ה׳ תשרי תשי״ג

נשאלתי מאת ׳משרד הדתות׳ למדינת ישראל, אם מותר לקרות פרשיות ׳הקהל׳ בהמון חוגג מתוך ספר תורה, בברכות התורה שלפניה ואחריה.

תשובה:

במוצאי שביעית של השמיטה הקודמת [שנת תש״ו — 1945] הונהג בפעם הראשונה מאז חרבן המקדש, אבל בלא קריאת התורה ובלי חגיגה פומבית, מפני שהשעה לא היתה ראויה לכך, כל זמן שממשלה זרה משלה כארץ, ותושביה הערביים הביטו בעין רעה על כל פעולותינו.

ועתה כשקמה מדינת ישראל, ובחסותה עלו, ונוהרים ועולים רבבות מישראל מתפוצות הגולה ומתאזרחים באדמתה, בחסד ה׳ עלינו הגדיל, ראוי ורצוי מאד לעשות זכר למצות הקהל בהמון חוגג, ובקריאת פרשיות התורה מתוך ספר התורה, שהוא יהיה בטוי של הודייה לה׳ [על] חסדו, ותפלה לבנין ירושלים וכסא מלכות בית דוד בבנין בית מקדש ה׳ בהר המוריה.

השאלה שעומדת לפנינו היא: אם מותרת קריאה זאת בזמן הזה.

זכר מצות הקהל בקריאת התורה מתוך ספר התורה:

במרדכי (מגילה פרק א׳ סימן תשע״ה) כתב: ומה שלא נהגו לקרות המגילה יום י״ד ויום ט״ו, מספק בזמן הזה כדעבדינן ביום טוב, יש לומר משום דדילמא י״ד נקבע בזמנו, ואיכא בט״ו משום ׳ולא יעבור׳, ואף על פי שכבר קראו, [ואם כן לאו זמנו הוא ואינו עובר כ׳בל תוסיף׳ אלא בזמנו, מכל מקום איכא איסורא]* איכא איסורא בעלמא, משום ׳בל תוסיף׳, ואפילו אי משום בל־תוסיף ליכא, הואיל ולאו זמן קריאה הוא… מיהו איסור איכא, הואיל ומכוין לקריאה, ותנאי לא שייך הכא, אי נמי, יש כאן משום ׳בל תוסיף׳, דהא זמניה הוא, אי מתרמיא ליה מבני מוקפים חומה והיה יכול להוציאם י״ח וכו׳.

ודבריו צריכים פירוש, דפתח משום ׳ולא יעבור׳, וסיים ב׳בל תוסיף׳, ובאמת אם קרא המגילה בזמנה, היינו הפרוזים בי״ד, וכרכים המוקפים חומה בט״ו, אם יקרא את המגילה גם בט״ו וגם בט״ז, אין בו משום ולא יעבור, והכי דייקא לישנא דמתניתין [מגילה ב,א]: ׳מגילה נקראת באחד עשר וכו׳, בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר׳. פירוש, שאם קרא לפני י״א או אחרי ט״ו, לא יצא ידי מקרא מגילה, וכדאמרינן בגמרא [שם]: ואימא שיתסר ושיבסר! ׳ולא יעבור׳ כתיב [אסתר ט.כז], כלומר שאין מגילה נקראת לשם מצות מגילה אחרי יום ט״ו, אבל אם קרא אותה בזמנה, ודאי שאין בו משום ׳ולא יעבור׳. וצריך לומר דטעות סופר נפלה בדבריו, וכן צריך להגיה: ואף על פי שכבר קראו, ואם כן לאו זמנו הוא, ואינו עובר ב׳ולא יעבור׳, מכל מקום איסור איכא משום ׳בל תוסיף׳. אלא דאם כן קשה כל יו״ט שני של גליות ליתסר משום כל תוסיף.

והנה בפירוש ׳בגדי ישע׳, עמד על זה וכתב: בשלמא מה שאנו עושים שני ימים טובים, הוא משום שביו״ט לא כתיב ׳ולא יעבור׳ וכו׳, אבל במגילה לא שייך זה.

ולא נהירא לעניות דעתי, דגם במגילה לא נאמר ׳ולא יעבור׳ אלא למי שלא קרא בזמנה, ובאמת המרדכי כתב משום ׳בל תוסיף׳ וכדאמרן.

לכן נראה ששיעור דברי המרדכי כך הוא: דבאמת כאשר קראו המגילה בזמנה תו ליכא משום ׳ולא יעבור׳, אפילו אם מכוין בקריאתה, אבל מכל מקום אסור ׳בל תוסיף׳ איכא, ואפילו אם ליכא איסור בל תוסיף, כיון דעבר זמנו איסור איכא, הואיל ומכוין לקריאה, פירוש: מכוין למצות קריאת המגילה.

* תשובה זו נדפסה לראשונה מכ"י נספר ״השמיטה היובל ומצות הקהל — במשנת הרב עזיאל שיצא לאור בשנת תשנ־ד ע־י הוועד להוצאת כתבי הרב עזיאל. עמודים 167-173.

** השורה הממוסגרת מצויינת במקור כשורה שיש למוחקה, וראה במקור בדברי המרדכי שהביאה בשם: ספרים אחרים.

וצריך לומר דלענין יום טוב שני של גליות לא קשיא ליה כלל, כי כן היא מצות התורה למשה, והוא אמר לישראל כי בארץ יהיה להם יום אחד ובחוצה לארץ שני ימים וכו' (תשובת רס׳׳ג ורה״ג ׳אוצר הגאונים׳ להרב ד״ר ב.מ. לוין ביצה [יום טוב] חלק התשובות [עמור ד׳]).

או כמ״ש הרשב״א בחדושיו, דכל מקום שתקנו חכמים לצורך, אין בו לא משום בל תגרע, ולא משום בל תוסיף (הרשב׳׳א (ביצה) [ראש השנה] ט״ז,א ד"ה למה).

דוק ותשכח שהמרדכי דקדק בדבריו וכתב למה ׳לא נהגו כלומר אף על פי שלא תקנו חכמים שני ימי פורים מספק, כמו שתקנו בשאר ימים טובים, למה לא נהגו הצבור לעשות כן.

ולעניות דעתי נראה לתרץ דכיון דקריאת המגילה עצמה היא תקנת חכמים, אין אנו רשאים להוסיף על תקנתם אפילו בדרך מנהג, וזהו הטעם גם לחנוכה, שלא מדליקים תשעה ימים משום ספק בעבורא דירחא. ויש להסביר הדברים במועדי התורה, הואיל והם קבועים על פי חדשי התורה: ׳בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש… בחדש השביעי באחד לחדש׳ וגו׳(ויקרא), וחדשי התורה אינם אלא עפ״י [קדוש בית דין] כדכתיב: ׳החדש הזה לכם׳ [שמות יב,ב], לפיכך יש לחוש לטעות בעבורא דירחא, אבל חנוכה ופורים שנקבעו בחדש כסלו ואדר, אינם תלוים בקדוש בית דין, אלא כל אשר יקראו אותם ישראל — כ״ה כסלו, או — י״ד וט״ו כאדר — זהו זמנם, לפיכך אין להנהיג שני ימים מספק.

ומכל מקום דברי המרדכי לא אפרקו דכתב: ואפילו אי משום 'בל תוסיף׳ ליכא וכו', מיהו איסור איכא, הואיל ומכוין לקריאה.  ואני בעניי לא זכיתי להבין, דאם אין אסור בל תוסיף, אסור אחר מנין?

על כל פנים מדברי המרדכי למדנו, שכל שאינו בזמנו ליכא משום בל תוסיף, וגם איסור אין בו, אלא [אם] מכוין [לקריאה] והיינו קריאה של מצוה, משום ספקא דיומא, אבל אם אינו לקריאה של מצוה, אלא לזכר, כמו קריאת פרשת התמידין ומוספין, אפילו אם מכוין בקריאתם לשם זכר, ומבחינת ׳ונשלמה פרים שפתינו׳ [הושע יד,ג] — אין בו אסור כלל, בין שקורא אותם מתוך ספר התורה או ספרי דפוס, ולא מצאתי בשום מקום [איסור] לקרוא בתורה מתוך ספר, ואדרבה מצאנו בסדר הכוונות שסדר מהרש״ו מכת״י מהרח״ו, שרבינו האר״י זצ״ל, יום הששי תיכף ומיד אחר תפלת שחרית, היה הולך למקום שיש ספר תורה וקרא שנים מקרא ואחד תרגום (שערי תשובה או״ח סימן רפ׳׳ה ס״ק א [ראה ׳כף החיים׳ לרבי יעקב חיים סופר זצ״ל בסימן רפ״ה אותיות ג, ז׳]).

וכן ראיתי חסידים ואנשי מעשה שקראו שנים מקרא מתוך ספר התורה ושבחום חכמים.

לכן ראיתי שכאשר הכניסו ספר תורה בבית הכנסת, קראו בו בצבור פסוקים אחדים ולא היה מוחה בדבר.

מכאן למדנו שאין איסור לקרוא בתורה, מתוך ספר התורה שנכתב לשמו ובקדושתו, וכיון שכן, מה מקום [לאסור] לקרוא פסוקי תורה של סדר הקהל בצבור לזכר מצות הקהל.

לכשתמצי לומר מסקנת המרדכי היא, דאין אסור כלל [לקרוא] המגילה שלא בזמנה, אפילו אם מתכוין לקרותה לשם מצוה, וכן אסיק וכתב: ׳אי נמי יש כאן משום ׳בל תוסיף׳, דהא זימניה הוא, אי מיתרמיא ליה מבני מוקפים חומה והיה יכול להוציאם׳, ונראה דבמסקנת דבריו הדר ממ״ש לעיל דאיכא אסור אפילו אחר זמנו אם מתכוין בקריאתה, אלא מחוורתא דכל מצות שנעשית שלא בזמנה, אין בה משום בל תוסיף.

עומדים נגדנו דברי רש״י ז״ל דכתב: אלא שלא בזמנו בלא כוונה — לאו תוספת הוא (עירובין צו,א רש״י ד״ה ועוד הישן), מכאן מוכח דאם מכוין אפילו שלא בזמנו עובר משום ׳בל תוסיף׳!

אבל אחרי העיון נראה דאין מכאן תיובתא, דרש״י כתב זה לס״ד דגמרא דת״ק ור״ג פליגי אם לעבור [על ׳בל תוסיף׳] צריך כוונה, הלכך שפיר מקשה הגמרא: הישן בשמיני בסוכה ילקה! וקשיא לת״ק דסבר דבלא זמנו נמי לא בעי כוונה, אבל למסקנה דגמרא דפליגי אם שבת זמן תפילין הוא*, לא קשיא כלל, דכיון דביום שמיני לאו זמניה הוא, אפילו אם מתכוין מותר, ואין בו משום בל תוסיף.

ועדיין קשיא ליה להרשב״א, דאף למאן דאמר שבת לא זמן תפילין הוא, שמיני דסוכות כיון שהוא משום ספקא דיומא, הרי ספק זימניה הוא, הלכך אפילו אם אינו מכוין אסור, לזה תרץ דכל מה שהוא מתקנת חכמים אין בו משום בל תוסיף, ויש לומר שלמסקנא דגמרא גם רש״י סובר כהרשב״א.

וכן פסק הרמב״ם: שכל תקנת חכמים שהן לסייג אין זה מוסיף, ובלבד שיאמרו שהוא מותר מן התורה, והם תקנו משום סייג (הלכות ממרים פרק ב׳ הלכה ט).

והנה ראיתי בשו״ת ׳משיב דבר׳ (חלק א סימן ט״ז( דהקשה לפירש״י מהא דקורין ומברכין בתורה ביום טוב שני של גליות, ותרץ, דקה״ת עיקרו מדרבנן. ועוד הקשה מקידוש היום ביום טוב שני, ותרץ, דסבירא ליה לרש״י דקדוש היום נמי הוא מדרבנן. ועוד הקשה מברכת יום בתפלה דמסיימינן ׳מקדש ישראל והזמנים׳, ולפרש״י (שבועות יג,א ד״ה לא קראו [וראה שם כתוס׳ ד״ה לא קראו מקרא קודש]) משמע דתפלת יום טוב דכתיב ׳מקרא קדש׳ מן התורה, ונדחק לומר שאין כוונת רש״י דעיקר תפלת יום טוב מצוות עשה מן התורה, אלא שאם הוא מתפלל צריך להזכיר קדושת יום טוב.

ולעניות דעתי נראה לתרץ כל קושיות אלה, דמ״ש רשב״א דמה שעמדו חכמים ותקנו לצורך, אין כאן בל תוסיף, היינו על עצם התקנה לנהוג דיני יום טוב ביום טוב שני של גליות, וכיון שתקנו זאת, חלות מאליהן [ביום טוב שני] כל דיני יום טוב שביום טוב ראשון, וכלל גדול אמרו רז״ל: כל דתקון רבנן — כעין דאורייתא תקון (פסחים ל,ב ובדוכתי טובא).

הדרן לדיננא — קריאת פרשת הקהל בצבור מתוך ספר תורה — מכל האמור ומדובר מוכח להדיא דאין בקריאת התורה מתוך ספר תורה אסור משום בל תוסיף, וכבר כתבתי שגם מדברי המרדכי מוכח כן.

אולם בנדון דידן יש להסתפק, משום דקריאת התורה במצות הקהל ובזמנה היא מן התורה*, ובזמנו אפילו אם אינו מתכוין אסור, וזה אינו לפע״ד, משום דמצוה זאת אינה אלא במקום אשר יבחר ה׳ ומפי מלך ישראל, הלכך בזמן הזה שבית המקדש חרב, וכל שחסר אחד מתנאים אלה אין המצוה קיימת, והוי כשלא בזמנו, ואינו מתכוין — הואיל ואין קוראים פרשיות אלה משום קיום המצוה, אלא זכר למצות הקהל, שהוא כעין תפלה שמהרה יבנה המקדש, ותקום מלכות בית דוד ונקיים אותה במקומה והדורה, לפיכך אין בזה ספק ספקא של אסור כלל, ואדרבא, למצוה היא להדר זכר מצוה זאת בהדורא של תורה, להודות לה׳ [על] חסדו ואמתו אשר גאלנו, ופתח לנו שערי ארצנו לכל ישראל העורגים לשוב ולהתאחז בה אחוזת עולם, ובתפלה לחזות בנועם ה׳ בהיכלו, בבנין ירושלים ומקדש ה׳, ונקיים בה מצות ראיון ומצות הקהל בשלמותם והדרם.

** רמב־ם עשין ט"ז. הלכות חגיגה פ־ג. ספר החינוך מצוה תרי"ב.

ברכת התורה

בשו׳׳ת ׳משיב דבר׳, הביא דעת השואל דביום שאין קריאת התורה כלל יש איסור בדבר, ממ״ש ה׳מגן אברהם׳ מהא שנהגו להוציא ספר תורה לחתן ולקרוא בו פרשת ׳ואברהם זקן׳ וכו׳, וזה לא נהגו אלא ביום קריאת התורה (מגן אברהם אורח חיים סימן קמ״ד [ס״ק ה׳]), שמע מינא דיש איסור בדבר להוציא ספר תורה ביום שאין בו קריאת התורה, והגאון האדיר ׳משיב דבר׳ כתב: דלא נתבארה הנפקותא בין יום שקוראין בתורה ליום שאין בו קריאת התורה, ותירץ על פי הירושלמי דברכת התורה מן התורה, היינו בעת שקוראין בו ברבים, הלכך ביום שאין בו קריאת התורה, היכי נעביד לקרוא בלי ברכה, יש לנו לחוש לשיטתיה דקריאה בצבור צריכה ברכה ולקרות בברכה ביום שלא תקנו קריאה, הרי היא ברכה לבטלה (משיב דבר שם ד״ה נחזור).

ואני בעניי אמינא, ב׳מגן אברהם׳ שלפני לא מצאתי דבר זה, ואדרבא מדבריו משמע להיפך, דכתב: ׳ומיהו אם הוא ביום שבלא״ה מוציאין שני ספרי תורה, קורא אותה בספר תורה השני, ואין מוציאין ספר תורה שלישית׳, משמע דביום שמוציאין רק ספר אחד, מוציאין ספר תורה שני לכבוד החתן, וכל שכן הוא בימים שאין בהם ספר תורה.