שלשה חדשים (יור"ד סי' רס"ט סעי"ט) הרי שבכל גר וגיורת גם כשלא ידוע שלא נתהפכה צריכה הבחנה והיינו כמ"ש ר"י דכל גיורת שנשארת נשואה עם בעלה אחר גרותה אינה חוששת להבחין ומנה נלמוד לנדון דידן, שכיון שהיא נשארת נשואה עם בעלה ישראל אינה חוששת להבחין בין זה שנולד לה בגיותה לזרעה שיולד ממנה, אחרי גרותה והלכך צריכה הבחנה.
וראיתי למרן הגאון הראש"ל בספר ישא איש (אה"ע סי' ז') וזו הלכה העלה שאם אשה זו ילדה בגיותה הרי הוכיחה במעשיה שלא חששה להתהפך וצריכה הבחנה אבל אם לא ילדה בגיותה אינה צריכה הבחנה שודאי חוששת לעשות רצון בעלה שהוא ישראל ומשמרת עצמה שלא תתעבר עי"ש.
והנה במ"ש דילדה פעם אחת מוציא אותה מחזקת מתהפכת כבר כתבנו בעניותן (במקו"א) שאין זה מוכרח ושהרב בעי חיי חולק ע"ז, ומ"ש עוד שאם לא ילדה אינה צריכה הבחנה גם זה לא מסתבר דכיון שנשואה לו היא מבקשה להתעבר ולהוליד בנים ממנו כדי שלא תהיה זרה וקלה בעיניו להוציאה.
ולכן נלע"ד שמעיקר הדין אשה זו צריכה הבחנה אולם אם היא מעוברת כשנתגירה אינה צריכה הבחנה דלא גזרו בה משום דלא ליתי לאחלופי באשה ישראלית שנתגרשה והיא מעוברת כיון שהוא דבר דלא שכיח ולא היו בה מעשה גירושין, וכמו שכן פסק מהר"א רוזאנים ז"ל (עיין משל"מ ה' גירושין פי"ב) ושו"ר בספר תעלומות לב (ח"ג סי' ל"א) שהורה להיתר גם בזה משום דכיון שהם גרים יחד כאיש ואשה ובודאי הגמור שלא יפרשו זה מזה ואם לא נזדקק לסדר להם חו"ק ישארו נשואים באסור ומוטב שיאכלו שחוטות תמותות ולא יאכלו נבלות ומטעם זה נראה לסמוך על הוראתו משום עת לעשות לה' ולהתיר נשואיהם של איש מישראל עם אשתו הגיורת בחו"ק כדמו"י אחרי שנודיע להם שראוי להם לפרוש שלשה חדשי הבחנה ואנו את נפשנו הצלנו ובני ישראל קדושים הם וישמעו לקול מורים ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב.