שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן יז
(לחושן משפט סימן ל"ד).
עדות לא – יהודי בדיני ממונות ועונשים
המשטר הממשלתי החדש בארצנו העיר ספקות מרובים שיש להם ערך מדיני ואזרחי, ואחת השאלות היא בדין עדות: אם אפשר להכשיר עדות לא יהודי מדין תורה או לכל הפחות מתקנה דרבנן בקבלו הצבור עליהם. ושאלה זאת היא בעלת ערך גדול העומדת על הפרק ביצירת ביתנו הלאמי.
אחת השאיפות היותר גדולות של עם ישראל היא גאולת המשפט הישראלי ולהעמיד משפטי התורה על תלם. ואחד מיעודי הגאולה הכי חשובים הוא "ואשיבה שופטיך כבראשונה". ובכן בשוב המשפט לידינו ושופטי ישראל ישבו כסאות למשפט והתורה תהיה השופטת בכל דבר שבין איש לרעהו, הנוכל אז לקבל עדות של לא יהודי ולדון על פיו? להשיב בשלילה אי אפשר לפי שאין זה ממדת הצדק האזרחית לפסול לעדות אלה היושבים אתנו ונושאים ונותנים עמנו באמונה ותם לב. והאם לא היינו מתמרמרים אנחנו כאשר פסלו אותנו בארצות גלותנו לעדות? ואם בכל העולם הנאור נתקבל חק כזה להאמין את כל אדם בעדותו מבלי הבדל של דת וגזע, איכה נעשה אנחנו הבדל זה? ולהשיב בהחלט לחיוב, ג"כ אי אפשר, כי הלא הלכה פסוקה שנינו: עכו"ם פסול לעדות אפילו בדיני ממונות, וכדאמרינן (ב"ק ט"ו א) בני ברית למעוטי עכו"ם, ודין זה הוא הלכה פסוקה: עכו"ם ועבד פסולים לעדות (חושן משפט סימן ל"ד סעיף י"ט). והתוס' (שם ט"ו ד"ה ועכו"ם) כתבו בטעם פסולייהו: ועכו"ם אעפ"י דהוא איש מ"מ אינו אחיו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל: העבדים פסולים לעדות מן התורה שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וכו', קל וחומר לעכו"ם אם עבדים שהם במקצת מצות פסולים העכו"ם לא כל שכן (ה' עדות פ"ט ה"ד) ולהאי טעמא נראה דגזרת הכתוב היא לפסול כל עדות שאינה מתקבלת מישראל שהוא אחיו, וכן נראה מדקדוק לישנא דמתני' (פ"ק דב"ק) דמעטה גוי משום דאינם בני ברית.
אבל כד דייקנא פורתא נלמד שטעם התוס' נסתר מהלכה פסוקה (גיטין דף י'): כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, ובגמרא שם אמרינן בטעם כשרותם דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשיייהו וכתבי שטרא. מזה מוכח ברור שטעם פסולם הוא משום דחשידי לשקר, הילכך כל שיש ידים מוכיחות לומר דלא משקרי מאמינים אותם, וכשנדקדק בלשון הגמרא נלמד דבאמת אינם חשודים לשקר בכונה, אלא שאינם מדקדקים בדבר היטב לכון עדותם, והיינו דקאמר דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא היו מרעי נפשייהו ומדלא קאמר סתם לא מרעי נפשייהו משמע ברור שהחשש שהיה הוא שמא יכתבו את השטר עפ"י הודאת שניהם ולא ידקדקו לחוש שמא כתב ללות ולא לוה, למכור ולא מכר, אבל לא שהם חשודים לשקר, וכן מוכח מפירש"י (שם ד"י בד"ה חוץ מגיטי נשים) דכתב דלאו בני כריתות נינהו, הואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקדושין אבל על הדינין נצטוו בני נח. מזה מוכח דטעם פסלותם בגיטין וקדושין, לאו משום דמשקרי אלא משום דלא שייכי בהו ובדינין דמישך שייכי בהו מאמינים אותם כל שנודע לנו שדייקי בדבר היטב לכוון עדותם כגון ערכאות שהם דיינים קבועים ויודעים בתורת המשפטים.
וכן מצאנו להמרדכי (פ"ק דגיטין, הו"ד בהגהות אשר"י ובב"י סי' ל"ד מחודש כ"ב) דכתב מפורש דטעם פסלות הגוי הוא משום דחשידי בגזלנותא, מזה דן רבינו יקר דעדים המוחזקים שאינם שקרנים כשרים לעדות. וכן ראיתי בתשובת התשב"ץ (ח"א סימן ע"ח) דכתב: וראיתי בגליוני חכמי הצרפתים ז"ל דמן התורה כשרים הם, שלא מצינו בשום מקום רמז לפסול אותם כקרובים ושאר פסולים, אלא משום דסתם עדים משקרי וכו' משום הכי אנו חוששים לעדותם. ואי איכא למימר דלא משקרי מקבלינן סהדותייהו דלא אשכחן קרא למפסלניהו אלא משום חשש שיקרא. ואי איכא למסמך דלאו שקרא מסהדי מקבלינן להו, ומשום הכי אמרינן בפ"ק דגטין: דשטרות העולים בערכאות של כותים וכו' ומשום הכי מכשירינן בעדות אשה גוי מסיח לפי תומו, דכיון שאינו מתכוון להעיד יש רגלים לדבר שאינו מעיד שקר וכו' ע"כ.
ולי נראה להביא ראיה דלאו משום דחשודים לשקר אלא משום דלא דייקי שפיר, הוא דפסלינן להו, מדאמרינן (יבמות קכ"א) גבי עדות מיתה: לא שנו (שעכו"ם פסול) אלא בנתכוין להתיר, אבל נתכוין להעיד עדותו עדות. היכי ידעינן? אמר רב יוסף בא לבית דין ואמר איש פלוני מת השיאו את אשתו, זהו נתכוין להתיר, מת סתם זהו נתכוין לעדות. מהלכה זו נלמוד דלא חשידי לשקר אלא דבנתכוין להתיר אין אנו מאמינים אותם משום דהוי דבר שבערוה ולא שייכי בהו ולא חמירא להו אסור אשת איש בישראל.
איברא שסברא זאת דחויה היא מהלכה משום דלא שנא בין עדות ישרה להתיר או עדות היוצא ממנו היתר בדבר ערוה. אבל בודאי שאינם חולקים בעיקר הדין שעכו"ם אינו פסול לעדות מן התורה ולא חשידי לשקר. ולא תימא דטעם המכשירים בעדות מיתה הוא משום דהוי גלוי מלתא בדבר דעבידא לאיגלויי. דא"כ יהיה נאמן אף בנתכוין להתיר כמו שמאמינים אותו במסיח לפי תומו. ועוד דא"כ מה טעם החולקים. ועוד ראיה לדברינו ממאי דגרסינן וכולן אם היה עכו"ם ונתגייר, עבד ונשתחרר אין נאמנין וכו' רבי יוחנן בן ברוקא אומר נאמנין, במאי קמיפלגי ת"ק סבר כיון דעכו"ם הוא לא הוי דייק ורבי יוחנן בן ברוקא סבר כיון דדעתיה לאיגיורי מידק הוה דייק (כתובות כ"ח). והא בנתגייר הרי הוא שייך בעדות ומוחזק דלא משקר והיה צריך להאמינו אם לא מטעם דלא דייק. ולא תימא להביא ראיה לסתור ולהוכיח דגויים חשידי לשקר ממאי דאמרינן סתם עכו"ם אנס הוא שנאמר אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר (בבא בתרא מ"ה) דשאני בין היכא שהוא משקר להנאת עצמו או שמדבר דרך שיחה של התפארות שוא, להיכא שבא להעיד בפני כסא המשפט. ולכן היה נראה דיכולים הצבור לתקן ולהכשיר קבלת עדות גוי בדיני ממונות.
שוב ראיתי בתשובת הגאונים (הרכבי סימן רע"ח) שכתבו: המדינה הזאת שאנו עכשיו בתוכה והיא בגדאד, אין מקבלים בערכאות של גויים אלא עדים פקחים גדולים ועשירים, שלא עלה עליהם גזל ולא דברי שקר ולא דבר שוא, ושמצויינים בדתם ונקראים "אל מעדלין" (הישרים) כגון אלו, אם העידו על שטר מכר או הלואה וסידרו את העדות בערכאות שלהן וקבלו השופט שלהן, אף אנו נמי דנין באותו שטר וכשר הוא אצלנו, וכן מנהגנו עכשיו מעשים בכל יום, ע"כ. מזה נלמד שכל מקום שיש לסמוך על נאמנותם אף כשנתקבלה עדותן לפני שופט שלהם סומכים על עדותם ודנים על פיו ואין צריך לומר כשנתקבלה עדותם לפני דייני ישראל ודעתו של הדיין סומכת עליו שעדותם היא עדות אמת שדנים על פי עדותם.
כל זה כתבנו לשם ברור ולבון ההלכה, ולמעשה דעת התוס' והר"ן והמרדכי והבית יוסף כלהו ס"ל דפסול עדות גוי הוא מטעם דלא אחיו הוא, ומתניתין דערכאות הוא תקנתא דרבנן בדבר דלא מרע נפשייהו (ואני כתלמיד היושב בקרקע ודן לפני רבותיו אומר אני כי לשון המשנה כל השטרות וכו' וגם הגמרא שהקשה אלא מתנה במאי קא קני לה בהאי שטרא חספא בעלמא הוא, הויא תיובתייהו ולדבריהם כשם שתקנו בעדות נגד הכתוב מטעם דהפקר בית דין בדבר שבממון הכי נמי יתקנו במתנה מהאי טעמא גופא).
ועל כל פנים לדעת התוס' אע"פ שס"ל שעכו"ם פסול לעדות מדאורייתא אין פסולתו דומה לדיין שאסור לדון בפניהם אפילו אם נתרצו שניהם (חושן משפט סימן כ"ו סעיף א' וג') דא"כ ודאי לא היו מתקנים חכמים להכשיר שטרות העולים בערכאות שנעשו באסור וגורמים בזה לעקור אסור מן התורה בקום ועשה. וכן כתב מפורש בהגהות אשרי (בפ"ק דב"ק): מיהו אם קבלו אותם בעלי דינים עדותם עדות.
והתשב"ץ (שם) אעפ"י שחולק על סברת חכמי הצרפתים ואיהו סובר דטעם פסלות גוי לעדות הוא משום דסתמן רשעים הם, והשתא בני ברית דכתיב בהו כלו זרע אמת, משום עברה שבאה לידם אמרה תורה אל תשת רשע עד הני עכו"ם לא כל שכן. ולא היה צריך הכתוב לפסלם אעפ"י כן סובר: כל היכא דאיכא למסמך דקושטא אמרו אנו דנים עפ"י דבריהם, ולא שהם כשרים לעדות אלא מפני שאנו סומכים עליהם בזה. הרי הוא כאלו הודו בעלי דינין בפנינו שכן הוא ואנו עדים בדבר ועל ידיעתנו אנו דנין ולא על עדותן ולפיכך אנו מכשירים ערכאות וכו'.
וכן ראיתי בתשובה לרשב"א ז"ל: שחכמים כשהכשירו לא הכשירו אלא על סמך ידיעת האמת ולא מתורת עדות וכו' ועוד שהערכאות לא מדין עדות הכשירום אלא דחזקה דלא משקרי ומרעי נפשייהו. עכ"ל.
מהאמור יוצא לנו ארבע שיטות בדבר:
א) דעת רש"י דגוים כשרים לעדות שבממון מדאורייתא וטעם פסלותם הוא משום דאין להם ידיעה משפטית לדקדק בעדותם ולהבינו לברורו ואמתו.
ב) דעת התוס' דגויים פסולים משום דלא בני אחוה נינהו ולדידהו נמי סומכים על עדותם ודנים על פיהם בקבלום עליהם הבעלי דין מצד התקנה.
ג) דעת חכמי הצרפתים ורבינו יקר דפסולם הוי משום דחשידי לשקר והילכך במוחזקים לנו דלא משקרי דנין ע"פ עדותם.
ד) דעת התשב"ץ דפסולם הוי כדין ישראל שפסולים לעדות מחמת עבירה והילכך לא מהני מוחזקים בנאמנות לסמוך על פיהם אם לא שיש גם הוכחה למסמך עליה דקושטא קאמרי.
ולפי זה בתקופתנו זאת שהגויים החיים אתנו היום הם בעלי השכלה משפטית ומדעית ומסחרית ויש להם יראת המצפון ויראת האמת עצמה שמצווים עליהם גם עפ"י חוקיהם, ומה גם שבדיניהם נענשים בעדות שקר נוסף על חלול כבודם, כל זה מספיק לאמת לנו את דבריהם ולהוכיח שמדייקים בקבלת עדותם ולא מרעי נפשייהו לשקר, ולדעת רש"י ורבינו יקר והתשב"ץ נאמנים בזה אפילו מדין תורה ורק לדעת התוס' אינם נאמנים אלא אם קדמה תקנה כזאת להאמינם לעדות.
ומכיון שעל ידי תקנה אין שום חולק בכשרותם ומכיון שהצבור בכללו רשאי לתקן תקנות מועילות שהשעה דורשת אותם (חושן משפט סימן כ"ה סעיף כ"ג בהגה) בודאי שכדאי לתקן כזאת. ואם אחרי התקנה יהיו איזה מקרים שהדיין לא ימצא ספוק להאמינם באיזו עדות או לאיזה אנשים, הרשות בידו והחובה עליו לפסול עדות כגון זו ואפילו בישראל, וכל דיין שבא לפניו דין מרומה לא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצואר העדים ואם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אעפ"י שאינו יכול לפוסלן וכו' אסור לו לחתוך אותו הדין אפילו בעדות ישראלים (חושן משפט סימן ט"ו סעיף ג').
דברים אלו כתבתי לא להלכה ולא למעשה אלא למשא ומתן של ברור הלכה.