שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן יד
תשובה להערות ב"משפטי עזיאל" ח"א
ב"ה, כ"ו סיון תרצ"ו.
לכבוד ידידי וחביבי הרה"ג הנכבד דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר אריה בנוסובסקי יצ"ו. חבר בארגון של הפועל המזרחי בעמק חפר.
מכתבו הנכבד מיום ה' לסדר "יתרו" הגיע לידי במועדו. רציתי מאד לעין בדבריו תיכף לקבלת מכתבו זה כי חביבים עלי מאד דברי דודים של מע"כ שמקיים בעצמו "וילן שם בעמק" מלמד שלן בעומקה של הלכה, אחרי עבודה קשה מפורכת של עבודת השדה. וכבר לקחתי בידי פעמים שלש את כתיבותיו כדי להשתעשע עמו במשא ומתן של הלכה אבל דברים דחופים שבאו זה אחרי זה הכריחוני לדחות את עיוני לעוד מועד. ועתה הנני פונה מכל טרדותי לעין בדבריו הנעימים, ולכתוב לו מה שתעלה מצודתי הדלה.
א. אבדת נכרי
והנה עמ"ש בסה"ק "משפטי עזיאל" (ח"א יו"ד סי' כ"ו אות ג') דאבדת גוי אינה נאסרת משום גזילה משום דכיון שאין ישראל מחויב בהשבת אבדתו ממילא אין כאן גזילה. וע"ז העיר מעכ"ת ממ"ש במחנה אפרים: דגזל פחות משו"פ לא איתמעט אלא מדין השבה אבל איסורא מיהא איכא. והוא הדין באבידת גוי, אע"ג דאינו חייב בהשבה אפשר לומר דיש בו אסור גזילה. ואני טרם אבוא להשיב על הערתו אעמוד בראשונה בעיקר דין גזל פחות משו"פ. דהנה הרמב"ם ז"ל פסק: כל הגוזל את חברו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנאמר "לא תגזול" וכו' ואסור לגזול כל שהוא דין תורה (ה' גזלה פ"א ה' א' ב'). ויש לעיין בדבריו דמסוגיא דגמ' מוכח: דגזל פחות משוה פרוטה בישראל שרי, שהרי למאי דאמרו: מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור? הקשה בגמ': והרי גזל פחות משוה פרוטה? ומתרץ התם שאני דלאו בני מחילה נינהו (סנהדרין נ"ט). הא למדת דישראל הואיל ובני מחילה נינהו שרי גביהו גזל פחות משו"פ וכבר עמד בזה הלח"מ (שם).
ואני אוסיף להביא ראיה וסמכות לזה, ממאי דגרסינן אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה רבי יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, ולמאן דנפקא ליה מומצאתה האי אשר תאבד מאי עביד ליה? מבעי לכדרבי יוחנן משום רשב"י מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת שנאמר: אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם (ב"מ כ"ז). ומשמע ודאי דכשם שאבידה ששטפה נהר מותרת דרחמנא שריה (שם כ"א) והוא הדין באבידה של פחות משוה פרוטה רחמנא שריה. ומינה נלמוד: דהוא הדין לגזלה דחד טעמא הוא וא"כ קשה מנ"ל להרמב"ם דאסור לגזול פחות משו"פ.
ולכן נראה לע"ד לומר דאסור זה אינו מדין גזל ממון אלא משום צערא דגופה הנגרם לנגזל, ואמינא לה ממאי דגרסינן בגמ': על הגזל וכו' וכיוצא בהן עכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אסור. הא בר מחילה הוא? נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתיה מי לית ליה? ופרש רש"י (ד"ה צערא) הלכך גזל הוא אלא שאין בית דין נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה, ובישראל בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב: לא תגזול, והשיב את הגזלה, אמידי דחשבון קרי גזל ואידך לא (סנהדרין נ"ז).
הא למדת, דאסור גזל עכו"ם בישראל, וישראל בישראל. הוא משום צערא דאית ליה לנגזל בההיא שעתיה, וכן מצאתי מפורש בשטמ"ק שכתב ודוקא להשבה הוא דלא נתן פחות משו"פ, אבל מ"מ איסור דאע"ג דממונא ליכא צערא מיהא איכא ע"כ.
ולפי"ז שפיר קאמר בגמ' ומי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, דישראל בישראל אינו אסור משום גזל אלא משם צערא דשעת הגזלה, אבל עכו"ם אסור משום גזל גופא. מזה יוצא שאין לדמות אבידה לגזילה דבאבידה, הואיל ואין המוצא גורם צער להאובד, או יותר נכון, שבאבידה אין צער כמו גזלה דמעשה הגזלה הוא המצער. לכן בפחות משוה פרוטה שנתן למחילה מותרת, אבל בגזל דאיכא צערא אע"ג דלא עבר על לא תגזול אסור משום צערא. ולפי"ז יוצא שמילתיה דרב לא פליג אמה שאמרו דגזל ישראל פחות משו"פ שרי (עין לח"מ שם).
ובזה ארוח לן מה דקשה לכאורה מ"ש בגמ': אמר רבא ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול, ומשום השב תשיבם, ומשום לא תוכל להתעלם, ואע"ג דהחזירה לאחר יאוש, מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד (ב"מ כ"ו) והתוס' (ד"ה מתנה) הקשו והלא לאו דלא תגזול מיקרי ניתק לעשה, א"כ כיון דלענין גזלה לא מיקרי מתנה, גם השב תשיבם למה לא תיקן? ויש לומר דלא קאי אלא אלאו דלא תוכל להתעלם. וכ"כ הטור (חו"מ רנ"ט סעיף א') דמאי עובר משום בל תגזול דקאמרינן. שכבר עבר. וכן משמע מדברי הרמב"ם (ה' גזלה פ' ד' הל"ו).
והרמב"ן במלחמותיו דחה תירוץ זה, וכתב: דנטלה ע"מ לגוזלה הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי, כדין מוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזלה, שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה, הלכך אעפ"י שהחזירה עובר בכולן. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דבגזל של שוה פרוטה דלא מחיל יש בו שני אסורים: חדא אסורי גזל הממון ואידך משום צערא. ומן הדין היה שאע"ג שהשיב את הגזלה יהיה עובר משום לא תגזול מטעם צערא דגרם ליה אלא שהכתוב נתקו לעשה משום תקנת השבים, וזהו כאשר משיב הגזלה משום קיום העשה שבה, אבל החזירה לאחר יאוש שכבר נקנתה לו האבדה מתנה הוא דיהיב ליה ואיסור דעבד עבד, שהרי לא קיים עשה דוהשיב, ונשאר הלאו בתוקפו. ועדיין יש מקום עיון בהלכה זו, דלפי הנך סוגיין דסנהדרין דטעמא דאינו עובר בגזל פחות משו"פ הוא משום דישראל רחמנים הם ומוחלים גזל פעוט זה, ואלו מסוגין דב"ק לא מוכח כן דתנן: מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן, אינו צריך לילך אחריו, ובגמ' אמר ר"פ לא שנא גזלה קיימת ול"ש שאין גזלה קיימת אינו צריך לילך אחריו לשמא תייקר לא חיישינן (ב"ק ק"ה).
ב. גזל פחות משוה פרוטה.
הא למדת שגם בידעינן שלא מחל אינו חייב לילך אחרי הנגזל כדי להשיב לו הגזלה, והיינו משום דפחות משוה פרוטה אינו גזל לחייבו בהשבה למקום בעליו, ולא תימא שדוקא לענין זה הוא שלא הטריחה התורה לילך אחריו בפחות משוה פרוטה שהרי לקמן באותה סוגיא גרסינן: בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו מי אמרינן השתא ליכא גזילה, או דילמא הא לא הדר גזילה דהואי גביה הדר פשטה אעפ"י שגזלה אין כאן, השבה אין כאן (שם).
והנה הכ"מ פירש דה"ק: אעפ"י שבמה שהשיב יש שיעור פרוטה והרי הוא כאלו לא החזיר דבר, מצות השבה אין כאן, כלומר במה שנשאר בידו שאינו שוה פרוטה אין בו מצוה השבה, והילכך אינו חייב להשיב. ואין פרושו מחוור לע"ד, דא"כ היה צריך לומר אעפ"י שהשבה אין כאן (במה שנשאר בחדן). ולכן נראה עיקר בפירושם של המ"מ ולח"מ דאעפ"י שאין כאן גזילה חושבה במה שהוא מעכב לעצמו אם בא לקיים מצות השבה יחזיר הכל, כיון שבתחלה היתה הגזלה פרוטה (הלכות גזלה ואבדה פ"א ה"ו) וכן פרשו הרא"ש והטור והסמ"ע (חו"מ סי' ש"ט סעיף ג'). ולזה מכוונים דברי התוס' שכתבו: נראה דלא בעי למפשט אלא דלא מעכב, כלומר שאין בי"ד מחייבים אותו לקיים מצות השבה לא קיים. (שם תד"ה מצות). ולדברי הכל יוצא שאפילו כשגזל מתחלה שוה פרוטה כיון שאחרי שהחזיר חלק ממנו לא נשאר אצל הגזלן שוה פרוטה לדעת הכ"מ אינו חייב בהשבה לגמרי, ולדעת המ"מ ודעמיה כיון דמתחלה היתה שוה פרוטה אעפ"י שאין בי"ד מחייבים אותו להשיב אם בא להשיב ישיב כל שגזל. דון מינה שבגזל פחות משוה פרוטה אין כאן לא אסור גזל ולא מצות השבה, ולא משום דמחל אלא משום ליכא גזלה גביה.
ולתרץ זה נלע"ד לומר דקושטא הוא, דגזל פחות משו"פ אינו בלאו דלא תגזול משום דישראל רחמנים הם ומחלי גזל פעוט זה אפילו אם הגוזל הוא גוי. הלכך אע"ג דידענו שלא מחל כגון מתניתין דמחל לו על הקרן והחומש חוץ משו"פ בקרן אינו חייב לילך אחריו, משם דבטלה דעתו אצל כל אדם (ע"י שבת צ"ב: תד"ה ואת"ל, והרי"ף שבועות ד' כ"ט) ואינו אסור גזל פחות משו"פ אלא משם צערא דגופא דנגזל בשעה שגזלו ממנו. אולם עדין קשים דברי הרמב"ם שנראים סתראי, שהרי כתב: ואסור לגזול כל שהוא דין תורה (ה' גזלה פ"א ה' ב'). הרי דרק אסור איכא בפחות משו"פ, ואינו עובר על לאו וסמוך לזה כתב הגוזל לפחות משו"פ אעפ"י שעבר אינו בתורת השבת גזלה (שם ה' ו') הרי שגזל בפחות משו"פ עובר על לאו, והכנה"ג עמד ע"ז וכתב שכן דרכו של הרמב"ם לומר אסור גם בדבר שהוא עובר בלאו ולוקה מן התורה ואין צריך לומר במקום שאינו לוקה (כנה"ג חו"מ סי' שנ"ט הגה ט"ו אות א').
ודומה לזה כתב הסמ"ע דגזל פחות משו"פ אסור מדין חצי שיעור אסור מן התורה ככל איסורין שבתורה, (סמ"ע חו"מ סי' שנ"ט ס"ק ב'). וחיליהו של שני גאונים הוא כמ"ש הכנה"ג שאם איתא שלא נאמר לאו דלא תגזול על פחות משו"פ, אסור מנין? וכבר כתבנו בדברינו שמסוגין דסנהדרין דאמרה: והרי גזל פחות משו"פ דבישראל שרי (סנהדרין נ"ט), וכן ממילתיה דרבא דאמר: גזילה אין כאן, מוכח דגזל פחות משו"פ מותר מדין גזל ממון אלא שאיסור אחר יש בו משום צערא דבההיא שעתה של מעשה הגזילה, ואין זה דומה לשאר אסורין דחצי שיעור אסור בהם, משום דאסור שבהם כולל גם חצי שיעור, אלא שהתורה לא הענישה עליהם משא"כ בלאו דלא תגזול שניתק למחילה ומשמחל, לא נשאר בו שום איסור גזל ממון וכדאמרן, ועתה נשוב אל ספקו של המח"א ז"ל, דהנה הוא ז"ל הניח ליסוד מוסד דטעמא דגזל פחות משו"פ שאינו חייב להשיבו הוא מדין מחילה וכדמוכח מסוגין דסנהדרין.
ועל יסוד זה הסתפק בגנב פחות משו"פ ולא נודע לבעלים שנגנב מהם מי נימא דחייב להחזיר דאע"ג דלכי ידע מחיל, מכל מקום השתא מיהא לא ידע ולא מחיל. ודומה קצת למה שאמרו: יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ומסיק ללמוד ממאי דשנינו: מחל לו חוץ משוה פרוטה בקרן, אינו צריך לילך אחריו, וכתב הרמב"ם: אלא יבוא הנגזל ויטול את שלו, (ה' גזילה פ"ז ה' י"א) ועוד הוסיף להביא ראיה ממ"ש הטור בשם הרמ"ה שאם נתיקרה הגזילה ועלתה לשוה פרוטה חייב להחזיר (טור וב"י חו"מ סי' שנ"ט), והוסיף המח"א מדיליה דטעמא דרמ"ה הוא משום דכי אייקרא ברשות הבעלים אייקר. ואף לדעת ר"י דסובר שאינו חייב להחזיר אפילו אם נתייקרה לאו למימרא דגזלן זכה בה אלא דאין צריך להחזיר (מח"א ה' גזלה סימן א').
ולע"ד אין דבריו מחוורים שכבר כתבנו בדברינו לעיל שגם לענין השבה לבעלים לא חייבה התורה בפחות משו"פ מדין מחילה, וזהו טעמו דר"י שסובר שאם נתייקרה אין צריך להוליכה אחריו, והרמ"ה שסובר שאם נתייקרה צריך להוליכה אחריו אין זה משום דברשות בעליה אייקור אלא טעמא דידיה הוא משום דאדעתא דהכי שתתייקר לא מחל, וכ"כ בשטמ"ק (ב"ק ק"ד ד"ב דחיישינן משם תוספתא משאנץ). וכי אמרינן פחות משו"פ למחילה ניתנה במידי דמצי לאיקורי לא מחיל, כיון שיכול להוקיר ולעמוד על שו"פ. ולפי"ז ברור דמ"ש הרמב"ם: אלא יבא הנגזל ויטול את שלו היינו לומר שבזה אין עליו עוד שום איסור דבזה קיים מצות השבה.
מהאמור ומדובר יוצא דגזל פחות משו"פ אין בו דין השבה אפילו אם לא מחלו הבעלים משום דבטלה דעתם אצל כל אדם, ואין בו אלא איסור צערא דגופה של הנגזל. ועתה נהדר אנפין בשאלת אבידת גוי שכתבתי בתשובתי שאין כאן מצות השבת אבידה. ממילא אין כאן אסור גזילה.
ועתה אוסיף לבאר שגם אם נאמר שלא איתמעט גזל פחות משו"פ אלא מדין השבה, אבל אסור גזילה יש בו בכל זאת באבידת גוי כיון שאין בו מצות השבה אין בו גם אסור גזילה, שהרי אבידת גוי מעטה הכתוב מדכתיב: לכל אבידת אחיך, ולא רק שאינו חייב להגביה את המציאה אלא אפילו אם באה לידו אינו חייב להשיב דכתיב "אשר תאבד ממנו ומצאתה" דאתאי לידיה משמע (בב"ק ק"ג). ולא עוד אלא שאסור לו להחזיר אבידתו, והמחזירה הרי הוא בכלל מחזיק יד רשעי עולם. אם לא שעושה זאת לקדש שם שמים ושם ישראל (הרמב"ם ה' גזלה הי"א פ"ג) וכיון שכן מה מקום עוד לאסור גזלה באבדה זו שהתורה זיכתה לו.
ג. מצוה הבאה בעבירה.
מענין לענין ובאותו ענין כתב מעכ"ת לתרץ קושית התוס' אמאי דאמרינן חג הסוכות תעשה לך למעוטי גזלה, והקשה התוס' תיפוק ליה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה (סוכה ט' ד"ה ההוא) וע"ז כתב מעכ"ת לתרץ דאצטריך קרא למעוטי גזילת גוי, שאין לפסול משום מצוה הבאה בעבירה דהואיל דאין בו מצות השבה לית בו דין גזלה עכת"ד.
ולע"ד נראה שתירוץ זה ניתן להאמר לדעת הסוברים שאסור גזל העכו"ם הוא מדרבנן (עי' ר"מ ה' גזלה פ"א ה' א' וכנה"ג חו"מ סי' שמ"ח הגהט"ו אות ד' וסי' שנ"ט) אבל למ"ד דגזל הגוי אסור דאורייתא, אף למ"ד שאין בו דין השבה בכל זאת אסור הגזילה בתוקפו קאי, ואדרבה אפשר לומר שהוא חמור יותר, דלישראל נתקו הכתוב לעשה אבל בגוי נשאר הלאו בתוקפו, ואין זה דומה לאבידה שהואיל ואין במעשה הגבהת המציאה אסור דהתורה זיכתה לו וכדאמרן וכיון שאין בו בין השבה אין בו גם דין גזלה, אבל בגזלה ממש שהוא מעשה אסור ושהדבר הגזול לא יצא מרשות הגוי, כמו שכתבתי בתשובתי הנ"ל הרי הוא ככל אסורים שבתורה ואם עשה בו סוכה הוא מצוה הבאה בעבירה.
ד. גזל ע"מ להחזיר
והנה עמ"ש בתשובתי הנ"ל דגזל הגוי אסור גם כשהוא גוזלו ע"מ להחזיר, השיב כת"ר ממ"ש בגמ': ברכת אובד עלי תבוא שהיה גוזל שדה יתומים משביחה ומחזירה להם (ב"ב ט"ז). מכאן דיש לחלק בין גניבה לגזילה ובגניבה דוקא הוא דאמרינן דאסור אפילו למיקט וע"מ לשלם כפל (ב"מ ס"א).
ולע"ד נראה שאין כל חלוק בין גניבה לגזילה ובשניהם אסור גם כשהוא על מנת להחזיר. ונקט בגניבה לאשמעינן דאפילו בגונב שיש אפשרות לשלם כפל וגונב כדי להרויח את הנגנב אסור, וכל שכן בגזילה שאין בו דין תשלומי כפל והגזילה היא לצער את הנגזל או ליהנות בדבר הגזול עד חזירתו אסור. ומה שאמרו לשבחו של איוב שהיה גוזל שדה יתומים ומשביחה היינו משום דקרקע אינה נגזלת ותמיד ברשותיהו דיתומים עומדת, ואיוב לא היה אלא כיורד שלא ברשות ונוטעה כדי להשביח היתומים. וזהו שדקדקה הגמרא ואמרה שהיה גוזל שדה יתומים ולא אמרו שהיה גוזל צאנם או ממונם משום שזה אסור גם כשמתכוין לתועלת הנגזל. הואיל דהמעשה עצמו הוא מתועב, ואם באנו להתיר זה כל גזלן או גנב כאשר תמצא הגניבה בידו יאמר לטובת הנגזל נתכונתי הלכך אסור בכל ענין ולא הותר אלא בקרקע של יתומים קטנים שאין היתומים יכולים להתעסק בו, ואינם מנושלים מקרקעותיהם על ידי זה. ובאיש מוחזק לתם וישר וירא אלוקים וסר מרע ושמעשיו הוכיחו על כונתו שהיא לטובת יתומים קטנים והשבחות נכסיהם, אבל לכל אדם אסור לגזול ממנו אפילו קרקעותיו ואפילו ע"מ להשביחם ולהחזירם להם משובחים. בכלל אני אומר כי נעמו לי דבריו גם מבחינת הבקיאות וגם מבחינת הרצאתם ועומק עיונם. והנני מברך את מעכ"ת שעוד יזכה ללון בעמקה של הלכה ולהפריח בעבודתו גם את אדמת העמק וגם רוח יושביה בניה בוניה שיבנו את שוממות הארץ ויבנו אותה ברוח ה' ותורתו החופף עליה ונזכה כולנו לראות בשוב ה' את שיבת ציון ולשמוע שוב קול שופר הגאולה שמפניו יחרדו כל אויבינו ומשטיננו ולקולו יתקבצו כל כנוסי ישראל מארצות פזוריהם אל הר הקדש בירושלים.
והנני בברכה ורגשי כבוד מרובים.