שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן יד
(לחושן משפט סימן כ"ח).
קבלת עדות על ידי גרמופון או קולנע, טלפון ורדיו, וקבלת עדות בכתב
א. מפיהם ולא מפי כתבם
בדין קבלת עדות בכתב, נאמרו הרבה שיטות: א) רש"י ז"ל בפירושו על התורה (דברים י"ט ט"ו) כתב: על פי שנים עדים, ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין, ולא שיעמוד מתורגמן בין העדים והדיינים. מדבריו למדנו: שמה שפסלה תורה עדות בכתב הוא דוקא, כששולחים העדים עדותם בצורת מכתב לבית דין, אבל אם העדים עצמם מביאים ומוסרים כתבם לבית דין, הגדת עדותם מפיהם קרינן ביה, ודנים על פי עדות בכתב; וכן כתב הריטב"א ז"ל (עיין בחדושי הגהות חושן משפט סימן כ"ח) וכן אם חתמו עדותן בשטר לשם עדות דנים עפ"י עדותם שבשטר, הואיל וחתימת השטר לשם עדות היא הגדתם בבית דין, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין, ומטעם זה דנים בעדות שבשטר אפילו בעדות קידושין, כשמציגים השטר עצמו לפני בית דין אבל אם העדים החתומים בשטר מעידים בעל פה על סמך הכתוב בשטר. אין דנים עפ"י עדותם זו דרחמנא אמר מפיהם ולא שיעידו העדים מפי כתבם (ראה רש"י יבמות ל"א ד"ה לינחיה).
לשטה זו מתפרש מאמר "מפיהם ולא מפי כתבם" בשתי פנים: א) שלא ישלחו העדים כתבם לבית דין אפילו אם זוכרים עדותם. ב) שלא יעידו על סמך כתבם אם אינם זוכרים עדותם.
ב) שיטת ר"ת: שמעוט הכתוב מפיהם ולא מפי כתבם, הוא רק באלם שאינו בן הגדה בפיו, או אפילו בפקח שאינו זוכר עדותו אלא מתוך כתבו, אבל מי שזוכר עדותו והוא מדבר, יכול לשלוח עדותו בכתב לבית דין, שכתבו הוא כדבור פיו. וכן כתב ר"ת: נוהגים עכשיו ששולחים העדים עדותם בכתב לבי"ד, ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שזוכרים עדותם, ומה שכתב (גיטין ע"א) עדות קאמרת? שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, שאני אלם שאין ראוי להגיד; אבל אחר מועיל כתב ידו כשזוכר העדות (עיין יבמות ל"א: תד"ה דחזו).
לשיטה זו יוצא: שמעשה הכתיבה היא כהגדת פה, והלכך כשיודעים וזוכרים העדים את העדות בשעת מעשה הכתיבה, דנים בית דין על פי אותו הכתב אפילו אם נעשה בצורת מכתב לבית דין או רשימת פנקס לזכרון עצמו. תדע שהרי התוס' (ב"ב מ' ד"ה מודעא) כתבו לשיטת ר"ת: והא דאמרינן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים, והוא שזוכרה מעצמו, אבל אין זוכר מעצמו לא? היינו כשאינו מוציא כתב ידו בבית דין, הא למדת שאם מוציא כתב ידו בבית דין דנים על פי כתבו אפילו אם ידוע לבית דין שהעד החתום בשטר אינו זוכר עדותו, והיינו משום דמעשה הכתיבה היא הגדת עדותם ובשעת כתיבה היו העדים זוכרים עדותם.
ואל תשיבני ממה שכתב ר"ת עצמו בדין מנוי שליחות לכתיבת הגט: פקח שכתב בכתב ידו, כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו העדים, הגט בטל, עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, (עין הרא"ש גיטין פרק ז' סימן י"ט וב"י אבן העזר סימן ק"ך). הרי שסובר ר"ת שאין כתיבת הפקח כדבורו לענין מנוי שליחות לגט, ואף אנו נאמר: הוא הדין בעדות, אין כתבו כדבורו וכמו שכתוב בגמרא עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם (גיטין ע"א).
ואין זו תשובה, שכד דיקת תמצא שאין הנדונות שוים, שבמנוי שליחות הגט אמירת הבעל לסופר כתוב, הוא גלוי רצונו המחלט בשליחות זו, וכתבו אינו מביע רצונו הגמור, ויש מקום להסתפק שמא לא רצה למנות שלוחיו תיכף, אלא כתב שיהיה מצוי בידו לכשירצה להשתמש בכתבו ויש מקום לחוש לחזרה ולכן צריך דוקא דבור פיו שהוא מגלה רצונו בהחלט.
תדע שהרי בנשתתק שאינו יכול לדבר, מהניא כתיבתו. שכיון שאי אפשר לו לדבר כתיבתו היא דבורו, (עיין הרא"ש שם).
והמבי"ט (בתשובותיו ח"ב סימן קנ"ה) כתב בדעת ר"ת והרא"ש שאם המגרש עומד במקום רחוק שאי אפשר לו למנות שליח בדבורו, וכן אם קבל בשבועה שלא יחזור בו ממנוי השליחות סמכינן על כתיבתו, ע"כ. הא למדת שגם בגט כל מקום שמתברר רצונו המחלט על ידי כתיבתו חשובה הכתיבה כדבור, ובעדות שאין הדבר תלוי ברצונו של העד אלא בהגדת עדות ידיעתו, כל שהתבררה הגדתו זאת ע"י כתבו לבי"ד או רשימת פנקסו, מעשה כתיבתו הוא כדבורו ודנים על פיו.
והנה בנתיבות המשפט (סימן כ"ח ס"ק ו') כתב בדעת ר"ת שעדות בכתב חשובה כהגדתו רק משעה שבא הכתב לפני בית דין, ויכול העד לחזור ולהגיד עד שיגיע כתבו לבית דין, ואם מת או נשתתק העד או שכח עדותו קודם שהגיע כתבו לבית דין, אף לר"ת פסול. דדוקא שטר הוי כמו שנחקרה עדותם בבי"ד משעת חתימה, אבל עדות בכתב לא הוי עדות עד שבא הכתב לבי"ד. ואין העדים עוברים בלאו דלא תענה עד שבא כתבם ליד בית דין וכו', ואף שבמסירת הכתב לבית דין, לא עשו עדים שום מעשה שהרי שלוחם הביא כתבם לבית דין מכל מקום כיון שעשה מעשה מתחילה ולא חזר בו עד שבא הכתב לבית דין, ונגמר המעשה שלו חייב, דהא כל עד אפילו הגיד בע"פ יכול לחזור תוך כדי דבור וכשלא חזר בו חייב, עכת"ד. ולע"ד כבר כתבנו שמדברי התוס' (ב"ב מ' ד"ה מחאה) מוכח דאפילו בכתב רשימת הפנקס דנים עפ"י עדותם בכתב גם אם שכחו עדותם בשעה שבא כתבם לבית דין ומזה מוכח דלר"ת מעשה הכתיבה הוא כדבורם, משעת כתיבתו. ולא משעת מסירת עדותם בכתב לבית דין, והכי מסתברא, שאם תאמר שכתיבה עצמה אינה הגדה, מסירה אלמת ודאי שאינה הגדה.
והנה הסמ"ע (סימן כ"ח ס"ק מ"ג) כתב: שאפילו לר"ת וסיעתו אין דנים בעדות שבפנקס העדים, משום דהוו כאלמים שאינם ראויים להעיד בפיהם ע"כ. מכאן אנו למדים דלא הכשיר ר"ת עדות בכתב אלא כשנכתבה לשם עדות, ומטעמא דאמרן דמעשה הכתיבה הוא הגדתם, אבל כשנכתב לזכרון אין מעשה הכתב חשוב כדבורו, דלא יהא כתבו עדיף מדבורו שאם הגיד שלא בפני בית דין יכול לחזור ולהעיד, והוא הדין כתב שלא נעשה לשם עדות הוי כהגדה חוץ לבית דין ואין דנים על פיו אפילו כשעומדים לפנינו ויכולים להעיד בפיהם.
אולם דברי הסמ"ע נסתרים ממה שכתבו התוס' (ב"ב שם) שגם בעדות שבפנקס יכולים העדים להוציא כתבם בבית דין ודנים בית דין עפ"י כתבם, אעפ"י שאין העדים זוכרים עדותם, והרי כשאינם זוכרים עדותם אעפ"י שעומדים לפנינו הרי הם כאלמים, וכך הוא עומדים לפנינו ולא זוכרים עדותם, כאינם עומדים לפנינו אעפ"י שידענו שהם זוכרים עדותם. ואין לומר דהוצאת כתבם ומסירתו בפני בית דין חשובה מעשה, דבעדות לא במעשה תליא אלא בהגדה, ומסירה אלמת ודאי שאינה הגדה, שהרי אם נשתתק העד בין כתיבת עדותו למסירתו, כתב הנתיבות שאין דנים על פי עדותו, וכל שכן כתב בפנקסו אם נאמר דבעינן כתיבה לשם עדות הכתיבה אינה כדבור ומה תועיל מסירת כתיבתו זאת לבית דין הרי אין כאן הגדה.
מכאן שר"ת סובר דלא בעינן כתיבה לשם עדות, אלא הכתיבה עצמה היא כדבור אפילו אם כתבה לזכרון דברים, הלכך כשהוציא כתבו בבית דין הויא הגדה, שהרי במסירתו הוכיח רצונו להגיד.
ובכותב עדותו על השטר הואיל ומעשיו מוכיחין על כוונתו להגיד בשעת כתיבתו, דנין על פי כתבו מטעם דכתיבה כדבור דמיא לענין עדות.
מהאמור יוצא, שלדעת ר"ת: מעשה הכתב או חתימת העדים הוא כדבורם והלכך כל כתב שנעשה בשעה שהעדים זכרו עדותם, אפילו שלא נכתב לשם עדות הרי הוא כמפיהם של העדים, ודנים על פי עדות זו.
ועדיין נשאר לנו מקום עיון לשיטת ר"ת ממאי דקימא לן: אין מקבלים עדות אלא בפני בעל דין ואם קבלו שלא בפניו אין דנים על פיו (חושן משפט סימן כ"ח סעיף ט"ו) ועדות שבכתב אעפ"י שהיא נקראת בבית דין לפני בעל הדין, הויא שלא בפניהם, למאי דהוכחנו דמעשה הכתיבה, הוא הגדתם. ובשלמא בעדות שבשטר יש לומר: הואיל ועדות זו ניתנה לכתיבה, הרי זה כאילו נכתב בפני בעל הדין, או כאלו קבלו עליהם בעלי הדין שתתקבל העדות שלא בפניהם, אבל בעדות ששולחים העדים בכתב וכן ברשימת הפנקס הרי נכתבה שלא בפני בעל הדין וראוי שלא לדון על פיה ואם דנו דינם בטל.
וראיתי להתומים (סימן כ"ח ס"ק ט"ו) שעמד בזה, ותירץ: דלא הכשיר ר"ת עדות בכתב אלא באותם הענינים שמקבלים עדות שלא בפני בעלי דין. ולע"ד אין זה מסתבר שתנאי עיקרי זה יהיה סותם ר"ת מלהזכירו, ובלא זה נמי קשה שהרי קבלת עדות צריכה ג' מומחים שיודעים הלכות עדות וזהירים בקבלתם לכוין עדות כל אחד מהם (עיין חושן משפט סימן כ"ח סעיף כ"א) ועדות בכתב ששולחים העדים או רשימת פנקסם, לא נכתבה בפני דיינים מומחים? לכן נלע"ד לומר בדעת ר"ת, שהוא סובר שמעשה הכתב עדיף מדבור לענין זה, שאלו דבור שלא נקבע בכתב נפסק תיכף עם שעת הגדתו הלכך אפילו אם שמעו עדום מפיהם אינם יכולים להעיד בפני בית דין שהכתוב אמר מפיהם ולא עד מפי עד וכשחוזר העד ומעיד בפני בית דין הרי זה דבור חדש שהוא נובע מתוך זכרונו בשעת העדאתו, אבל הגדה שבמעשה הכתב, הוא קול ממושך שהוא נשמע ונגלה בכל שעה שאנו קוראים את כתבו, ובשעה שנקרא כתב זה בפני בית דין ובעלי הדין הוא גמר השמעת קולו הממושך של העד שנשמע בפני בית דין ובעלי הדין.
ועדיין צריכים אנו לברר שיטת ר"ת זו למאי דקיימא לן שדיני ממונות צריכים דרישה וחקירה מדאורייתא ממקרא שכתוב: משפט אחד יהיה לכם, אלא שרבנן הקילו בדיני ממונות וכן בקידושין משום שלא תנעול דלת בפני לוין (עיין סנהדרין ל"ב והרמב"ם ה' עדות פ"א ד – י וחושן משפט סימן ל' ואבן העזר סימן מ"ב בהגה ותשובות הריב"ש סימן קצ"ג ובבית יוסף חושן משפט סימן ל' בבד"ה) הלכך אפילו אם יכתבו העדים המקום והזמן כראוי עדין לא נתקימה מצות חקירה ודרישה המוטלת על הדינים לחקור ולדרוש העדים בשבע חקירות ולהסיעם מענין לענין בחקירותיהם, ודין זה נוהג בכל דין מרומה שבדיני ממונות וקידושין, ובעדות שבשטר, אי אפשר לדיינים להכיר המרמה שבדבר, ואם יכירו אי אפשר להם לחקור העדים בדרישה וחקירה כדינה של תורה.
ואפשר היה לומר: שגם בעדות שבשטר אם רואה הדיין שהדין מרומה לא ידון על פי אותו השטר אבל אין זה מסתבר, שאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, עדין ימנע המלוה להלוות ואיכא נעילת דלת בפני לוין, ובאמת לא מצאנו בשום מקום בתלמוד שהותר לדיינים לפסול שטר שלא בעדות וראיה ברורה.
קושטא הוא דמהרי"ק כתב: אם יראה לדיין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה לעדים החתומים על השטר (בית יוסף חושן משפט סימן ט"ו) וכן כתב הרא"ש בכלליו והביא דבריו הטור, בשטר שובר שהוציא הלוה אחרי מות המלוה והיו בו ספקות וחששות ועל זה השיב הרא"ש וכתב: אמת הדבר שאלו העדים צריכים דרישה וחקירה (טור חושן משפט סימן ע"א).
אבל מסוגיא דגמרא משמע דאין פוסלין השטר אפילו כשחוזרים ומגידים מטעם דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין דמי (כתובות י"ח ב) והא ודאי חזרת העדים מהגדתם או שאומרים אנוסים היינו מעורר חשש דין מרומה על עדות שבשטר, ובכל זה אין מאמינים אותם וחותכין הדין על פי השטר. הלכך גם אם יחקרו אותם ויכשלו בחקירתם הואיל ובחתימתם נעשה כמי שנחקרה עדותם אינם חוזרים ומגידים.
מכאן אנו למדים שאף הרא"ש לא הצריך דין וחשבון לעדים החתומים על השטר אלא כשיש ספקות בגוף השטר ובזה הוא דחוקרין ודורשין אותם, אבל אין בית דין רשאים להטיל ספק בעדותם של העדים ולהצריכם דרישה וחקירה על עצם עדותם.
שוב ראיתי שכן כתב המחנה אפרים ז"ל, וזה לשונו: נראה לחלק דהיינו דוקא היכא דהדיין בלא דברי העדים כבר הוא רואה שהדין מרומה אבל כל היכא דלא חזי שום אמתלא כי אם פי העדים שחוזרים ומגידים אין העדים חוזרים ומגידים (מח"א ה' עדות סימן ק').
וטעם חלוק זה הוא לדעתי, שכל שאיתרע השטר מסיבה אחרת, כגון תשובת הרא"ש הנ"ל כיון דאיתרע השטר אין לומר שוב עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי, אבל כל שהשטר אין בו שום ריעותא, אין להטיל ספק בעדים ולהצריכן דרישה וחקירה משום שלא תועיל הדרישה וחקירה לבטל השטר מטעם דאינן חוזרין ומגידין. ולפי זה הדרא קושין לדוכתא שאם אתה אומר להכשיר עדות בכתב בטלת דין דרישה וחקירה בעדות שבדיני ממונות, ואפילו בדין מרומה שהעדים חשודים מעצמם או שיש ידים מוכיחות לחושדם ברמאות.
לכן נראה לי לומר בדעת ר"ת שהואיל והתורה לא פסלה עדותם שבכתב אלא באלם. וכיון שעדות בכתב כשרה מדאורייתא, תקנו חכמים להכשירה אפילו כשלא מתקימת בה מצות דרישה וחקירה משום נעילת דלת בדיני ממונות ובעדות קדושין שדומים לדיני ממונות בדינם לענין זה, מטעם עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין, דודאי המלוה שהוא מעונין בכתיבת השטר דאיק בכשרותם ונאמנותם של העדים וגם הלוה דאיק בזה ולא חיישינן לזיוף אלא שרבנן הצריכו קיום בית דין כדי להמלט מחשש זיוף, וכיון דזיוף אין כאן ודאי שהשטר הוא אמת ונכון וכאלו נחקרה עדותם בבית דין דמי.
שיטת הרי"ף
הרי"ף ז"ל סובר: עדות בכתב שפסלה תורה היא כתב שמתקבל ישר מידי העדים או שלוחם לידי בית דין, שכיון שהעדים יכולים לבטל כתבם או שלוחם עד שיגיע כתבם לבית דין נמצא שבהגעת כתבם לבית דין נתקבל עדותם בכתב, אבל כל עדות בכתב שנמסרה או שראויה להמסר בשעת כתיבתה לזכות וראיה ביד בעליה "מעידנא דחתימי בשטרא ויהבי ליה למריה לא יכלי למהדר בהו והוה ליה כמי שנחקרה עדותם בבית דין הלכך מפיהם קרינן ביה".
והוא הדין לרשימת פנקס של העד. אם איתא תותי ידיה דסהדי, אין דנים על פיה אלא אם כן זוכרה העד מעצמו אבל אם מסרה ליד הזוכה בה לראיה של זכות, כיון שאינו יכול לחזור בו, משעת מסירתו לידי בעליו הוי כאלו נחקרה עדותו בבית דין.
אבל שטר שלא נתן לראיה של זכות ביד בעליו כגון שטר קידושין וכן שטר העשוי להודעה כגון שטר שכתוב בו פלוני מת או נהרג, אפילו אם יצאו מתחת ידי העד חשוב לעדות שבכתב הואיל וערכם של שטרות אלה הוא מתחיל משעת הופעתם בבית דין (עיין הרי"ף יבמות פ' ד' אחין וכתובות פ"ב ד' כ' ובנמק"י והרמב"ן במלחמות וס' הזכות יבמות שם, ובבית יוסף חושן משפט סימן כ"ח).
שיטת הרמב"ם
בדעת הרמב"ם ז"ל, נחלקו הפוסקים ראשונים ואחרונים, הטור ומרן הבית יוסף (בסימן כ"ח) והסמ"ע שם (ס"ק מ"ג) וש"ך (ס"ק י"ד) סוברים בדעתו שמדאורייתא פסולה כל עדות שבכתב ואפילו אם היא עדות שבשטר, אם אין העדים זוכרים עדותם, ומדרבנן הכשירו עדות בכתב של שטרות משום נעילת דלת. והלחם משנה (ה' עדות פ"ג ה"ד) סובר בדעתו שעדות בשטר ואפילו עדות בכתב ששולחים העדים כתבם לבית דין היא עדות מעולה מדאורייתא, אם העדים קיימים ויכולים להגיד בפיהם. וחכמים הוסיפו להכשיר עדות בכתב גם כשהעדים אינם יכולים להגיד בפיהם כגון שמתו, (עיין בנוב"י אבן העזר תק"ע סימן ל"ג ובמהדורא תנינא חלק יורה דעה סימן ה').
והטורי זהב והנתיבות סוברים גם הם בדעת הרמב"ם, שעדות שבשטר כשרה מדאורייתא; אלא שחלוקים בטעמם: הטורי זהב סובר שבשטרי מכר וגט אשה גלי קרא להכשירם. והנתיבות (סימן כ"ה סק"ז) סובר שכל שטרי מכר וקנין וכן שטרי גיטין, הואיל ואין מעידים על גמר המעשה, אלא שליחותיה דבעל דבר עושים לכתוב מה שצום או מה שנעשה בפניהם ושנתן לכתיבה, לכן עדות זו מהניא מן התורה עפ"י כתבם, אבל שטר ראיה, כגון: שטר שמעידים בו שפלוני לוה, או התחייב לפלוני, הואיל ואין העדים עושים בזה שליחות בעל דבר הוי עדות מפי כתבם ופסולה מדאורייתא אלא שחכמים הכשירוהו משום נעילת דלת, עד כאן תוקף דבריו.
ולדעתם יוצא שעדות בכתב שע"י אגרת לא הוכשרה אפילו מדרבנן, הואיל ולא גלה הכתוב להכשיר אלא שטר, והואיל ואין עושים בכתבם שליחות בעל דבר, הרי פסולה מדאורייתא. ועל עדות בכתב כזה לא תקנו חכמים משום נעילת דלת.
ומרן החת"ס (אבן העזר סימן ק"ד) כתב: מעיקר דין תורה הוכשרה עדות שבשטר אפילו אם מתו העדים החתומים בו בדיני ממונות הואיל והשטר נכתב מרצון ודעת המתחייב, והוא הדין לעדות גיטין, אעפ"י שהאשה מתגרשת בעל כרחה הואיל ומשעת נשואיה נתרצית בכך שיגרשנה בעל כרחה, הרי זה כאלו נכתב הגט מרצונה, אבל בדיני נפשות ועונשין וכן בגיטין לאחר תקנת רגמ"ה אין דנים בעדות שבכתב, הואיל ונכתבה שלא מרצון ודעת המתחייב. וכל זה הוא מעיקר דין תורה, אבל בימי הסופרים שרבו זייפנים מכתבי עמל, תקנו להצריך קיום שטרות, והדר אכשור דרא וחזרו מדין תורה להכשיר עדות שבשטר גם בלא קיום ושוב חזרו לקלקולם ותקנו להצריך קיום שטרות, ותקנו גם שיועיל קיום בית דין, אפילו אם נתקיים אחר שמתו העדים משום תיקון העולם, ומשום כן טוב וישר לקיים כל שטר מיד אחר חתימתו באופן שתהיה עדות מן התורה. עד כאן תוקף דבריו.
ודברי החת"ס תמוהים בעיני מאד, דהנה היסוד להנחתו זאת דבדאורייתא כשרה עדות בשטר אפילו אחר שמתו העדים, הוא משום דקשה לומר שמן התורה לא יועיל שטר אחרי שמתו עדים, ואשה שנתגרשה, משמתו עדים לא יהיה לה שום ראיה על גירושיה, ודרכיה דרכי נעם כתיב. ואין זה מוכרח, שהרי אפשר לקיים חתימות העדים תיכף אחרי חתימתם, ומי שלא עשה כן איהו אפסיד אנפשיה. ובכלל מה שכתוב דאחסור דרא ואכשור דרא וחזרו ונתקלקלו, אינם אלא דברי נביאות.
תו חזיתיה למרן החת"ס (שם) שכתב: ובזה זכיתי להבין מה שצל"ע: מה מועיל כל פסק או קיום הנפק, והלא הדיינים אינם אלא עדים שפלוני יצא זכאי או חייב בדינם, או שחקרו עדותם בשטר, כמבואר בקידושין (ד' ע"ד א) ובסמ"ע (סימן כ"ג), וא"כ קשה מה מועיל כתבם הואיל ופסק דינם נכתב שלא מרצון שניהם? ולפי הנ"ל אין שאלה, דכל בעל שטר משעת כתיבת השטר שעבד נפשיה אדעתא דהכי שיוכתב עליו הנפק, וממילא הוה ליה כנעשה ברצון המתחייב, וכן יש לומר בכל פסק דין כיון שבאו לפניו לדון או אפילו דיין שדן בכפיה, כיון שהוא עושה זאת ברשות התורה הוה ליה כרצון שניהם, עד כאן תוקף דבריו.
ולא זכיתי להבין דבריו אלה, שלע"ד מעשה בית דין אין לו דין עדות. תדע, שהרי בקידושין (ע"ד) גרסינן: נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי, ואקשינן ונחזי זכותא מאן נקיט? ומשני לא צריכא דקריע זכותיהו ע"כ, ואם נאמר כדברי החת"ס שפסק דין של דיינים חשוב כעדותם בכתב אפילו אם הפסק דין הוא לפנינו אין כאן אלא עד אחד בכתב. וכן כתבו התוס' (ב"ב מ' ד"ה מחאה): וקיום שטרות נמי, משום דמעשה בית דין הוא, וכל מעשה בית דין נכתב שלא מרצון החייב. ע"כ. זאת אומרת שמעשה בית דין אין לו דין עדות הואיל והוא נכתב שלא מרצון החייב, ולא כתב הסמ"ע שהדיינים הם כעדים אלא כשבאים להעיד בפיהם על מה שדנו כבר אבל אם כתבו פסק דין, פסק דין הכתוב אינו אלא מעשה בית דין ולא עדות וזה ברור לע"ד.
ואחרי שראינו דעות חלוקות בדעת הרמב"ם אענה גם אני חלקי ואומר: אחרי העיון בדבריו, נלע"ד לומר בדעתו, שמה שפסלה תורה עדות בכתב הוא דוקא, כשאין העדים זוכרים עדותם מעצמם. ומשום שכל שאינם זוכרין עדותם מעצמם, הרי הם כחרשים. וכמו שהחרש פסול לעדות משום שאינו ראוי לשמוע דברי הדיינים והאיום שמאיימים עליו, (ה' עדות פ"י ה' י"א) כן עדים שאינם זוכרים עדותם אלא מתוך הכתב אינם ראוים לשמוע דברי הדיינים, שמתוך שסומכים על כתבם לא יחזרו בהם על ידי דברי הדיינים ואיומם, וזהו שכתב (פ"ח ה' ד'): שטר שיצא לבית דין, ובאו עדים ואמרו: כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו, ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו, לא נתקיים השטר, והרי הם כחרשים עד שיזכרו עדותם (עיין בסמ"ע סימן מ"ו ס"ק כ"ט שפירש כן והוא הפירוש הנכון בדברי הרמב"ם) אבל אם העדים זוכרים עדותם אעפ"י שלא נתקימה חתימתם בבית דין אלא מכתבם, דנים עפ"י עדותם בכתב מן התורה. דכיון שראוים לשמוע דברי הדיינים ואיומם בשעה שמעידים על חתימת ידם, חשוב כתבם כדבורם ומפיהם קרינן בהו, וכן דקדק הרמב"ם וכתב: צריך להעיד בבית דין בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו, ע"כ. (פ"ט ה' י"א).
ולמד זה ממה שכתוב (כתובות כ'): כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים והוא שזוכרה מעצמו, ע"כ. ומפרש הרמב"ם שמעיד עליה דקאמר הוא הגדת תוכן העדות עצמה או זהות כתיבת ידו, ובשניהם אם זוכר מעצמו מעיד עליה ואם אינו זוכרה מעצמו אינו מעיד אפילו על חתימת ידו או כתבו, וסובר עוד הרמב"ם שמאמר "כותב אדם עדותו על השטר" כולל גם עדות שבשטר וגם רשימת הפנקס של העד לזכרון עצמו, ובשניהם הדין שוה. שאם זוכרה מעצמו מעיד על כתבו ודנים על פיו ואם אינו זוכרה מעצמו אין דנים על פי כתבו אפילו אם הוא מתקיים על ידי עדים אחרים, לפי שלא תקנו חכמים לדון בכתב יד שנתקיים על ידי אחרים כעדות שבע"פ אלא בכתב יד או חתימת שני עדים אבל לא בחתימת או כתב יד של עד אחד. הא למדת דבזוכר עדותו מעיד על כתבו ודנים בית דין עפ"י כתבו מדאורייתא (עיין שם פ"ה ה"א וה"ה).
מכאן למד הרמב"ם בעדות שבשטר הואיל ואין העדים מעידים לפנינו לא תוכן העדות ולא זהות חתימת ידם אין עדותם כשרה מדאורייתא, אבל מדברי סופרים ומשום נעילת דלת בפני לוין תקנו להכשיר כל עדות בשטר שהתקיימה או שיכולה להתקיים על ידי עדות אחרים או מתוך כתב יד שהוחזק בבית דין אפילו אם אין העדים החתומים בו זוכרים את עדותם, ולא מעידים לפנינו, משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין משעת חתימתם. ומטעם זה חותכין הדין בדיני ממונות בעדות שבשטר, אעפ"י שאין העדים קיימים. ואפילו אם יאמרו העדים החתומים אין אנו זוכרים עדותנו, אין משגיחין בדבריהם. שמא חזרו ורוצים לבטל עדותם. (שם פ"ג ה"ד ופ"ח ה"ד).
ומדרבנן הוסיפו עוד על תקנה זו להצריך קיום בשטרות משום חשש זיוף, ולפי תקנתם זו חזר הדין לסיני, וכל שלא התקיים השטר, או שאינו יכול להתקיים אלא מפיהם של החתומים בו אין לעדות שבשטר שום ערך אלא משעת קיומו ואילך, ולכן צריך שיזכרו העדים החתומים בו את עדותם בשעה שבאים לאשר חתימת ידם, ואם אין זוכרים עדותם אסור להם להעיד על כתב ידם, ואם העידו אין בית דין דנים עפ"י כתבם.
והנה הכסף משנה תמה על דברי הרמב"ם, ממה שכתב: כיון דקיום שטרות דרבנן, הימנוהו רבנן בדרבנן (כתובות כ"א). אלמא דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין ולא בעי קיום, וצריך עיון.
והטורי זהב כתב לתרץ דעת הרמב"ם: דהואיל ומצאנו שני כתובים שנראים כסותרים, דבתורה נאמר על פי שנים עדים למעט מפי כתבם, ומדברי קבלה נאמר: שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום, ללמד שמהניא עדות בכתב. לכן יש לומר היכא דגלי קרא דמהני שטר, גלי ודנים עפ"י השטר, וכן בגט אשה גלי קרא דמהני, ועל אלו דברים אמרינן דמן התורה אין צריך קיום ממילא ק"ו בשאר דברים שהם דרבנן שאינם צריכים קיום אלא מדרבנן (טורי זהב חושן משפט סימן כ"ח).
ולע"ד אין תירוצו מחוור, שהרי סתירת הכתובים אפשר לתרצם כדעת רש"י דמפיהם לא ממעט אלא שולח דבריו באגרת ולא שטר, או כדעת ר"ת שאינו ממעט אלא אלם שאינו ראוי להגדה, או כדעת הרמב"ן דשטר אינו בכלל מפיהם משום דנעשה כמי שנחקרה עדותם, והכי עדיף לתרץ הכתובים מלהשאיר הכתובים כאלו סותרים ולומר היכא דגלי גלי, ואדרבה מסתברא לומר דגלי קרא בשטרות מקנה וגיטין והוא הדין לכל דיני עדות.
והש"ך עמד על דברי הרמב"ם ודחה אותם מהלכה וסתר כל תירוציו של ס' מגילת אסתר לישב דבריו, (שם ס"ק י"ד).
ולפי מה שכתבתי מתיישבים דברי הרמב"ם שהם מסכימים עם סוגיא דתלמודא, והוא: דהרמב"ם סובר שמעיקר דין תורה אין דנים עפ"י עדות שבשטר, דמפיהם ולא מפי כתבם אמרה תורה ושטר נמי מפי כתבם, אולם מדברי סופרים אמרו לחתוך הדין עפ"י שטר מטעם דנעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין, ולטעם זה לא צריך קיום החתימות שהרי שעת חתימה היא הגדתם בבית דין, ותקנה זו אעפ"י שהיא משום נעילת דלת שייכת גם בגיטין שלא תעגן האשה כל ימיה, ועפ"י תקנה זו שהיא מיוסדת על הסברא שהמעונינים בדבר דייקי שפיר שהעדים יהיו כשרים ונאמנים בעדותם לטובת שניהם נעשה עדות שבשטר כשר מדאורייתא מטעם שנעשה כמי שנחקרה עדותם, אולם לאידך גיסא הואיל ואם העדים אינם זוכרים עדותם בשעה שמופיע שטר בבית דין עדותם בטלה הואיל והם כחרשים (הרמב"ם ה' עדות פ"ח ה' ד') והואיל ואפשר להיותו מזוייף מעיקרו, אעפ"י שמעיקר הדין לא חיישינן לזיוף (הרמב"ם שם פ"ג ה' י"א), ומסתמא עדים החתומים על השטר זוכרים עדותם ואינם נאמנים לומר שאינם זוכרים אותה (הרמב"ם שם פ"ח ה' ד'), בכל זאת תקנו רבנן קיום שטרות כדי שלא נצטרך להגדת העדים אפילו על זהות חתימתם, וכל שיצא חתימתם ממקום אחר כלומר שאפשר לקיימו שלא מפיהם, אין משגיחין לדברי העדים משום דכיון דקיום שטרות לבתר תקנה חותכין הדין עפ"י השטר משום נעילת דלת בפני לוין הוא מדרבנן והימנוהו רבנן בדרבנן, הלכך בדיני קנסות ועונשין וכן בדיני ממונות במקום שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וצריכים אנו לעדות החתומים בשטר לזהות חתימתם, והם אומרים שלא חתמנו מעולם ואין אנו יודעים עדות זאת כיון שבכגון זה נתבטלה הסברא של עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בפני בית דין לפיכך חוזר הדין לסיני ואין חותכין הדין בעדות שבשטר.
ועדיין נשאר לנו לבאר דברי הרמב"ם הנראים כסותרים, שהרי באמרו העדים אין אנו זוכרים עדות זו, כתב: ואין משגיחים בדבריהם, שמא חזרו בהן. משמע, שאם ידוע לבית דין שאינם זוכרים, כגון שנתחרשו או נשתטו אין בית דין דנים על פי עדותם שבשטר, ומזה מוכח שאין השטר חשוב כנחקרה עדותם בבית דין, אלא משעת קיומו ואילך. וזה סותר למה שכתב: היה יודע בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים אף על פי שלא הוחזק בבית דין אלא אחר שנעשה חתנו הרי זה כשר (שם פי"ד ה' ה') ומזה מוכח שעדות שבשטר מתקיימת משעת חתימתו.
וראיתי להתומים (סימן כ"ח ס"ק ל') שעמד בזה, וכתב: שכשם שתקנו חכמים להכשיר עדות בשטר כשמתו העדים, כך תקנו להכשיר כשנפסלו העדים החתומים מחמת קורבה. וכן תקנו להכשיר עדות בשטר אפילו אם נתחרשו העדים, שאם לא כן בטלת כל הלואות, שכל לוה יחוש שמא ימותו העדים, או יתחרשו (או"ת סימן מ"ו ס"ק מ"א).
ולענ"ד לא מסתבר כלל לומר שתקנו חכמים גם בנפסלו או נתחרשו העדים, שהוא דבר דלא שכיח, ודוקא במיתה דשכיחא הוא שיש נעילת דלת, אבל שום לוה לא יחוש לכך שיתחרשו או שיפסלו העדים.
ולע"ד נראה שאין כאן קושיא מעיקרא, שהרי הרמב"ם תלה שני תנאים בדבר, שאמרו: מעולם לא ידענו עדות זו, ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה, או מכר לו (שם פ"ח ה' ד'). דון מינה שאם אמרו לא ידענו עדות זו אבל ידענו שפלוני לוה או להיפך מקיימים השטר על פיהם, וטעמו של דין זה משום שהואיל ואין השטר מתקיים אלא על פיהם שזה כתבם והם אומרים שלא ידעו לא עדות זו ולא כל עדות אחרת המחייבת את מי שכנגדם בטלה מאליה סברת כמי שנחקרה עדותם בבית דין שהרי לפי דבריהם לא חתמו על השטר אלא שזייפו חתימתם. מה שאין כן כשנפסלו או נתחרשו או נשתטו או אפילו מתו כיון שאין להטיל ספק על שעת חתימתם שפיר אמרינן בהו עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין, וממילא כאלו הגידו בפני בית דין ולא איכפת לן אם זוכרים עדותם בשעת הופעת השטר לבית דין, אבל נפסל מחמת קורבה, כגון שנעשה חתנו, או חתם כשהיה בריא ונשתתק, שפסלותם היא מגזרת הכתוב ולא משום שחשוד לשקר, כשמתקיימת חתימתם על ידי אחרים נעשה כמי שחקרה עדותם משעת חתימתם, דהואיל ואין ספק בעצם חתימתם בשטר משעה שחתמו נתקיימה עדותם.
ולענין עדות בכתב, אף על פי שלא נתפרש בהדיא בדברי הרמב"ם, מדקדוק דבריו נלמוד שהוא חולק על סברת ר"ת וסובר שאין להכשיר עדות בכתב אפילו אם מתקיימת כתבו בעדות אחרים, אלא אם זוכרים העדים החתומים בו את עדותם בשעה שהיא מתקבלת בפני בית דין שהוחזק בבית דין, שהרי פסק: מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בבית דין והכיר כתב ידו, שזהו בודאי, אבל אינו זוכר העדות כלל, הרי זה אסור להעיד על כתב ידו (פ"ח ה"א) ומשמע שגם אחרים לא יעידו על כתב ידו, לפי שעדות עד אחד בשטר לא תקנו בו סופרים לומר נעשה כמי שנחקרה עדותן, והוא הדין והוא הטעם לעדות בכתב, הואיל והלוה לא חש לכתוב לו שטר איהו אפסיד אנפשיה, ולא תקנו סופרים להכשיר כתבם של העדים אלא כשהוא בצורת שטר, מטעם כמי שנחקרה עדותם בבית דין.
ב. פסק הלכה לדעת מרן ורמ"א ז"ל:
עדות שבכתב
א) אלם מתולדתו או אפילו אם היה משותק בשעת חתימתו, אפילו אם כוון עדותו ברמזיו וכתב עדותו לפני בית דין ואפילו אם מתקיימת חתימתו ע"י אחרים אין דנים על פי כתבו שאלם או משותק פסול לעדות, מקרא דאם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד (עיין חושן משפט סימן מ"ו סעיף ל"ו וקצות החושן שם ס"ק י"ט ונתיבות המשפט ס"ק כ').
ב) עדים ששלחו כתב ידם בצורת אגרת לבית דין, אינה עדות, דכתיב: על פי שנים עדים, מפיהם ולא מפי כתבם (סימן כ"ח סעיף י"א).
ג) רשימת הפנקס שכתב העד לזכרון דברים (שם סעיף י"ג) או אפילו עד אחד שחתם בשטר (סימן מ"ו סעיף י') אין העד עצמו רשאי להעיד על זהות כתב ידו, או להעיד תוכן עדותו בבית דין מתוך הכתב, אלא אם זוכר עדותו מעיד עליה בפני בית דין ואינו חושש שמא מתוך שנתישן הדבר הרבה אינו זוכרו, אבל אם לא נזכר עדותו לא יעיד אפילו על כתב ידו, וגם אם אחרים יאשרו כתב ידו אין דנים על פי כתבו, דכל עדות שבכתב פסולה מן התורה, וגם תקנת חכמים לא היתה להכשיר אלא בעדות שני עדים בשטר משום נעילת דלת, אבל בעד אחד אוקמוהו אדאורייתא (סימן כ"ח סעיף י"ג וסימן מ"ו סעיף י').
ד) כתב שנכתב לשם עדות אלא שלא נכתב לשם מסירתו לבעליו, כגון טופס שטר שביד הסופר שחתומים עליו שני עדים ולא הועתק השטר, וגם לא נכתב הטופס לשם העתקתו בשטר, אין דנים בו. שגם זה דין כתב יש לו, ופסול מדין מפיהם ולא מפי כתבם (חושן משפט סימן ס"א סעיף ב' ובהג"ה וש"ך ס"ק ב').
ה) מורי הוראה קדמונים נהגו לסמוך על דעת ר"ת: להכשיר עדות בכתב העדים הנשלח לבית דין במקום שהעד הוא תלמיד חכם (סמ"ע סימן כ"ה ס"ק מ"ב).
ו) עדים שמוסרים כתבם לבית דין ואומרים בפיהם: אנו מעידים ככל מה שכתוב בכתבנו זה הוי כעדות פיהם (ברכי יוסף סימן כ"ה אות ט"ז ופתחי תשובה שם ס"ק כ').
עדות שבשטר
א) עדות בשטר שחתומים עליו שני עדים, מן התורה אינה עדות כלל, ואפילו אם יכול להתקיים על ידי עדים אחרים או מתוך כתב יד שהוחזק בבית דין, שגם עדות בשטר היא בכלל מפי כתבם, ומדברי סופרים תקנו להכשיר עדות בשטר החתום בשני עדים אפילו אם אין העדים קיימים משום נעילת דלת בפני לוין. במה דברים אמורים כשהשטר נתקיים בבית דין או שראוי להתקיים על ידי עדים אחרים או כתב יד שהוחזק בבית דין, שכל שטר שיכול להתקיים בלא העדאת עדים החתומים בו, נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין, ואפילו אם יאמרו העדים אין אנו זוכרים עדותנו אין מאמינים אותם הואיל ואפשר לקימו שלא מפיהם, אבל אם אין השטר מתקיים אלא ע"י עדות העדים החתומים בו על זהות עדותם, אין דנים עפ"י עדות זו אלא אם כן זוכרים העדים עצמם את עדותם, דכל שהעדים זוכרים עדותם אפילו אם מעידים על זהות כתב ידם הרי זה כאלו מעידים על מנה שבשטר והוי כעדות מפיהם (סימן כ"ח סעיף י"ב וסימן מ"ו סעיף י'). ויש אומרים שגם אם העדים החתומים בו אינם זוכרים עדותם מתקיים השטר על פיהם, כששניהם מעידים כל אחד מהם על כתב ידו וכתב יד חברו או שמצטרף עמהם אחר שיעיד על כתב ידי שניהם, כדי שתתקים כל אחת מחתימת העדים על ידי שני עדים (סימן מ"ו שם).
ב) שטר שחתום בשני עדים ראויים להעיד בפיהם, וקודם שנתקיימה חתימתם בבית דין נפסלו שניהם או אחד מהם, מסבת קרבת משפחה, או שמתו או נשתתקו, ויכול השטר להתקיים על ידי עדים אחרים או כתב ידם שהוחזק בבית דין, מקימים השטר ודנים על פיו. שכל שטר שיכול להתקיים בבית דין שלא על ידי החתומים בו הרי הוא כמי שנחקרה עדות החתומים בו משעת חתימתם.
ג) עדי השטר או אחד מהם שנפסל לעדות מסבת גזלנות, אין מקיימים השטר אפילו על ידי אחרים או כתב יד שהוחזק בבית דין, אם לא שראו חתימת העד קודם שנפסל בגזלנותא, הא לאו הכי חישינן שמא זייף וחתם אחר שנפסל לעדות.
ד) עדי השטר או אחד מהם שנפסל לעדות מסבת קורבה שתוק או עבירה אינו יכול להעיד על זהות כתב ידו כי בזה הרי הוא כמעיד על מנה שבשטר, והואיל ואין השטר מתקיים אלא על פי העד החתום בו לא תקנו בו חכמים לומר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין ונמצא שהוא מתקיים על ידי עדות קרוב או פסול או מפי כתבם, והלכך אין חותכין אפילו דיני ממונות על פיו.
ה) שטר שלא נכתב כתקונו כגון שכתב: ביאור מה שהודה בפנינו ראובן שיש עליו ממון עזבון פלוני כך וכך, הואיל ואין בו קנין ולא הודאה, והואיל ולא כתבו העדנו על עצמו או הודה בפנינו כמו שרגילים לכתוב בשטרי קנין והלואה או בשטרי הודאה, וכתבו לשון גרוע זה: ביאור מה שהודה לפנינו, לשון זה מוכיח שלא כיונו בכתיבה זו אלא לזכרון דברים, ולא לשם שטר ואין דנים להוציא ממון על פיו, שהואיל ואין לו דין שטר לא תקנו בו חכמים לומר נעשה כאלו נחקרה עדותם בבית דין ונשאר בפסולו מן התורה מדין מפיהם ולא מפי כתבם (סימן ס"א סעיף י' וש"ך ס"ק י"ג).
ו) שטר התחיבות שנכתב שלא מדעת המתחייב אין לו דין שטר אלא דין פנקס, ואין חותכים דיני ממונות על פיו מדין מפיהם ולא מפי כתבם (סי' מ"ו סעיף י' בהג"ה וסימן ל"ט סעיף ג' וש"ך שם ס"ק ט'). ויש חולקים ואומרים דשטר שנכתב שלא כתקונו אעפ"י שאין לו דין שטר לענין גביה ממשועבדי, אם נתקיים כדינו בעדות שני עדים על כל חתימה לענין זה מקרי שטר שלא יהא מפי כתבם (רמ"א בהג"ה שם וסמ"ע סי' ס"ק ל"ג).
ז) עדות מחאה נגד חזקת ג' שנים מתקימת בכתב מתקנת חכמים, ודנים בית דין עפ"י עדות מחאה בכתב לבטל טענת חזקה של מי שמחזיק בה, ורמ"א סובר בזה שאין דנים בעדות מחאה שבכתב אלא כשנכתב כתקונו. זאת אומרת שיכתבו העדים פלוני העידנו על עצמו לכתוב לו שמיחה, אבל אם יכתבו שמענו שמיחה אין לזה ערך עדות בשטר אלא עדות בכתב והוי מפי כתבם (סימן קמ"ו סעיף ה' ועיין בסמ"ע ס"ק י"א וקצות החושן ס"ק ג').
ח) עדות מודעא שהמוכר מוסר לעדים קודם שימכור ואומר להם: דעו, שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני, הוא מפני אונס, מתקימת גם בכתב מתקנת חכמים להציל עשוק מיד עושקו, ואפילו אם לא נכתבה העדות בלשון שליחות אלא שכתבו שמענו שמסר מודעא לפנינו והכרנו באונסו, דינה כדין עדות בשטר ודנים על פיו שהואיל ומתנאי המודעא הוא שיכתבו העדים והכרנו באונסו ואי אפשר לכתוב כל השטר בלשון שליחות הקילו חכמים לתת לכל עדות מודעא שבכתב דין עדות בשטר (עיין בקצות החושן סימן כ"ה סעיף א').
ג. עדות בשטר בדין מרומה ובדיני קנסות ועונשין
א) אין דנים בעדות שבכתב אפילו שהיא עדות שבשטר בכל מקום שנראה לדיין שהדין הוא מרומה, הואיל והוא טעון דרישה וחקירה אפילו בדרבנן (ראה סנהדרין ל"ב והרמב"ם ה' עדות פ"ב ה' ב' ושו"ע חושן משפט סימן ט"ו סעיף ג' וסימן ל' סעיף א') ובעדות שבכתב אי אפשר לקיים בה מצות דרישה וחקירה.
ב) עדות שבכתב בעדות קידושין בזמן שהאשה מכחשת קבלת קידושיה, או שניכר לדיין שהיא עדות מרומה, ולא בעדות קידושין שמכוונים לאוסרה לעלמא או כל עדות שהיא באה לאסור אשה על בעלה אין דנים על פיה. (אבן העזר סימן מ"ב סעיף ד' וב"ש שם ס"ק י"ד).
ג) אין דנים בעדות שבשטר בכל דיני קנסות, ואין צריך לומר במכות ובגלות או בדיני נפשות הואיל וכל עדות בדינים אלה צריכה דרישה וחקירה מרובה ומדוקדקת, וזו אינה יכולה להעשות אלא בהעדאת העדים בפני הדיינים עצמם ובשמיעת דבריהם ואיומיהם (רמב"ם ה' עדות פ"ג ה"ד ועיין מ"ש בדברינו לעיל).
פרק ב'
א. עדות ראיה שעל ידי מראה
בתשובת הלכות קטנות (ח"ב סימן פ"ב) כתב: שאלה, עדים שראו עובר עבירה בתוך מה שיצטייר במראה של זכוכית לבנה והכירו הכל בפירוש מהו. תשובה: קצת יש לברר זה מההוא דקדוש החדש מקצתה ברקיע ומקצתה במים וכו' אין מעידין. וכונתו ללמוד ממה שכתוב (ר"ה דף כ"ד): תנו רבנן ראינוהו במים, ראינוהו בעששית, ראינוהו בעבים אין מעידין עליו, חציו במים חציו בעבים חציו בעששית אין מעידין עליו. הרי שאפילו אם ראו בעיניהם גוף הלבנה חציו ברקיע וחציו במים או בעששית אין מעידין עליה ואין צריך לומר אם ראו כל עדותם במראה שאין מעידין על פי ראייתם זו.
והנה שם בגמרא אמרו עוד: תנו רבנן ראינוהו מאלינו ושבנו לראותו מדעתנו ולא ראינוהו אין מעידין עליו, מאי טעמא אימור כוביתא דעיבא בעלמא (ופירש"י עיגול של עב לבן) הוא דחזו. מריהטא דסוגיא משמע שטעם כוביתא דעיבא נאמר רק על ראינוהו מאלינו, אבל בדין ראוהו במים, או שראו מקצתו ברקיע וכו' שאין מעידים עליה, אינו משום שתלינן בדמיון, אלא משום דראיה ציורית אינה ראיה להעיד עליה, אבל בפירוש הלכות קידוש החודש (פ"ב ה"ב) כתב על דין ראוהו במים כו' טעם דין זה, לפי שבכל אלו הפנים נדמה להם דמות הלבנה, ואינה הלבנה הודאית, ומשום הכי אין מעידין, מפני שכוביתא דעיבא היא, שהרי אי אפשר שיראה חצי החוט על זה הדרך שציירנו, עד כאן. משמע מדבריו שהוא מפרש מה שכתוב בגמרא: אימור כוביתא דעיבא הוא וקאי גם על ראוהו חציו במים חציו ברקיע שמבטלין מראית העין משום דאי אפשר שיראה חצי החוט על דרך זו, או שאי אפשר שיעלם בין רגע מה שראו שלא מדעתם, ומוכח איפוא שכוביתא דעיבא הוא דחזו ונדמה להם כדמות לבנה, מזה יוצא שבמקום שאין לתלות בדמיון כעין כוביתא דעיבא מעידים על ראיה שמתוך המראה. ולזה נוטה דעת הדבר שמואל (אבוהב) בתשובה (סימן רמ"ב) שנשאל: אם מותר לברך ברכת הלבנה כשהיא נראית מתוך אספקלריא או מראה של זכוכית? והביא דברי הרמב"ם והפירוש הנ"ל, ומדבריו משמע שלדעתו מה שכתוב בגמרא: מאי טעמא אימור כוביתא דעיבא, קאי גם על דין ראינוהו במים ראינוהו בעששית, וצדד לומר שלא נאמר זה אלא ברואה הלבנה בתחלת חדושה שיש מקום לתלות בדמיון שמא ראו כוביתא דעיבא, אבל ברואה הלבנה אחרי איזה ימים לחדושה אין מקום לתלות בדמיון ומברכים עליה, אלא שבכל זאת מסיק, דיש לחוש לכתחלה בספק זה שאין בידינו ברור מתוך ספרי הפוסקים לחלק בין חומרת דין הראיה לחומרת דין ברכה לבטלה, ובין הרואה הלבנה בתחלת חידושה לרואה אחר ימים, וקיימא לן ספק ברכת להקל ע"כ. מדבריו יוצא שדוקא בראות הלבנה שיש מקום לתלות בדמיון של כוביתא דעיבא הוא שאין מעידין עפ"י ראיה זו, אבל בכל עדות אחרת שנראה לעדים באספקלריא ומראה שפלוני הרג את הנפש או שגנב חפץ מביתו של פלוני וכיוצא בו מעידים על פי ראיתם במראה כאלו ראו הפעולה בממשותה. וכן כתב בהדיא מרן החיד"א (ברכי יוסף סימן ל"ח סעיף י"א) וזה לשונו: ומיהו עדיין יש להסתפק דשאני התם דיש מציאות דראו כוביתא דעיבא וגם הרב דבר שמואל בלבנה אמרה, אבל בנידון דידן (שראו עובר עבירה בתוך מה שנצטייר במראה כשאלת הלק"ט) אם הוא באופן שלא יש להסתפק בשום מציאות אפשר דמקרי ראיה. ע"כ.
וכבר כתבנו לע"ד שמריהטת הסוגיא משמע, שבדין ראוהו במים אין אנו צריכים לטעמא דכוביתא דעיבא, אלא מטעם שכל ראיה ציורית אין מעידין עליה, וכן מוכח מדברי הרמב"ם (פ"ב הלכה ה' ו'): אמרו העדים ראינוהו במים או בעבים או בעששית או שראו מקצתו ברקיע ומקצתו במים אין זו ראיה ואין מקדשין על ראיה זו, אמרו ראינוהו בלא כונה וכיון שהתבוננו בו ונתכוונו לראותו להעיד שוב לא ראינוהו אין זו עדות ואין מקדשין עליה שמא עבים נתקשרו ונראו כלבנה וכלו והלכו להם. ע"כ, מדבריו מוכח כמו שכתבנו שכל שלא ראו העדים גוף הלבנה אלא ציורה אין זו ראיה להעיד עליה, שהרי בהלכה ה' בדין ראוהו במים אינו מזכיר שום טעם אלא מובן שכל ראיה שהיא ציורית אינה ראיה להעיד. מזה יוצא לכל דין עדות שאם ראו העדים ציורם של דברים ולא ממשותם אינה ראיה לענין עדות שנאמר בה והוא עד או ראה או ידע, שמובנו ראיה ממשית ולא ראיה ציורית, ואין זה דומה למה שכתב הלק"ט (ח"א סי' צ"ט וסימן רע"ד) דראיה מבעד זכוכית שקופה שמה ראיה, דראיה על ידי זכוכית שקופה היא ראיה ממשית ולא ציורית אבל על ידי מראה היא ציורית ולא ממשית. ועל תתמה ותאמר: מה בין ראית הממשית או צלמה המצטיירת בצורה בהירה שאינה משארת אחריה שום ספק? שהרי גם בסומא שמכיר בטביעות דעינא דקלא מכל מקום פסול לעדות וכמו שכתב הרמב"ם (ה' עדות פ"ט ה' י"ב ועיין בכסף משנה, ועיין בפתחי תשובה חושן משפט סימן ל"ה סק"ז) הרי שטביעות עינא דקלא היא פסולה כסומא מגזרת הכתוב דאו ראה, וכן נמי אתמעט מקרא דראה כל ראיה ציורית שאינה נקראת ראיה, גם הסברא נותנת כן לע"ד, מפני שכשם שיש באפשרות המראה להקטין הצורה ולהגדילה, כן יש באפשרותה להביא שינוים בגוף הצורה וכל שינוי קל שבגוף הצורה הנראית, עלולה להטעות את הרואה ולהחליף בין איש לאיש, הלכך נלע"ד לדינא שאין מעידים על ראיה שמתוך מראה אפילו בדיני ממונות ואין צריך לומר בדיני נפשות.
ב. קבלת עדות מתוך צלום פוטוגראפי
ומזה יוצא לפסול כל עדות שנראה לעדים מתוך תמונה פוטוגרפית שגם היא אינה ממשית אלא ציורית, ועוד שאם גם יתברר לנו התמונה שהיא היא צלמו ותמונתו של האיש הידוע לעדים בשמו וזהותו, בכל זאת צרופי התמונה יכולים להיות בלתי נכונים ולצרף שתי תמונות נפרדות בתוך מסגרת אחת של אדם הרוג ופצוע על תמונות איש אחר שסכין בידו ובחבורם יוצא שראובן שנושא סכין בידו הרג את שמעון, הלכך אין העדים מעידים על פי ראיתם במראה או בתמונה פוטוגרפית, ואין בית דין דנים על פי עדות זו אפילו בדיני ממונות ואין צריך לומר בדיני איסורים ודיני נפשות, במה דברים אמורים כשאין העדים זוכרים עדותם או שלא ראו לגמרי המעשים בשעת הויתם אלא שרואים התמונות ומעידים על זהותם של המצולמים בתמונה זו, אבל אם ראו העדים מעשה העדות כמו שהוא מצולם בתמונה ושכחו עדותם ומתוך ראיתם בתמונה המצולמת זוכרים את העדות שראו בעיניהם יכולים להעיד ודנים בית דין עפ"י עדותם, דומה למה שאמרו כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אם אינו זוכרה מעצמו, והני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו מדכר חד לחבריה [כתובות כ', שו"ע חושן משפט סימן כ"ח סעיף י"ג]. ומזה למדנו שכל שהעד זוכר עדותו מאיזה סבה שתהיה, מעיד עליה והוא הדין אם זוכר עדותו מסבת הסתכלותו בתמונה פוטוגרפית.
ג. עדות גראמופונית או קולנועית
מעתה נשוב לדון בעיקר שאלתנו בדין קבלת עדות ע"י תקליטי גראמופון וקולנוע או מכשירי ראדיוטלפון, כגון עדים שמסרו עדות בתקליטי טלפון ורדיו באופן שבית דין שומעים את הגדתם ועדים אחרים מעידים בפניהם על טביעות עינא דקלא שקול זה הוא קולם של פ' ופ' שמדברים במכשירים אלה ממרחקים. או שהעדים מסרו את עדותם בלוחות גרמופוניות ומביאים לוחות אלה ומשמיעים קולם בפני בית דין ועדים אחרים מעידים על זהות קולם. ויש כאן שני ספקות: א) שמא נאמר לדון על פי עדות זאת כדין מפיהם ממש, שהרי בית דין שומעים את קולם. ב) אם תמצא לומר שאין זה בגדר מפיהם שמא יש לדון על פיהם מדין כתבם בשטר.
והנה לספק הראשון לכאורה י"ל שעדות זו היא עדות מעליא ככל עדות שמעידים ע"י הכרת הקול (ראה לעיל פרק ב'), אולם אחרי התבוננות נראה שעדות זו בטלה היא ואין דנים על פיה, שהרי הוכחנו (לעיל פרק ג') שטביעות עינא או הכרה שע"פ ראיה במראה אינה נקראת ראיה, מגזרת הכתוב: דאו ראה, ומסתברא לומר בטעמא דקרא דכל שנעתק הדבר מכלי אל כלי, וכל שכן מממשו של דבר לציורו, עלול הוא להשתנות ולהטעות. והואיל וטביעות עינא של ראיה וטביעות עינא דקלא שוים בדינם (ראה חולין צ"ו) ברור שכמו שנפסלה עדות ראיה שעל ידי מראה כן נפסלה עדות טביעות עינא דקלא על ידי גראמופון או קולנוע שאינם ממשו של קול המדבר אלא בת קולו שנקלט בכלי מוכשר לקבולו דוגמת המראה, והואיל ואין בית דין שומעים העדות מפיהם של המדברים ולא מכתבם או בת קולם הנשמר על ידי טביעות עינא דקלא. ולהספק השני אם נכשיר עדות זו מדין עדות בכתב, שכך היא כתיבתו הנשמרת על הנייר כקולו הנקלט ונשמר במכונה זו, וכמו שהעדים מעידים על כתיבת העדים וחתימתם כן יעידו על דבורם הנשמע במכונות אלה שזהו דבורו של פלוני הידוע להם בשמו על ידי הכרת קולו.
הנה לפי מה שבארנו לעיל שכל עדות שבכתב בטלה מדאורייתא, ומדין "מפיהם ולא מפי כתבם" אפילו כשהעדים זוכרים עדותם, ואפילו כשחתימתם מתקימת על ידי עדים אחרים או כתב ידם שהוחזק בבית דין, מתברר שעדות גראמופונית או קולנועית בטלה לגמרי, ואין דנים על פיה, שהרי קול זה אינו אלא קול כבוש שהוא נשמע על ידי מכונת גראמופונית או קולנועית ואינה עדיפא מכתבו ולפי פסק מרן ורמ"א ז"ל שפוסלים עדות בכתב פסולה נמי גם עדות זו.
ולא יעלה על הדעת לומר שעדות זו תחשב כעדות שבשטר, שדוקא בעדות בשטר שעשוי לראיה ושטר של זכות ביד בעליו הקלו חכמים משום נעילת דלת, אבל בעדות זו של מכונה גראמופונית שאין הקול נשמע אלא דוקא על ידי המכשיר המיוחד להשמעתו, ובלעדו הוא כספר החתום והוה ליה כעדות בכתב שעל ידי אגרת שהיא בטלה מדין מפיהם ולא מפי כתבם.
ועוד אני אומר שאפילו לדעת ר"ת שמכשיר עדות בכתב פוסל בעדות זו, שהרי הוכחנו לעיל שגם ר"ת לא הכשיר אלא בדיני ממונות שהקלו בהם חכמים שלא להצריך בהם דרישה וחקירה ומטעם זה הקלו גם בכתבם, משום דכל כתב אינו עשוי להזדייף ואפשר לקימו מפי עדים אחרים או כתב יד שהוחזק בבית דין, משא"כ בקול זה שאינו יכול להתקיים ויכול גם להזדייף הוא גרוע מכתב ידם ובטל לכל הדיעות.
ד. עדות על ידי טלפון או רדיו
מרן החת"ס (באבן העזר ח"ב סימן ה') האיר עינינו בטעם פסול עדות מפי כתבם, וכתב: כי אינו דומה שומע מפה לאוזן ונחקר בבית דין ומכריחו ברמיזות וקריצות שלא יעידו לשקר, ע"כ. וסברה זו היא נכונה ואמתית ונסמכת על מאמר הכתוב שנאמר: ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים השופטים ובארו רז"ל ואמרו בעדים הכתוב מדבר (שבועות ל). הא למדת שבכלל על פי שני עדים הוא גם שהעדים יעמדו לפני הדיינים כדי שיחקרו היטב ויקבלו הדיינים הרושם הנכון מדברי העדים הנאמרים בפניהם פנים בפנים, ומטעם זה הצריכה התורה שקבלת עדות תעשה דוקא בפני בעלי הדין משום שאין אדם מעיז לשקר בפני מי שמכיר בשקרו ודומה לזה אמרו: אין אדם מעיז בפני בעל חובו (ב"מ ג').
אלא שבדיני ממונות ובעדות שבשטר, הואיל וסתם קנין לכתיבה עומד ומשום נעילת דלת אמרו עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין.
אבל בעדות טיליפונית או ראדיו לא תקנו חכמים, הואיל ואין בזה משום נעילת דלת שהרי אפשר לו ללוה לקבל עדותם בשטר שהיא עדות נשמרת ומתקימת ואי אפשר להזדייף, הלכך קם דינא שאפילו בדיני ממונות ואין צריך לומר בדיני נפשות אין חותכים הדין אלא בעדות שמפיהם של העדים בעמדם לפני בית דין ולפני בעלי הדין, אבל לא בעדות הנשמעת ממרחקים על ידי טלפון או רדיו הואיל ואין העדים עומדים לפני הדיינים ובעלי הדין ולא מתקיים בעדותם זו מאמר הכתוב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ולפני הכהנים השופטים. וזה ברור מאד לע"ד.