והנה הרא״ש ז״ל כתב: ולא אמרן אלא בבתים, אבל בקשקושי ואברורי לית לן בה, פי׳ בירניות ומגדלין לפי שאין משתמשין על גגותיהן (הרא״ש שבת פ״א סימן כג), מדבריו מוכח דס״ל כמהר״ם במרדכי דאסור להשתמש בגגות שגבוהים מבית הכנסת, וכל שכן בעליות שעל גביו, והיינו מטעם בזיון, וכדכתב המרדכי.

והרמב״ם ז״ל פסק: כשבונין בית הכנסת, אין בונין אותו אלא בגובהה של עיר, שנאמר: ׳בראש הומיות תקרא׳ [משלי א,כא], ומגביהין אותו עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר, שנאמר: ״לרומם את בית אלקינו״ [עזרא ט.ט] (הלכות תפלה פי״א ה״ב).

מכאן למדנו שתי מעלות לבית הכנסת:

א.      לבנותה בגובהה של עיר באופן שקרקעיתה יהיה גבעה רמה ונשאה, וזהו ממ״ש בתוספתא (מגילה פ״ג,יד).

ב. שגגה תהא גבוהה מכל הבתים שבעיר. ונ״ל שדקדק הרמב״ם לומר מכל חצרות שבעיר, ללמד שאין הדברים אמורים אלא בבתי הדירה שהן נקראים חצרות העיר, להוציא בירניות ומגדלים שאינן חצרות העיר, ובודאי שהוא סובר כהמרדכי והרא״ש בטעם דין זה, משום תשמיש של בזיון, מינה נידון במכל שכן לאסור עליות דירה למעלה מגגות בית הכנסת.

מרן הבית יוסף כתב משם מהר״י בן חביב: בתי כנסיות שאנו מתפללים בהם תוך החצרות במלכות תוגרמא וכו׳, וכל דירתנו בבתיהם ובחצריהם וכטירותם הכל דרך עראי בשכירות חודש או שנה. ואין בהם קדושה, וכ״ש שאין בהם מה שאמרו: עיר שגגותיה גבוהים וכו׳, שהרי הרמב״ם כשהזכיר דין זה אמר: כשבונין בית הכנסת וכו׳ שפירושו כשבונין אותו מתחלה בקבע, ובזמננו זה, במלכות הנזכרת, אין לנו רשות להזמין בית קבוע לשם בית הכנסת וכו׳, אם כן אפילו שיהיה בית דירה למעלה על הבית שאנו מתפללים בו כמנהג, אין למחות, ובלבד שינהגו בנקיות בבתים שלמעלה מבית התפלה (כית יוסף או״ח סימן קנד).

מדבריו למדנו שהוא סובר דבית הכנסת קדוש כקדושת ההיכל שבמקדש, הלכך גגו הוא קדוש כקדושת ההיכל. בית הכנסת עראי אעפ״י שאינו קדוש, ולפיכך מותר להשתמש בגגו, מכל מקום צריך שינהגו בנקיון בבתים שלמעלה, ושכיבת קבע אינו מנהג של נקיון, אלא להיפך זהו מנהג בדיון, וכמ״ש המרדכי.

מכאן יוצא לדין שבזמננו שארץ ישראל עומדת תחת דגלה של מדינת ישראל בחסד ה׳ עלינו הגדיל, חזר הדין להיות בתי הכנסת הנבנים בתוכה, דין בית הכנסת קבוע שקדושים גגותיו כגנות ההיכל, ואסור להשתמש בגגותיה לבנות עליות, אפילו אם ישתמשו בהם בנקיון וכבוד.

אולם כבר כתבתי מדברי המרדכי ומהרי״ט, דסברי בפירוש שאין דין קדושה כלל לבתי הכנסת, ולא מצאנו בדברי הפוסקים הראשונים שחולקים על דבריהם, לפיכך שורת הדין נותנת שמותר להשתמש בגגיהם או בעליות שעל גגיהם כל תשמיש של חול שאינו תשמיש של בזיון, כגון: שכיבת קבע.

וכדי שלא לשוויה פלוגתא, נלע״ד דגם מהרי״ן חביב לא אמר דבבית הכנסת קבוע יש לו קדושה כקדושת המקדש, אלא קצת קדושה כעין קדושת המקדש, והיינו לאסור דירה שיש בה שכיבת קבע, וכן צריך לומר בדעת מרן דפסק: בתים וחצרות שמתקבצים בהם להתפלל באקראי, אין בהם שום קדושה (סימן קנד סעיף א), דוק ותשכח (דלא) דכתב אין בהם שום קדושה, לומר לך דאפילו קדושה מקצתית אין בהם, ומותר להשתמש בעליה שעל גביהם שמוש של חול, ואין בזה אסור משום קדושה, ובכל זאת כתב: ׳יש להזהר מלהשתמש בעליות שעל גבי בית הכנסת תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב׳, והיינו מדין בזיון וכמ״ש (שם סימן קנא סעיף יב).

ומה שכתב מר״ן [שם]: ובשאר תשמישים יש להסתפק וכו׳, היינו משום דעת הסוברים רבתי הכנסת הואיל ונקראו ׳מקדש׳, וכמ״ש: ׳והשימותי את מקדשכם׳ [ויקרא כו,לא], ודריש בספרי [שם]: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפיכך יש לומר שיש להם דין קדושת ההיכל ואסור להשתמש בעליה שעל גבם כל תשמיש, ולא משום שגגות בית הכנסת קדושים הם, אלא משום שצריך לנהוג בהם קצת קדושה מעין קדושת ההיכל, וכמו שכן כתב בבית יוסף בשם מהרי״ק מדברי המרדכי דמקדש מעט שלנו יש לנהוג בו מקצת קדושה, ומעין קדושת ההיכל (בית יוסף סוף סימן קנא), וסובר מרן ז״ל דמקצת קדושה, היינו להמנע מלהשתמש בו אפילו תשמישים שאין בהם בזיון אסורים, משום מצות מנהג של קדושה כעין קדושת ההיכל.

וכן כתב בחיי אדם: קדושת בית הכנסת ובית המדרש גדולה מאד, ומוזהרים עליהם לירא ממי ששוכן בהם, כדכתיב: ׳ומקדשי תיראו׳, ולא בית המקדש בלבד, אלא כל מקום המקודש, ובהכ״נ ובהמ״ד נקראים מקדש, כדכתיב: ׳ואהי להם למקדש מעט׳, וכתבו הפוסקים דמצוה זו לירא מן המקדש הוא מן התורה (חיי אדם כלל יז אות ו׳).